ורבי יהודה הנשיא לומד את משמעות המונח ימים שנאמר לגבי אבשלום באמצעות גזירה שווה מן המילה ימים המופיעה בהקשר של בתי ערי חומה, שם נאמר: "לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל כי בית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו" (ויקרא כה:כט). כשם ששם, במקרה של ערי חומה, המונח ימים פירושו שנים עשר חודש, כפי שהפסוק אומר מיד לאחר מכן: "ואם לא ייגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה:ל), כך גם כאן, במקרה של אבשלום, המונח ימים פירושו שנים עשר חודש.

רבי נהוראי אומר: אבשלום היה גוזז את שערו אחת לכל שלושים יום. רבי יוסי אומר: היה גוזז את שערו מערב שבת אחד לערב שבת אחר, שכן אנו מוצאים שבני מלכים גוזזים את שערם מערב שבת אחד לערב שבת אחר.

הגמרא שואלת: מהו טעמו של רבי יהודה הנשיא? הוא לומד את משמעות הפסוק הנוגע לאבשלום מן הפסוק הנוגע לבתי ערי חומה. אך האם אין זה רבי יהודה הנשיא עצמו שאמר שאין אדם רשאי לגאול את ביתו עד שיהיה ברשות הקונה לפחות יומיים, שכן המילה ימים אינה מתייחסת לפחות משניים ימים? דבר זה מוכיח שרבי יהודה הנשיא מבין את המילה ימים במקרה של בתי ערי חומה כמתייחסת לפרק זמן של יומיים ולא לשנה. אם כן, כיצד הוא יכול להשתמש בגזירה שווה מבתי ערי חומה כדי ללמוד שהמילה ימים במקרה של אבשלום מציינת תקופה של שנים עשר חודש?

הגמרא משיבה: הוא למד גזירה שווה זו משום שהפסוק קובע שאבשלום היה גוזז את שערו בשל כובדו (שמואל ב׳ 14:26), ובתוך יומיים אין תוספת משמעותית של כובד לשיער. לפיכך, אי אפשר להבין את המונח ימים כמכוון ליומיים במקרה של אבשלום.

הגמרא שואלת: אבל אמור שימים משמעו שנתיים, כפי שנכתב: "ויהי מקץ שנתיים ימים" (בראשית מא:א). הגמרא דוחה זאת: אנו גוזרים את משמעות המונח ימים במקרה שבו אין המונח שנים נזכר עמו, כמו במקרה של אבשלום, משימוש אחר של המונח ימים שבו אין המונח שנים נזכר עמו, כלומר, הפסוק על בתי ערי חומה. ושימוש זה במונח ימיםשבו כן נזכרות שנים עמו לא יוכיח אחרת.

הגמרא שואלת: אבל אמור שימים פירושו שלושים יום, כפי שנכתב: "עד חודש ימים [ימים]" (במדבר יא:כ). הגמרא דוחה זאת: אנו לומדים את משמעות המונח ימים במקרה שאין נזכר בו המונח חודשים עמו, מתוך שימוש אחר במונח ימים שאין נזכר בו המונח חודשים עמו. ושימוש זה במונח ימיםשבו כן נזכר המונח חודשים עמו, לא יוכיח אחרת.

הגמרא שואלת: אבל אמור שרבי יהודה הנשיא היה צריך ללמוד את משמעות המונח ימיםמכאן: "ותלכנה בנות ישראל מימים ימימה [yamim yamima] לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה" (שופטים יא:מ). מכאן שבנות ישראל היו הולכות ארבע פעמים בשנה, בכל פעם ליום אחד, לקונן עליה, ובמקרה זה ימים ימימה פירושו פעם אחת בכל שלושה חודשים. הגמרא דוחה זאת: אנו לומדים את משמעות המונח ימים משימוש אחר של המונח ימים, ואין אנו לומדים את משמעות המונח ימים ממקרה שבו המילה ימים משמשת בצירוף עם המונח ימימה.

הגמרא מעלה קושי: ומה ההבדל בין ימים לבין ימימה? האם לא לימדה אסכולתו של רבי ישמעאל גזירה שווה בנוגע לנגעי בתים בין המילים "ושב הכהן [veshav]" (ויקרא יד:לט) לבין המילים "ובא הכהן [uva]" (ויקרא יד:מד)? מכאן נלמד שכשם שזו היא ההלכה לגבי שיבה, כלומר, שהכהן שב לאחר שבעה ימים, כך זו היא ההלכה לגבי ביאה, שגם היא לאחר שבעה ימים. כשם שהמילים העבריות veshav ו-uva יכולות לשמש בגזירה שווה, בוודאי ששתי מילים בעלות שינוי פחות בולט, כלומר yamim ו-yamima, יכולות לשמש ללמד גזירה שווה.

הגמרא משיבה: דבר זה חל רק כאשר אין מונחים הזהים לו. אולם, כאשר ישנם מונחים הזהים לו, אנו לומדים את משמעותו של מונח מן השימוש במונחים הזהים לו ולא מן השימוש במונחים שהם רק דומים.

יש אומרים שהסיבה לכך שאין ההלכה נלמדת מן ימים ימימה היא שפרק הזמן שאליו הוא מתייחס אינו ברור: מניין לנו שהיו מקוננות על בת יפתח אחת לשלושה חודשים, במרווחים קבועים? שמא היו מקוננות עליה ארבע פעמים בשנה, במרווחים לא קבועים. לחלופין, ייתכן שהדבר התרחש במרווחים קבועים אך לא שווים, למשל: לאחר ארבעה חודשים היו באות לבקרה פעם אחת, ולאחר מכן לאחר חודשיים היו באות לבקרה פעם אחת, ואז היו באות שוב לאחר מרווח של ארבעה חודשים ושוב לאחר מרווח של חודשיים.

נלמד בברייתא כי רבי נהוראי אומר שאבשלום גזר את שערו אחת לשלושים יום. הגמרא מסבירה את היסוד לדעה זו: מה הטעם שלגבי כוהנים, ההלכה היא שעליהם לגזור את שערם כל שלושים יום? זה מפני שלאחר פרק זמן זה יש כובד ניכר לשיער. כאן גם כן, במקרה של אבשלום, יש כובד ניכר לאחר שחלף פרק זמן זה, וברור שאבשלום גזר את שערו מחמת כובדו, כפי שנאמר: “כי כבד עליו שערו, וגלחו” (שמואל ב׳ 14:26).

נלמד בברייתא כי רבי יוסי אומר: אבשלום גזר את שערו מערב שבת אחד לערב שבת אחר, כפי שבני מלכים היו מסתפרים בכל ערב שבת. הגמרא שואלת: אם כן, מהו ההבדל בין אבשלום, שהיה נזיר, לבין שאר אחיו, בניו של המלך דוד, שגם הם היו מסתפרים פעם בשבוע?

הגמרא משיבה: יש הבדל ביניהם בנוגע ליום טוב שחל באמצע השבוע, שכן אחיו היו מסתפרים לכבוד יום טוב, ואילו הוא לא היה מסתפר. לחלופין, ההבדל ביניהם נוגע לתספורת בבוקר ערב שבת. אחיו היו מסתפרים בשעה זו, ואילו הוא לא היה מסתפר עד הערב, סמוך לשבת.

משהוזכר בסעיף 4ב הפסוק "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך" (שמואל ב׳ 15:7), הגמרא שואלת: לגבי ארבעים השנים הללו, מה תכליתן בדיון זה, כלומר, לאיזו תקופת זמן הן מתייחסות? הגמרא משיבה: רבי נהוראי אומר בשם רבי יהושע: הכוונה היא לסוף ארבעים שנה, מאז שבני ישראל ביקשו להם מלך בימי שמואל (ראו שמואל א׳, פרק ח׳). שנינו: אותה שנה שבה ביקשו להם מלך הייתה השנה העשירית להנהגתו של שמואל הרמתי.

משנה: במקרה של נזירות סתמית, כאשר אדם אינו מציין לכמה זמן הוא מבקש להיות נזיר, התקופה נמשכת שלושים יום.

גמרא: הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים, שנזירות סתם היא שלושים יום? בתשובה לשאלה זו, רב מתנא אמר: הכתוב אומר לגבי נזיר: "קדוש יהיה [yihye]" (במדבר ו:ה), והערך המספרי [גימטריה] של אותיות המילה yihye הוא שלושים.

בר פדא אמר: מספר הימים של נזירות סתם תואם למספר ההופעות של המילים "נזיר", "נזרו" ומונחים דומים הנאמרים בתורה בפרשת נזירות (במדבר, פרק ו): שלושים חסר אחת פעמים. כך גם, תקופת נזירות סתם היא עשרים ותשעה ימים.

הגמרא שואלת: ורב מתנא היה צריך גם ללמוד מן מספר הפעמים שהמילים "נזיר" ו"נזרו" מופיעות, כדי להסיק כבר פדא שנזירות סתמית נמשכת עשרים ותשעה ימים.

הגמרא משיבה: רב מתנא היה יכול לומר לך: אותה מילה נצרכת לשם דרשה מסוימת. המילים: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" (במדבר ו:ג), באות לאסור על נזיר לשתות יין הנשתה לצורך מצווה בדיוק כשם שאסור לו לשתות יין ששתייתו היא רשות. וכן, המילים: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיה'" (במדבר ו:ב), מלמדות שנדר אחד של נזירות חל במקום שבו כבר קיים נדר אחר של נזירות. לדוגמה, אם אדם נודר באומרו: אהיה נזיר היום, ואז חוזר על הנדר, עליו לנהוג שתי תקופות של נזירות. לפיכך, מאחר שלעתים המילה נזיר, בצורותיה השונות, מופיעה כדי לשמש מקור לדרשה מסוימת, מספר הפעמים שהיא מופיעה אינו מציין את אורכה של תקופת נזירות סתמית.