וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְשִׁדְרָה וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁאֵין בָּהֶן רוֹבַע עֲצָמוֹת! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵרַבִּי עֲקִיבָא.
הגמרא מביעה תמיהה על טיעון זה: אבל האם לא היה זה רבא עצמו שאמר: קביעה זו נצרכת רק לגבי שדרה וגולגולת שלמות שאין בהן רובע-קב של עצמות? מכאן עולה שלדעתו רובע-קב של עצמות משדרה אכן מטמא בטומאת מת. הגמרא משיבה: לאחר ששמע את דברי התנא, הבין מדברי רבי עקיבא שמחלוקתו בברייתא (52a) עוסקת בשדרה וגולגולת משתי גופות, ולא ברובע-קב משדרה וגולגולת. פירוש זה הוביל את רבא לחזור בו מדעתו.
תָּא שְׁמַע, שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֶצֶם אֶחָד מִן שִׁדְרָה אוֹ מִן גּוּלְגּוֹלֶת! שָׁאנֵי שַׁמַּאי דְּמַחְמִיר טְפֵי.
הגמרא מוסיפה ומציעה: בוא ושמע הכרעה מן המקור הבא: שמאי אומר כי עצם אחת מן השדרה או מן הגולגולת מטמאה טומאת מת. אף שחכמים חולקים על פסיקתו, ניתן להניח שאין דעתם שונה באופן קיצוני. אלא, הם מקבלים שרובע קב מן השדרה מטמא ומחייב נזיר לגלח. הגמרא דוחה ראיה זו: שמאי שונה, שכן הוא מחמיר מאוד, ולכן אין להסיק כלל מדעתו לגבי דעת החכמים.
לִיפְשׁוֹט מִינַּהּ: טַעְמָא דְּשַׁמַּאי, דְּמַחְמִיר, הָא לְרַבָּנַן — עַד דְּאִיכָּא חֲצִי קַב עֲצָמוֹת!
הגמרא מקשה: אם אכן החכמים מחזיקים בדעה שונה מאוד מזו של שמאי, הבה נפתור את הבעיה באופן ההפוך: הנימוק כאן הוא זה של שמאי, שהוא מחמיר במיוחד. מכאן ניתן להסיק כי, לפי דעתם של החכמים, אדם אינו נטמא ונזיר אינו חייב לגלח אלא אם כן יש חצי קב עצמות מן השדרה והגולגולת.
דִּילְמָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּשַׁמַּאי אֶלָּא בְּעֶצֶם אֶחָד, אֲבָל בְּרוֹבַע עֲצָמוֹת — אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.
הגמרא דוחה גם טענה זו: אולי הטיעון אינו כה קיצוני בסופו של דבר, והחכמים חולקים על שמאי רק לגבי השאלה האם עצם אחת מן השדרה או מן הגולגולת מטמאה. אולם, לגבי רבע קב של עצמות, אפילו החכמים עשויים להודות שהוא מטמא אנשים וחפצים בטומאה טקסית, ונזיר חייב לגלח עליו.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים, מִקְצָתָן הָיוּ אוֹמְרִים: חֲצִי קַב עֲצָמוֹת וַחֲצִי לוֹג דָּם — לַכֹּל. רוֹבַע עֲצָמוֹת, וּרְבִיעִית דָּם — לֹא לַכֹּל. וּמִקְצָתָן הָיוּ אוֹמְרִים: אַף רוֹבַע עֲצָמוֹת וּרְבִיעִית דָּם — לַכֹּל.
§ רבי אליעזר אמר כי כמה מן הזקנים הראשונים היו אומרים: חצי קב של עצמות וחצי לוג של דם מטמאים בכל האופנים. טומאתם חלה על פי דין תורה, ולכן הם מטמאים באוהל. אבל רבע-קב של עצמות ורבע-לוג של דם, אינם מטמאים בכל האופנים, כלומר, אינם מטמאים באוהל. ויש מן הזקנים הללו שהיו אומרים כי אפילו רבע-קב של עצמות ורבע-לוג של דם מטמאים בכל האופנים. זו הייתה מחלוקת הדורות הראשונים.
בֵּית דִּין שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: חֲצִי קַב עֲצָמוֹת וַחֲצִי לוֹג דָּם — לַכֹּל, רוֹבַע עֲצָמוֹת וּרְבִיעִית דָּם — לִתְרוּמָה וְקָדָשִׁים. אֲבָל לֹא לְנָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח.
בית הדין שבא אחריהם אמר: חצי-קב של עצמות וחצי-לוג של דם מטמאים בכל האופנים. רבע-קב של עצמות ורבע-לוג של דם מטמאים רק לעניין תרומה וקודשים, כלומר, החכמים גזרו שהם מטמאים באוהל כדי לפסול תרומה וקודשים אבל לא לעניין נזיר. נזיר אינו חייב לגלח או להביא קורבנות על טומאה לאחר מגע עם רבע-קב של עצמות או רבע-לוג של דם. וכן, מי שעושה את טקס קורבן הפסח רשאי להמשיך אף על פי שבא במגע עם שיעור זה של דם או עצמות, שכן החכמים לא החילו גזירה זו במקרים שבהם טומאתו של אדם מונעת את קיום המצווה שהזנחתה ענושה ב-כרת.
מִכְּדִי אֵין הַכְרָעַת שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת! אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרוּ: מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.
הגמרא שואלת על פסיקת ההלכה במקרה זה. כעת התבונן, יש עיקרון שלפיו ההכרעה של הדעה השלישית אינה נחשבת להכרעה. פסיקת פשרה המבקשת ליישב מחלוקת על ידי הכללת גורמים ומקרים שלא הוזכרו בשתי הדעות האחרות אינה נחשבת מכרעת, ואם כן כיצד יכול היה בית הדין המאוחר להבחין בין קרבן פסח לבין מקרים אחרים? רבי יעקב בר אידי אמר: פסיקה זו לא נאמרה כפשרה. אלא הם אמרו אותה ממסורת, מחגי, זכריה ומלאכי, אחרוני הנביאים. לא היה זה ניסיון חדש לתווך בין שתי דעות קודמות, אלא פסיקה קדומה העומדת בזכות עצמה.
עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. ״עַל אֵלּוּ״ דְּרֵישָׁא לְמַעוֹטֵי עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, דְּעַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ — אִין, וְעַל אֲהִילוֹ — לָא. וְ״עַל אֵלּוּ״ דְּסֵיפָא — לְמַעוֹטֵי אֶבֶן הַסָּכוֹכִית.
§ המשנה לימדה כי על כל אלה מקורות הטומאה הנזכרים לעיל נזיר מגלח. הגמרא מסבירה שהביטוי: על אלה, בבבא הראשונה של המשנה, בא למעט עצם כשעורה. אשר למגע בה ולמשאה, כן, נזיר מגלח, אבל על האהלתו עליה, לא, אינו מגלח. והביטוי: על אלה, בבבא האחרונה של המשנה, בא למעט אבן מסוככת [hasekhukhit]. אף על פי שאבן היוצרת כיסוי מעל מת מטמאה באוהל, מכל מקום אין הנזיר חייב לגלח מחמת מקור טומאה זה.
וַחֲצִי קַב עֲצָמוֹת.
§ ברשימת מקורות הטומאה שעבורם נזיר חייב לגלח, המשנה לימדה: וחצי קב עצמות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria