בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין וְשֶׁל פּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹלֶדֶת לַאֲחוֹרֶיהָ.
בית שמאי אומרים: אפילו הזרם של תבשיל העשוי משעועית כתושה ושבורה או משעועית שלמה גם מחבר בין שני פריטים מפני שהוא חוזר לאחור. כאשר מפסיקים לצקת תבשיל זה, חלק מן התבשיל חוזר למקום מוצאו, ולכן הזרם נחשב ליחידה אחת.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: יֵשׁ נִצּוֹק לָאוֹכָלִין, אוֹ אֵין נִצּוֹק לָאוֹכָלִין. מִי אָמְרִינַן מִשּׁוּם דְּאִית בְּהוּ רִירֵי, וְהָנֵי לֵית בְּהוּ רִירֵי. אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם דִּסְמִיכִין הוּא, וְהָכָא הָא סְמִיכִין?
§ רמי בר חמא מעלה דילמה: לפי דעת החכמים שבדרך כלל נוזל שניצק אינו משמש לחיבור, האם יש ניצוק לאוכלין, או שאין ניצוק לאוכלין? אם אדם יוצק מאכל מותך לתוך כלי טמא, האם המאכל שהוא יוצק נטמא? הגמרא מסבירה את שני צדדי הדילמה: האם נאמר שדבש זיפים ובלילה מחברים פריטים שונים מפני שיש להם זרימה החוזרת לאחור, ואלה המאכלים הרגילים אין להם זרימה החוזרת לאחור? או שמא הטעם שדבש זיפים ובלילה מחברים הוא מפני שהם צמיגים, וכאן המאכלים המותכים הם גם כן צמיגים.
אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: חֵלֶב הַמֵּת שֶׁהוּא שָׁלֵם וְהִתִּיכוֹ — טָמֵא, הָיָה מְפוֹרָד וְהִתִּיכוֹ — טָהוֹר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין נִצּוֹק לָאוֹכָלִין, שָׁלֵם וְהִתִּיכוֹ נָמֵי לִיטְהַר!
רבא אמר: בוא ושמע הכרעה מן התוספתא (אהלות ד:ג): אם היה חֵלֶב של מת שהיה שלם והיה בו כשיעור כזית, והתיכו אותו, הוא טמא. אם מלכתחילה החֵלֶב היה מחולק לחתיכות הקטנות מכזית, שאינן מטמאות, והתיכו אותו, כך שהצטרף לכזית במצבו המותך, הוא טהור. ואם עולה על דעתך שאין נצוק לאוכלין, אפילו אם היה שלם והתיכו אותו, אף הוא צריך להיות טהור, שהרי נעשה נוזל והתפשט בכל המחבת. ממילא יש לראות כל חלק כנפרד, ונמצא שאין באוכל שיעור כזית.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא וּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא תַּרְגֵּימְנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּבַהֲדֵי דְּמַרְתַּח לֵיהּ, סָלֵיק עַמּוּדָא דְנוּרָא לְפוּמֵּיהּ דְּמָנָא וְקָרֵשׁ, דְּאִיתֵיהּ כּוּלֵּא גַּבֵּי הֲדָדֵי.
רבי זירא אמר: אני ומר, בנו של רבינא, הסברנו זאת: במה אנו עוסקים כאן? במקרה שבשעה שהיה מחמם אותו, עמוד האש עלה מתחת למחבת אל פי הכלי, והשומן קפא שם, כך שכולו היה מצוי יחד, כלומר, כלל לא היה זרם.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין וְשֶׁל פּוֹל — מִפְּנֵי שֶׁהֵן סוֹלְדִין לַאֲחוֹרֵיהֶן. מִידֵּי אִירְיָא? הָתָם, מִשּׁוּם דִּסְמִיכִין. הָכָא, מִשּׁוּם רִירֵי.
רבינא אמר לרב אשי: בוא ושמע פתרון מן המשנה לשאלה האם אוכל נחשב לזרם. בית שמאי אומרים: אפילו הזרם של תבשיל העשוי מפולין כתושין ושבורין או מפולין שלמין גם מחבר שני פריטים מפני שהוא חוזר לאחוריו. מכאן עולה שהמחלוקת במשנה היא האם תבשיל עומד בקריטריון של חזרה לאחור אם לאו, וחכמים סבורים שדבש וכל דבר הדומה לו, שחוזר לאחוריו, נחשב לזרם. רב אשי השיב: האם המקרים דומים? שם, במקרה של דבש, אפשר להציע שהוא זרם מפני שהוא צמיג. כאן, בנוגע לתבשיל, הטעם שבית שמאי מחמירים הוא בשל הזרימה, שחוזרת לאחוריה. וחכמים אינם מסכימים שזהו גורם כלל.
וְעַל מְלֹא תַּרְווֹד רָקָב. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? חִזְקִיָּה אָמַר: מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְלֹא חׇפְנָיו. תְּנַן: מְלֹא תַּרְווֹד רָקָב שֶׁאָמְרוּ, יֶשְׁנָן מֵעִיקַּר אֶצְבָּעוֹת וּלְמַעְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְלֹא חׇפְנָיו.
§ המשנה לימדה: ועל טומאה הנגרמת על ידי מלוא כף עפר. הגמרא שואלת: וכמה הוא השיעור הזה של מלוא כף עפר? חזקיה אמר: מלוא כף היד. רבי יוחנן אמר: חופניו, כלומר, הכמות שאפשר להחזיק בכל היד, כולל האצבעות. הגמרא מביאה מקור רלוונטי. למדנו בתוספתא (אהלות ב:ב): מלוא הכף של עפר שעליו החכמים דיברו כולל את כל מה שאפשר להכיל מבסיס האצבעות ומעלה; זו דבריו של רבי מאיר. וחכמים אומרים: חופניו.
בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר כְּרַבָּנַן. אֶלָּא חִזְקִיָּה כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי מֵאִיר וְלָא כְּרַבָּנַן! אָמְרִי: מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד וּמְלֹא קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַעְלָה — חַד שִׁיעוּרָא הוּא.
אמנם, רבי יוחנן אמר בהתאם לדעתם של החכמים. אך בהתאם לדעת מי אמר חזקיה את דבריו? פסיקתו היא לא בהתאם לדעתו של רבי מאיר ולא בהתאם לדעתם של החכמים. החכמים דורשים את מלוא חופניו, רבי מאיר מתייחס רק לכמות הכלולה באצבעות עצמן, ואילו חזקיה פוסק שזו הכמות שיכולה לנוח על כף היד. החכמים אומרים בתשובה שמידתו של חזקיה, מלוא כף ידו, ומידתו של רבי מאיר, מלוא שיעור פרקי אצבעותיו מכף היד ומעלה, הן מידה אחת ויחידה .
אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אַדָּא לְרַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּהַאי מִקִּשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו וּלְמַעְלָה לְרֹאשׁ? דִּלְמָא לְמַטָּה מִדִּידֵיהּ, דְּהָוֵה לֵיהּ מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד? תֵּיקוּ.
הגמרא מעלה קושי בנוגע לבסיס השאלה שהופנתה כלפי דעתו של חזקיה. רב שימי בר אדא אמר לרב פפא: מנין לנו ששיעור זה שציין רבי מאיר: מפרקי אצבעותיו ולמעלה, פירושו לכיוון הקצוות של האצבעות? שמא הכוונה היא למטה מזה, לכיוון הזרוע, שבמקרה זה הרי זה בדיוק אותו שיעור של חזקיה: מלוא כף היד. אם כן, ברייתא זו אינה מציגה כל קושי לחזקיה כלל. לא נמצאה תשובה, והגמרא אומרת שהשאלה תעמוד ללא הכרעה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria