אִין, דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר דְּאָמַר: נָזִיר חוֹטֵא, הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי נָזִיר טָמֵא, דְּאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיסְתַּר, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ״, הָתָם הוּא, דִּלְמָא אָתֵי לְמִיעְבַּר עַל נְזִירוּתֵיהּ, אֲבָל נָזִיר טָהוֹר — לָאו חוֹטֵא קָרֵי בֵּיהּ.
הגמרא משיבה: כן, שכן אפילו לשיטת רבי אלעזר הקפר, שאמר כי נזיר הוא חוטא, הדבר חל רק לגבי נזיר שנטמא בטומאה פולחנית. זאת מפני שנחוץ לו לבטל את ימי נדרו שכבר נהגו ולהתחיל את תקופתו מחדש, כפי שהרחמן אומר בTorah: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו:יב). שם הוא שרבי אלעזר הקפר קרא לנזיר חוטא, מפני שאולי הוא יבוא לעבור על נזירותו כעת, משהוא נזיר לתקופה ארוכה יותר מכפי שהתכוון מלכתחילה. אולם, לגבי נזיר טהור, רבי אלעזר הקפר אינו קורא לו חוטא.
״הֲרֵינִי כָּזֶה״ — נְהִי נָמֵי דְּתָפוּס בִּשְׂעָרוֹ, ״הֲרֵינִי כָּזֶה״ — לָא אָמַר! אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו.
§ המשנה לימדה שאדם שאומר: הריני כזה, הרי זה נזיר. הגמרא שואלת: והרי זה אכן מקרה שהוא אוחז בשערו באותה שעה, אך מאחר שלא אמר: הריני כזה, כיצד יכולה אמירה זו להיחשב קבלת נזירות? שמואל אמר: מדובר במקרה שנזיר היה עובר לפניו כאשר אמר את דבריו. כוונתו הייתה להכריז על עצמו כנזיר כמו האדם שעבר לפניו, ולפיכך דבריו מהווים נדר נזירות.
״הֲרֵינִי מְסַלְסֵל״ — מִמַּאי דְּהָדֵין סִלְסוּל שַׂעְרָא? כְּדַאֲמַרָה לֵיהּ הָהִיא אַמְּתָא דְבֵי רַבִּי לְהָהוּא גַּבְרָא: עַד מָתַי אַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ?
המשנה פוסקת שמי שאומר: הריני מסלסל הוא נזיר. הגמרא שואלת: מנין ידוע שביטוי זה מתייחס לסלסול [silsul] של שיער על ידי הנחתו לגדול? הגמרא משיבה: כפי שאמרה אותה שפחה של בית רבי יהודה הנשיא לאדם אחד שגידל את שערו: עד מתי תסלסל [mesalsel] את שערך? מכאן שmesalsel פירושו לגדל שיער.
אֵימָא תּוֹרָה, דִּכְתִיב ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ״? אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא נָמֵי שֶׁתָּפוּס בִּשְׂעָרוֹ.
הגמרא מציעה: אמור שהמילה mesalsel מתייחסת ללימוד Torah, כפי שנכתב לגבי Torah: "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָ" (משלי ד:ח). הגמרא משיבה ששמואל אמר: אף כאן, מדובר כשהיה אוחז בשערו בשעת אמירתו.
״הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל״ — מִמַּאי דְּהָדֵין כִּילְכּוּל שְׂעָרוֹ הוּא? כְּדִתְנַן: סִיד, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לָסוּד כִּילְכּוּל. וְאָמַר רַב: בַּת צִידְעָא.
המשנה פוסקת שמי שאומר: הריני מגדל את שערי הוא נזיר. הגמרא שואלת: מנין ידוע שביטוי זה הוא התייחסות לגידול [קלקול] שערו? הגמרא משיבה: כפי שלמדנו במשנה (שבת עח ב): לגבי השיעור הקובע חיוב על הוצאה של סיד בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, רבי יהודה אומר: השיעור הוא כמידה שמשתמשים בה למרוח על הקלקול שלו. ורב אמר: הכוונה היא לשיער הצומח במקומות שמתחת לרקה.
אֵימָא מֵיזַן עַנְיֵי, כְּדִכְתִיב: ״וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו״. אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא נָמֵי שֶׁתָּפוּס בִּשְׂעָרוֹ.
הגמרא מציעה: אמור שהוא נדר לפרנס את העניים, כפי שנאמר: "ויוסף פרנס [vaykhalkel] את אביו ואת אחיו" (בראשית מז:יב). הגמרא משיבה כי שמואל אמר: אף כאן, במשנה, מדובר במקרה שבו האדם היה אוחז בשערו כאשר אמר את דבריו, כך שהיה ברור שהוא מתכוון לגידול שערו.
״הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. מִמַּאי דְּהָדֵין שִׁלּוּחַ רִיבּוּיָא הוּא, דִּכְתִיב: ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״.
המשנה פוסקת כי לגבי מי שאומר: מוטל עלי לגדל [leshale’aḥ] שיער ארוך, הרי הוא נזיר. הגמרא שואלת: מניין ידוע שמונח זה shilu’aḥ, שהוא צורה אחרת של המילה leshale’aḥ, הוא לשון של ריבוי וצמיחה? הגמרא משיבה: כפי שנאמר: "תלתלייך [shelaḥayikh] הם פרדס רימונים" (שיר השירים ד:יג).
אֵימָא מִידֵּי דְעַבּוֹרֵי, כְּדִכְתִיב: ״וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת״!
הגמרא מציעה: אמור שהיא מתייחסת לעניין הכרוך בהעברה, כפי שנכתב: "ושולח [shole’aḥ] מים על פני חוצות" (איוב ה:י), שם המילה shole’aḥ מתייחסת להעברת מים ממקום אחד לאחר. אף כאן, האדם הנודר עשוי להתכוון לכך שהוא מתכוון להעביר, כלומר להסיר, את שערו.
תַּנָּא ״פֶּרַע״ ״פֶּרַע״ יָלֵיף. כְּתִיב הָכָא ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע״, וּכְתִיב הָתָם גַּבֵּי כֹּהֵן הֶדְיוֹט ״וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״.
הגמרא משיבה: התנא לומד את משמעותו של מונח זה על בסיס גזירה שווה של המונח פרע [pera] הכתוב לגבי נזיר והמונח פרע [pera] הכתוב לגבי כהן. נאמר כאן, לגבי נזיר: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו [gadel]" (במדבר ו:ה). ונאמר שם, לגבי כהן הדיוט המשרת במקדש: "וראשם לא ישלחו פרע [pera lo yeshaleḥu]" (יחזקאל מד:כ). כשם שהמילה pera לגבי נזיר מציינת גידול שיער ארוך, כך גם במקרה של כהן היא מתייחסת לגידול שיער ארוך. זה מוכיח שהמונח shilu’aḥ פירושו להניח לשיערו לגדול.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא הַאי ״שׁוֹלֵחַ מַיִם״ נָמֵי רִיבּוּי הוּא, (כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף:) דְּכַד מַשְׁקִין לֵיהּ מַיָּא לְפֵירָא וְרָבֵי.
הגמרא מציעה תשובה חלופית: ואם תרצה, אמור שמשמעות המילה shole’aḥ באותו ביטוי: משלח [shole’aḥ] מים, היא גם ריבוי וצמיחה, כפי שרב יוסף תרגם פסוק זה לארמית באופן הבא: כאשר אדם משקה תבואה, היא גדלה. לפיכך, הפסוק מתייחס לצמיחה באמצעות מים.
״הֲרֵי עָלַי צִיפֳּרִין״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נָזִיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיפֳּרִין סְמוּכִין לְשֵׂיעָר קִיבֵּל עָלָיו, דִּכְתִיב ״עַד דִּי שַׂעְרֵיהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין״.
§ המשנה לימדה שאם אדם אומר: חובה הריני מקבל עלי בנוגע לציפורים, רבי מאיר אומר: הרי הוא נזיר, וחכמים אומרים: אינו נזיר. הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתו של רבי מאיר? אמר ריש לקיש: הוא קיבל על עצמו חובה בנוגע לציפורים שהן סמוכות בפסוק לשיער, שנאמר: "עד אשר שערו גדל כנשרין, וטפרוהי כצפרין" (דניאל ד, ל). מאחר שהפסוק מסמיך ציפורים לגידול השיער, מובן שכאשר אדם זה קיבל עליו חובה בנוגע לציפורים, כוונתו הייתה לגידול שערו כנזיר.
רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַתְפֵּיס אִינִישׁ בְּמִידֵּי דִּסְמִיךְ לֵיהּ.
הגמרא מסבירה את יסוד המחלוקת: רבי מאיר סבור כי אדם מקשר את מושא נדרו עם דבר הסמוך לו בפסוק, כך שכאשר הוא אומר שמוטל עליו להביא עופות, כוונתו שמוטל עליו לגדל את שערו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria