גַּבֵּי ״יֵשׁ נוֹחֲלִין״ נָמֵי, מְפָרֵשׁ עִיקַּר נַחֲלָה בְּרֵישָׁא.
בדומה לכך, באשר למשנה המלמדת כי ישנם קרובים מסוימים שיורשים ומנחילים, גם לתנאהיה טעם לכך שהביא בתחילה דוגמאות מן הקטגוריה הראשונה: בכך הוא מסביר תחילה את המקרה העיקרי של הלכות הירושה של התורה.
אֶלָּא [הָכָא] לִפְרוֹשׁ כִּינּוּיֵי בְּרֵישָׁא! אֶלָּא הַיְינוּ טַעַם: יָדוֹת, הוֹאִיל וְאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא, חֲבִיבִין לֵיהּ.
הגמרא חוזרת כעת לשאלתה: אבל כאן, שיסביר התנא תחילה את המקרים של תמורות. הגמרא מסבירה: אלא, זהו הטעם: מאחר שרמיזות נלמדות מן הדרשה של פסוקים ואינן מוזכרות במפורש בתורה, הן חביבות על התנא ולכן הוא מזכיר אותן תחילה.
וְלִיפְתַּח בְּהוֹן בְּרֵישָׁא! תַּנָּא כִּי מַתְחִיל — מַתְחִיל בְּעִיקַּר קׇרְבָּן, וּלְעִנְיַן פָּירוּשֵׁי — מְפָרֵשׁ יָדוֹת בְּרֵישָׁא.
הגמרא שואלת: אבל אם כך הוא, אם כן שיתחיל בהם תחילה גם בפסקת הפתיחה של המשנה. הגמרא משיבה: כאשר התנא מתחיל, הוא מתחיל בעיקר הקרבן של הנזיר, כלומר, בהלכה שיש לה יסוד בתורה. אבל בנוגע לביאור של הלכות אלו, הוא מבאר תחילה את המקרים של רמיזות, שכן נושא זה חביב עליו.
הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו.
§ המשנה לימדה: האומר: אהיה, הרי זה נזיר. הגמרא שואלת: שמא הוא אומר: אהיה בתענית, כלומר, כוונתו לנדור נדר שיחייב את עצמו לצום ולא להיות נזיר. הגמרא משיבה ששמואל אמר: המשנה מתארת מקרה שנזיר היה עובר לפניו, ולכן ברור שהוא נודר נזירות.
לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם? אָמְרִי: בִּזְמַן שֶׁנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵא בְּמִילְּתָא אַחֲרִינָא. אֲבָל וַדַּאי אֵין הַנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, אָמְרִינַן: דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר.
הגמרא שואלת: האם נאמר ששמואל סבור כעיקרון שרמיזות דו-משמעיות אינן נחשבות רמיזות, כלומר, אינן נחשבות לנדרים? הגמרא דוחה הצעה זו: אמור שכאשר נזיר עובר לפניו, אין מקום להסתפק בכוונתו. אין אפשרות שהוא מתייחס לעניין אחר, ולכן דבריו הם בוודאות רמיזה לנזירות. אולם, ודאי הוא שכאשר אין נזיר עובר לפניו, והוא אומר: אהיה, אנו אומרים ששמא הוא אומר: אהיה בתענית. רק במקרה האחרון, שבו הרמיזה של אדם דו-משמעית עד כדי כך שאין בה כל ראיה לכוונותיו, סבור שמואל שדבריו של אדם אינם נחשבים לנדר.
וְדִלְמָא לְפוֹטְרוֹ מִן קׇרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר? דְּקָאָמַר בְּלִבּוֹ.
הגמרא שואלת: אבל אפילו אם אמר את דבריו בשעה שנזיר עבר לפניו, שמא התכוון לומר שהוא מתכוון לקנות את הבהמות שהנזיר יצטרך לקרבנותיו, ובכך לפטור את הנזיר מלשלם על קרבנותיו שלו. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו אמר בלבו שהוא מקבל על עצמו נדר נזירות.
אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעִינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: אם כן, אז מהי התכלית באמירת הלכה זו? האם אין זה מובן מאליו שהוא נעשה נזיר? הגמרא משיבה: יש צורך לומר הלכה זו, שמא תאמר כי אנו דורשים שפיו ולבו יהיו שווים. אילו כך היה, אזי אם אדם לא ביטא בבירור את נדר הנזירות שלו, הוא לא היה נעשה נזיר אף אם התכוון לכך. לכן, המשנה מלמדת אותנו שמכיוון שאפשר לפרש את דבריו כמתייחסים לנדר נזירות, וזו הייתה כוונתו, הוא נעשה נזיר.
״אֱהֵא נָאֶה״ — נָזִיר. וְדִלְמָא: אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת? כִּדְתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ — אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת. אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, אֶכְתּוֹב לְפָנָיו סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה וְאֶכְרְכֶנּוּ בְּשִׁירָאִין נָאִים!
§ המשנה לימדה שאם אדם אומר: אהיה יפה [na’e], הרי הוא נזיר. הגמרא שואלת: אבל אולי כאשר אמר: אהיה יפה, כוונתו הייתה: אהיה יפה לפניו במצוות? כפי ששנינו בברייתא: "זה אלי ואנוהו [anvehu]" (שמות טו:ב). לanvehu אותו שורש כמו למילה na’e; לכן משמעות הפסוק היא: אהיה יפה לפניו במצוות. כיצד עושים זאת? אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה. אכתוב לפניו ספר תורה נאה, ואעטוף אותו בבדי משי נאים [shira’in].
אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁתָּפוּס בִּשְׂעָרוֹ, וְאָמַר ״אֶנָּאֶה״.
הגמרא משיבה כי שמואל אמר: המשנה עוסקת במקרה שבו אדם אוחז בשערו ואומר: אהיה יפה. הדבר מצביע בבירור על כך שהוא מתייחס לנזירות.
נְזִירָא מִילְּתָא דַעֲבֵירָה, וְאָמְרִינַן לֵיהּ ״נָאֶה״?
הגמרא שואלת: מאחר שנזירות היא עניין של עבירה, האם נוכל לומר על נזיר שהוא יפה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria