עִיקְבֵי נִימְהוֹן, שְׁמַע מִינַּהּ מִלְּתַחַת רָבֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.
בשורשי שערם. ניתן ללמוד מכך שהשיער צומח מלמטה, שכן השיער החדש אינו צבוע. הגמרא מסכמת: אכן, למד מכך שכך הוא.
וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: נָזִיר שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִסְטִים, וְשִׁיְּירוּ בּוֹ כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ — אֵינוֹ סוֹתֵר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי, לִיסְתּוֹר! כְּגוֹן שֶׁגִּילְּחוּהוּ אַחַר מְלֹאת. וּמַנִּי — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: כׇּל אַחַר מְלֹאת שִׁבְעָה סוֹתֵר.
הגמרא שואלת: אבל מה באשר להלכה זושנשנתה בברייתא: לגבי נזיר שגילחוהו ליסטים, והשאירו לו כדי שיער לכוף ראשו לעיקרו, דבר זה אינו סותר את ימי נזירותו. ואם יעלה על דעתך שהשיער גדל מלמטה, יהא זה סותר את ימי נזירותו גם במקרה זה, שהרי השיער הנשאר גדל רק לאחר קבלת הנזירות. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שגילחוהו לאחר השלמת נזירותו אך לפני שהקריב את קרבנותיו, ושל מי היא הדעה המובעת בברייתא זו? זוהי דעתו של רבי אליעזר, שאומר: לגבי כל נזיר שנטמא לאחר השלמת נזירותו, דבר זה סותר רק שבעה ימים.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? יָלֵיף תִּגְלַחַת טׇהֳרָה מִתִּגְלַחַת טוּמְאָה. מַה תִּגְלַחַת טוּמְאָה שִׁבְעָה, אַף תִּגְלַחַת טׇהֳרָה — שִׁבְעָה.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי אליעזר? הגמרא משיבה: הוא לומד את ההלכה של תגלחת הטהרה בסוף תקופת נזירותו (ראו במדבר ו:18) מתגלחת הטומאה (ראו במדבר ו:9): כשם שבתגלחת הטומאה, אם נטמא ביום השלמת תקופתו עליו להמתין שבעה ימים, ואז הוא נטהר מטומאת מת ומגלח את שערו, כך גם בתגלחת הטהרה; אם גולח לפני שהביא את קרבנותיו, הוא סותר רק שבעה ימים.
וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן כׇּל שִׁבְעָה יוֹמִין אָתְיָא מַזְיָיא כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ.
והחכמים, ובכללם רבי אליעזר, מחזיקים במסורת מקובלת שלפיה בכל שבעה ימים השיער צומח במידה המספיקה לכופף את קצהו אל שורשו. לפיכך, אם שיעור שיער זה נותר לאחר שגולח ביום השלמת נזירותו, אין הוא מפסיד ימים כלשהם ואינו צריך להמתין עוד.
נָזִיר שֶׁגִּילַּח בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּזוּג, אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. תָּנוּ רַבָּנַן: ״תַּעַר״, אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר. תָּלַשׁ, מֵירַט, סִיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא, מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
§ המשנה לימדה: לגבי נזיר שגילח את שערו, בין אם עשה זאת במספריים או בתער, או אם תלש כלשהו, הרי הוא חייב. חכמים לימדו: התורה אומרת לגבי נזיר: "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו:ה). למדתי מכאן רק תער; מנין אני לומד שהוא חייב אם קרע, עקר, או תלש כלשהו משערו? הכתוב אומר: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו:ה). זהו דבריו של רבי יאשיה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״תַּעַר״, אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר. מֵירַט, תָּלַשׁ, סִיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא — פָּטוּר. וְהָכְתִיב ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה״! מֵימְרָא דְּאִם גִּילַּח לֵיהּ בְּתַעַר — קָאֵים עֲלֵיהּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.
רבי יונתן אומר פירוש אחר: מן "תער" למדתי רק תער, ואילו אם תלש, עקר, או משך כלשהו משערו, הוא פטור. הגמרא שואלת: והרי לא נאמר: "קדוש יהיה"? הגמרא משיבה: זאת אומרת שאם גילח את שערו בתער הוא נעשה חייב משום שעבר הן על מצוות עשה והן על לאו. בגילוח בתער הוא עובר גם על מצוות העשה של: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו:ה).
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״תַּעַר״, אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר. תָּלַשׁ, מֵירַט, סִיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא, מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ״. וּמֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת כֹּל דָּבָר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ״?
שנויה בברייתא אחרת: מן "תער" למדתי רק תער; מניין אני לומד שהוא חייב גם אם תלש, עקר, או משך כלשהו ממנה? הכתוב אומר: "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו:ה), ללמד שאסור לו להסיר את שערו בכל דרך. הברייתא שואלת: ומאחר שבסופו של דבר אנו כוללים הכול שמסיר שיער, מה משמעות הדבר כאשר הכתוב אומר: "תער לא יעבור על ראשו"? מדוע הכתוב מזכיר תער, כאשר גם כלים אחרים אסורים באותה מידה?
לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ לְתִגְלַחַת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁיִּהְיֶה בְּתַעַר. לְלַמְּדוֹ מִמְּצוֹרָע — אִי אֶפְשָׁר,
הברייתא משיבה: זאת מפני שלא למדנו שהתגלחת האחרונה, כלומר, תגלחת הטהרה של הנזיר, חייבת להיות מבוצעת דווקא בתער, שכן הכתוב אומר רק: "וגילח את ראשו" (במדבר ו:18), בלי לציין כלי. אי אפשר ללמוד דרישה זו מן ההלכה שמצורע חייב להשתמש בתער (ראו ויקרא יד:9),