אוֹתְבֵיהּ חָמֵשׁ, וּמֵאַחַר דְּלָא תַּנְיָא חָמֵשׁ, מַאי טַעְמָא אוֹתְבֵיהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: אֲנָא סְבַרִי לָאו גְּמָרָא הִיא בִּידֵיהּ, וְהָדַר בֵּיהּ. וְלָא יָדַעְנָא דִּגְמָרָא הִיא בִּידֵיהּ, וְלָא הָדַר בֵּיהּ.
רב פפא עצמו העלה את קושייתו על דעתו של אביי על סמך ההנחה שהתנא שנה חמש מערכות של מלקות, ומכיוון שבברייתא לא נשנו חמש מערכות של מלקות, מה הטעם שרב פפא העלה את קושייתו על דעתו של אביי? אמר רב פפא: סברתי שאין זו מסורת בידו של אביי שנזיר לוקה גם על "מכל אשר יעשה מגפן היין", אלא רק דעתו שלו, ולכן הנחתי שאם אביא ברייתא הסותרת במפורש את דעתו הוא יחזור בו מדעתו. לפיכך, אני עצמי שיניתי את לשון הברייתא כדי לראות כיצד אביי יגיב. אבל לא ידעתי שהלכה זו היא מסורת בידו של אביי ולכן לא חזר בו מדעתו.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מְתַרְגְּמִינַן ״מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִיצּוּרִין״ — כְּרַבִּי יוֹסֵי.
§ המשנה לימדה: רבי אלעזר בן עזריה אומר: אינו חייב אלא אם כן אכל לפחות שני חרצנים וזג אחד, שיחד יש בהם נפח של כזית. לאחר מכן המשנה מביאה שתי דעות בשאלה אם חרצן הוא גרעין הענב וזג הוא הקליפה, או להפך. רב יוסף אמר: בהתאם לדעת מי אנו מתרגמים את הפסוק "מחרצנים ועד זג" (במדבר ו:ד) כך: מן הגרעינים [פורטזנין] ועד הקליפות [איצורין]? הוא מסביר: תרגום זה הוא בהתאם לדעתו של רבי יוסי.
מַתְנִי׳ סְתַם נְזִירוּת — שְׁלֹשִׁים יוֹם. גִּילַּח אוֹ שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִסְטִים — סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָזִיר שֶׁגִּילַּח בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר, אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב.
משנה:נזירות סתם נמשכת שלושים יום. אם נזיר גילח את שערו בתוך אותה תקופה, או אם גילחוהו ליסטים [listim] בעל כורחו, הרי זה סותר שלושים יום מנזירותו, ועליו למנותם מחדש. לגבי נזיר שגילח את שערו, בין שעשה זאת במספריים או בתער, או אם תלש [sifsef] כלשהו, הריהו חייב.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא מִלְּתַחַת רָבֵי אוֹ מִלְּעֵיל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְנָזִיר שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִיסְטִים וְשִׁיְּירוּ בּוֹ כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ.
גמרא:הועלתה דילמה לפני החכמים: האם שיער זה הגדל על הגוף צומח מלמטה או מלמעלה? איזה חלק מן השיער הוא החדש? הגמרא מסבירה: מהו ההבדל בין האפשרויות הללו? הגמרא משיבה: יש לכך נפקא מינה במקרה של נזיר שגילחוהו ליסטים או שגילח את עצמו, אך ראשו לא גולח כולו. אלא שהשאירו ממנו חלק, כך שהשיער ארוך כדי לכוף את ראשו לעיקרו.
אִי אָמְרַתְּ מִלְּתַחַת רָבֵי — נְזִירוּת הָא שַׁקְלֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִלְּעֵיל רָבֵי — מַאי דְּאַקְדֵּישׁ הָא קָאֵים.
הגמרא מסבירה את שני צדדי הדילמה: אם תאמר שהשיער צומח מלמטה, הרי הוא הסיר את שיער הנזירות, שהוא השיער שנדר שלא לגלח, ולכן עליו להוסיף ימים לתקופת נזירותו כדי לאפשר את צמיחתו הראויה. אבל אם תאמר שהוא צומח מלמעלה, אותו שיער שקידש עדיין קיים בחלקו. לפיכך, הוא רשאי לסיים את נזירותו ולקיים את מצוות הגילוח.
תָּא שְׁמַע מֵהָא אִינְבָּא חַיָּה דְּקָאֵים בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי — בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם. לְעוֹלָם מִלְּתַחַת רָבֵי וְאַגַּב חַיּוּתָא נָחֵית וְאָזֵיל אִינְבָּא.
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לדילמה זו מתוך בחינה של כינה חיה זו [אינבא], שנמצאת תמיד בשורש השערה. ואם יעלה על דעתך שהשערה צומחת מלמטה, הכינה צריכה הייתה להימצא בקצה השערה, שכן הייתה נדחפת כלפי מעלה עם צמיחת השערה. הגמרא דוחה הצעה זו: למעשה, אפשר לומר שהשערה צומחת מלמטה, ומכיוון שהיא חיה הכינה יורדת ללא הרף, שכן היא תמיד זוחלת לעבר הקרקפת, שממנה היא ניזונה.
תָּא שְׁמַע אִינְבָּא מֵתָה בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּעֵיל רָבֵי — בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם. הָתָם נָמֵי, מִשּׁוּם דְּלֵית בַּהּ חֵילָא שָׂרוֹגֵי שָׂרֵיגָא וְאָזֵיל.
הגמרא מציעה הוכחה נוספת: בוא ושמע מן העובדה שכינה מתה נמצאת תמיד בקצה השערה. ואם יעלה על דעתך שהשערה צומחת מלמעלה, היה עליה להימצא בשורש השערה. הגמרא דוחה זאת: גם שם, אפשר לומר שמפני שאין לה כוח היא נתפסת במקום שבו הייתה כשמתה ועולה עם השערה הצומחת.
תָּא שְׁמַע מִבְּלוֹרִית דְּכוּשִׁיִּים, דְּבָתַר דִּמְגַדְּלִין לַהּ רָפְיָא מִלְּתַחַת. הָתָם נָמֵי, אַיְּידֵי דְּקָמְטָא הִיא מִשִּׁיכְבָא דְּרָפְיָא.
הגמרא מציעה הוכחה אחרת: בוא ושמע מתוך בחינה של הבלורית [belorit] של גויים, שמגדלים אותה למטרות עבודה זרה, על ידי קליעת קצות השיער. שכן, לאחר שקולעים אותה, היא נעשית רפויה מלמטה, ומכאן נראה שהשיער גדל מלמטה. הגמרא דוחה זאת: גם שם, מאחר שהיא מתקמטת מן ההשפעה של האדם ששוכב עליה, היא נעשית רפויה מלמטה.
תָּא שְׁמַע מִסְּקַרְתָּא, דְּרָפֵי עַמְרָא מִלְּתַחַת, וְתַנְיָא. וְתוּ: כַּד צָבְעִי סָבַיָּא דִּיקְנְהוֹן חָוְורָן
הגמרא מציעה הצעה נוספת: בוא ושמע מן הצבע שבו צובעים כבשים, שכן הצמר הצבוע נעשה רפוי מלמטה. מכאן שהשיער גדל מן השורש. הגמרא מוסיפה: וכן מקרה זה של צביעת כבשים אינו רק אנקדוטה, שכן נשנה לגבי הלכות מעשר בהמה. ועוד, כאשר זקנים צובעים את זקניהם, אנו רואים שהזקנים מלבינים
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria