Drashot AI Logo
כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בְּנָזִיר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּקָא מוֹקֵים לְהַאי ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזַג, פְּרָטָא מְנָא לֵיהּ! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּדָרֵישׁ מִיעֵט וְרִיבָּה.
באופן שהוא פירט לגבי נזיר: "מחרצנים ועד זג" (במדבר ו:ד). הגמרא שואלת: ולפי דעתו של רבי אלעזר בן עזריה, שמעמיד פסוק זה: "מחרצנים ועד זג" (במדבר ו:ד), כבא לומר שנזיר אינו חייב אלא אם כן אכל שני חרצנים וזג אחד, אם כן מניין לו ללמוד את הפרט? לא ברור כיצד הוא מיישם כאן את המידה של פרט, כלל ופרט, שכן לפי פירושו הביטוי "מחרצנים ועד זג" אינו בא לצמצם את הכלל הקודם אלא לומר הלכה אחרת. הגמרא משיבה: רבי אלעזר בן עזריה סובר כשיטתו של רבי אלעזר, הדורש זאת בכך שהכתוב ממעט ומרבה.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא כְּרַבָּנַן, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, לִיכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא לְהַאי ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״ גַּבֵּי פְּרָטֵי, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ בָּתַר כְּלָל? שְׁמַע מִינַּהּ לְמֵידַּיְינֵיהּ בִּכְלָל וּפְרָט.
ואם תרצה, אמור במקום זאת שרבי אלעזר בן עזריה סבור בהתאם לדעת חכמים שזהו מקרה של פרט, כלל ופרט. שכן, אם יעלה על דעתך שהפסוק רק מלמד את מה שנאמר על ידי רבי אלעזר בן עזריה, היה על הרחמן לכתוב ביטוי זה: "מחרצנים ועד זג," לצד שאר הפרטים של יין וחומץ. ולאיזו הלכה כתבה הTorah : "מחרצנים ועד זג," אחרי הכלל? הסק מכך שיש ללמוד הלכה זו באמצעות השיטה של כלל ופרט.
וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן לִכְתּוֹב אוֹ שְׁנֵי חַרְצַנִּים, אוֹ שְׁנֵי זַגִּים, אוֹ חַרְצַן וְזָג. לְמַאי הִלְכְתָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״? שְׁמַע מִינַּהּ לְמִידְרַשׁ בֵּיהּ כְּלָל וּפְרָט, וְאִיכָּא נָמֵי לְמִידְרַשׁ בֵּיהּ: עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזָג.
הגמרא שואלת: אבל אם כן, אפשר לומר שכל הביטוי בא רק לשם כך, לכלל ופרט, ורבי אלעזר בן עזריה לא צריך לדרוש את ההלכה שלו, שנזיר חייב רק אם אכל שני חרצנים וזג אחד, מן הפסוק הזה כלל. הגמרא משיבה שרבי אלעזר בן עזריה היה אומר: אם כן, שתכתוב התורה או שני חרצנים ושני זגים, כששני המונחים בלשון רבים, או חרצן אחד וזג אחד, כששני המונחים בלשון יחיד. לאיזו הלכה כתב הרחמן: "מחרצנים ועד זג"? למד מכך שיש לפרש זאת בדרך של כלל ופרט, ואפשר גם לפרש מכך שנזיר חייב רק אם אכל שני חרצנים וזג אחד.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּדָרֵישׁ מִיעֵט וְרִיבָּה, פְּרָט וּכְלָל וּפְרָט מְנָא לֵיהּ?
הגמרא שואלת: ורבי אלעזר, המפרש בשיטת מיעוט וריבוי שאפילו הזמורות והעלים של הגפן כלולים באיסור, מניין לו שיטת פרט, כלל ופרט?
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, נָפְקָא לֵיהּ מֵהַאי קְרָא: ״וְכִי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה״ — פָּרַט, ״וְכׇל בְּהֵמָה״ — כָּלַל, ״לִשְׁמוֹר״ — חָזַר וּפָרַט. פְּרָט וּכְלָל וּפְרָט, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט.
רבי אבהו אומר: הוא לומד זאת מן הפסוק הזה, העוסק בשומר: "וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה, או כל בהמה לשמור, ומת... שבועת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב:ט). הביטוי "חמור או שור או שה" הוא פרט; "או כל בהמה" הוא כלל הכולל את כל בעלי החיים; ובביטוי "לשמור" התורה חזרה ופירטה. זהו פרט, וכלל, ופרט. במקרה זה, אתה רשאי להסיק שהפסוק מתייחס רק לדברים הדומים לפרט; כלומר, דברים שניתן לשמור עליהם.
רָבָא אָמַר: נָפְקָא לֵיהּ מֵהַאי קְרָא: ״וְאִם מִן״ — פָּרַט. ״הַצֹּאן״ — כָּלַל, ״כְּבָשִׁים וְעִזִּים״ — חָזַר וּפָרַט,
רבא אמר: רבי אלעזר לומד את שיטת פרט, כלל ופרט מן הפסוק הזה: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו" (ויקרא א:י). הביטוי "ואם קרבנו הוא מן" הוא פרט, שכן הוא מציין חלק מדבר אך לא את כולו, "הצאן" הוא כלל הכולל בעלי חיים שנעשה בהם שימוש חוטא, וכאשר נאמר: "כבשים," ו: "עזים," התורה פירטה שוב.
פְּרָט וּכְלָל וּפָרַט, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט.
זהו פרט, וכלל, ופרט, ולכן אתה רשאי להסיק שהפסוק מתייחס רק לפריטים הדומים לפרט. הפרטים מלמדים שרק בעלי חיים שהזדווגו עם אדם אינם רשאים להיות מובאים כקורבנות.
אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה מִדִּיסְקַרְתָּא לְרָבָא, וְלֵילַף מִן הָדֵין קְרָא: ״מִן״ — פָּרַט, ״הַבְּהֵמָה״ — כָּלַל, ״בָּקָר וָצֹאן״ — חָזַר וּפָרַט. פְּרָט וּכְלָל וּפְרָט, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט.
רב יהודה מדיסקרתא אמר לרבא: ושילמד רבי אלעזר את שיטת הפרט, הכלל והפרט מפסוק זה המוקדם , המופיע באותו פרק: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א:ב), באופן הבא: "מן" הוא פרט המוציא חיה; "בהמה" הוא כלל הכולל חיות (ראו דברים, פרק יד); וכשהוא אומר: "בקר" ו: "צאן," התורה חזרה ופירטה. זהו פרט, וכלל, ופרט, ולפיכך אתה רשאי להסיק שהפסוק מתייחס רק לדברים הדומים לפרט, כלומר, לבהמות בית.
אֲמַר לֵיהּ: מִן הַאי לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ, דְּאִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: ״הַבְּהֵמָה״ —
רבא אמר לרב יהודה מדיסקרתא: אין ללמוד את שיטת פרט, כלל ופרט מפסוק זה, שכן אילו המקור היה משם, הייתי אומר שהביטוי "בהמות"

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria