כׇּל כִּינּוּיֵי נְזִירוּת — כִּנְזִירוּת.
משנה: אדם נעשה נזיר על ידי קבלת נדר נזירות, שבו הוא פשוט מצהיר על עצמו שהוא נזיר, כפי שמפורט בתורה (במדבר ו:א–כא). בנוסף, כל הכינויים ללשון נדרי נזירות הרי הם כנדרי נזירות והם מחייבים. יתר על כן, ידות נזירות, כלומר, אמירות חסרות המובנות מן ההקשר כמיועדות לנדרי נזירות, נחשבות לנדרי נזירות מחייבים.
הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר, אוֹ ״אֱהֵא נָאֶה״ — נָזִיר, ״נָזִיק״, ״נָזִיחַ״, ״פָּזִיחַ״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. ״הֲרֵינִי כָּזֶה״, ״הֲרֵינִי מְסַלְסֵל״, ״הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל״, ״הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר.
לפיכך, מי שאומר: אהיה, בלא הבהרה נוספת, הרי הוא נזיר, שכן זו כוונתו המשתמעת. או, אם אמר: אהיה יפה, הרי הוא נזיר. הכינויים ללשון נדרי נזירות הם כדלקמן: אם אדם אומר: אהיה נזיק, נזיעח, או פזיעח, הרי הוא נזיר. אם אדם אומר: הריני כזה, הריני מסלסל שיער, הריני מגדל את שערי; או: מוטל עליי לגדל שיער ארוך, הרי הוא נזיר.
״הֲרֵי עָלַי צִיפּוֹרִים״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נָזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.
אם אחד אומר: חובה הריני נוטל עלי בנוגע לעופות, רבי מאיר אומר: הרי הוא נזיר. נזיר מביא שני קורבנות עוף אם נטמא בטומאת מת בשגגה (במדבר ו:י), ומובן שהאדם השתמש בלשון עקיפה זו כדי לנדור נזירות. וחכמים אומרים: אינו נזיר.
גְּמָ׳ מִכְּדֵי תַּנָּא בְּסֵדֶר נָשִׁים קָאֵי, מַאי טַעְמָא תָּנֵי נָזִיר?
גמרא: הגמרא פותחת בהבהרת הטעם לכך שמסכת זו מופיעה בסדר נשים בתוך ששת סדרי המשנה. עתה, התנא עוסק בלימוד סדר נשים, הדן בדיני נישואין ובחיובים הנובעים מהם, וכן בעריות. מה אם כן הטעם שהוא שונה כאן את דיני הנזיר?
תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי: ״וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״. וְהָכִי קָאָמַר: מִי גָּרַם לָהּ לָעֲבֵירָה — יַיִן, וְקָאָמַר: כׇּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.
הגמרא משיבה: התנא עוסק בלימוד הפסוק הנוגע לגירושין: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד:א). וזה מה שהוא אומר: מה גרם לאישה לעבור את העבירה של ניאוף, הנרמזת בפסוק בביטוי "ערות דבר"? זה היה יין. והתנא אומר: כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. לפיכך, מסכת נזיר ממוקמת בסדר נשים, מיד לפני מסכת סוטה, העוסקת באישה שבעלה חושד בה שלא הייתה נאמנה, ומסכת גיטין, הדנה בגירושין.
פָּתַח בְּכִינּוּיִין, וּמְפָרֵשׁ יָדוֹת.
§ הגמרא שואלת שאלה בנוגע לאופן הצגת הנושאים השונים במשנה: התנאפתח בקביעה שכל הכינויים ללשון נדרי נזירות נחשבים כנדרי נזירות, אך לאחר מכן היא מסבירה את ההלכה של רמיזות לנדרי נזירות באמצעות מתן דוגמאות לרמיזות ולא דוגמאות לכינויים לנדרי נזירות. מדוע לא הביאה המשנה דוגמאות לכינויים מיד לאחר שהציגה את ההלכה הנוגעת לכינויים?
אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: כׇּל כִּינּוּיֵי נְזִירוּת — כִּנְזִירוּת, וִידוֹת נְזִירוּת — כִּנְזִירוּת, וְאֵלּוּ הֵן יָדוֹת: הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר.
רבא אמר, ויש אומרים את האמירה הזאת ללא ייחוס [kedi]: המשנה חסרה, וכך היא מלמדת: כל הכינויים ללשון נדרי נזירות הרי הם כנדרי נזירות. וכן גם כל הידות של נדרי נזירות הרי הן כנדרי נזירות. ואלו הן דוגמאות לידות: האומר: אהא, הרי זה נזיר.
וְלִפְרוֹשׁ כִּינּוּיֵי בְּרֵישָׁא! תַּנָּא מֵהָהוּא דְּסָלֵיק — הָהוּא מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא. כְּדִתְנַן: בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין, וּמְפָרֵשׁ ״אֵין מַדְלִיקִין״ בְּרֵישָׁא.
הגמרא שואלת: אבל אף על פי כן, יניח התנאלבאר תחילה את המקרים של תמורות, לפני שהוא מביא דוגמאות לרמיזות, שכן ההלכה של תמורות נזכרת לפני ההלכה של רמיזות. הגמרא משיבה: התנא נוקט בסגנון הכללי של המשנה, והוא שהנושא שבו היא מסיימת הוא זה שהיא מבארת תחילה, כפי שלמדנו במשנה (Shabbat 20b): במה מדליקין את נר השבת ובמה אין מדליקין אותו? והמשנה מבארת תחילה את הפרטים של מה שאין מדליקין בו תחילה, לפני שהיא מביאה דוגמאות לחומרי בעירה שבהם מותר להדליק את נר השבת.
בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין, וּמְפָרֵשׁ ״אֵין טוֹמְנִין״ בְּרֵישָׁא.
בדומה לכך, משנה אחרת (Shabbat 47b) קובעת: במה טומנין סיר של מאכל מבושל בערב שבת, ובמה אין טומנין אותו? והמשנה מסבירה תחילה את המקרים של חומרים שבהם אין טומנין אותו, תחילה, לפני שהיא מביאה דוגמאות לחומרים שבהם מותר להטמין סיר של מאכל מבושל.
בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה, וּמְפָרֵשׁ ״לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה״ בְּרֵישָׁא.
דוגמה שלישית לסגנון זה נמצאת במשנה הבאה (Shabbat 57a): במה אישה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה? והמשנה מסבירה תחילה את הדברים שעמם אישה אינה יוצאה, לפני שהיא מביאה דוגמאות לדברים שעמם היא יוצאת.
וְהָתְנַן: בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה, וּמְפָרֵשׁ ״יוֹצֵא גָּמָל״ בְּרֵישָׁא.
הגמרא מקשה על הסבר זה: והרי למדנו במשנה (שבת נא ע"ב): במה בהמה יוצאה לרשות הרבים בשבת, ובמה אינה יוצאה? והיא מסבירה את הפריטים שבהם גמל רשאי לצאת תחילה, לפני שהיא מביאה דוגמאות לפריטים שבהם אינו רשאי לצאת.
יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, וּמְפָרֵשׁ ״אֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין״ בְּרֵישָׁא!
בדומה לכך, נלמד במשנה אחרת (בבא בתרא קח ע"א): יש קרובים מסוימים שיורשים ומורישים, כגון אב ובן, שהם יורשים זה את זה; יש שיורשים אך אינם מורישים; יש שמורישים אך אינם יורשים; ויש שאינם יורשים ואינם מורישים. והמשנה מסבירה תחילה את המקרים של אלה שגם יורשים וגם מורישים, לפני שהיא מביאה דוגמאות לקטגוריות האחרות שנזכרו לאחר מכן ברישא של המשנה.
אֶלָּא, לְעוֹלָם תָּנֵי הָכִי וְתָנֵי הָכִי.
אלא, המשנה מלמדת למעשה באופן זה לעיתים, והיא מלמדת באופן ההוא בזמנים אחרים. יש מקרים שבהם התנא פותח בהרחבה על העיקרון הראשון שנזכר במשנה, בעוד שבמקרים אחרים הוא מרחיב תחילה על העיקרון האחרון שנזכר.
אֶלָּא: הָתָם, דְּאִיסּוּרָא דְנַפְשֵׁיהּ הוּא — מְפָרֵשׁ אִיסּוּרָא דְנַפְשֵׁיהּ בְּרֵישָׁא. גַּבֵּי בְּהֵמָה, דְּאִיסּוּרָא אַיְּידֵי בְּהֵמָה הוּא דְּאָתֵי — מְפָרֵשׁ הֶיתֵּירָא בְּרֵישָׁא.
אולם, יש טעם מתי התנא משתמש בכל סגנון. שם, בקטעים העוסקים בדלקים שבהם מותר להדליק את נר השבת, בחומרים שבהם מותר להטמין קדרה בערב שבת, ובפריטים שאיתם אישה רשאית לצאת בשבת לרשות הרבים, שבהם מדובר באיסורו של האדם עצמו, התנא מסביר תחילה את המקרים הנוגעים לאיסורו של האדם עצמו. לעומת זאת, באשר למשנה העוסקת בבהמה הנושאת לרשות הרבים בשבת, שבה האיסור בא באמצעות הבהמה, התנא מסביר תחילה את מה שמותר.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria