וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן״? ״אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז״ — זֶה לוֹט, שֶׁפֵּירַשׁ מֵאַבְרָהָם. ״וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן״ — שֶׁהֵטִיל מִדְיָנִים כִּבְרִיחִין וְאַרְמוֹן, ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״.
ומחלוקותיהם הן כבריחי ארמון” (משלי יח:יט)? “אח נפשע קשה מקרית עוז,” זה לוט, הנקרא אחי אברהם (ראו בראשית יד:יד), שנפרד מאברהם. “ומחלוקותיהם הן כבריחי ארמון,” זה מפני שלוט הביא מחלוקת בין העם היהודי ובין צאצאיו כבריחים, הנועלים את שערי ארמון. כשם שאין איש יכול להיכנס לארמון נעול, כך גם צאצאי לוט, עמון ומואב, נמנע מהם להצטרף אל העם היהודי, כמו שנאמר: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'” (דברים כג:ד).
דָּרֵשׁ רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד וּבְכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״? ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד״ — זֶה לוֹט, ״וּבְכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״ — שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. דִּתְנַן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם.
באותו עניין, רבא דרש פסוק באופן דרשני, ויש אומרים שהיה זה רבי יצחק: מהי משמעות מה שנכתב: "לתאווה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע" (משלי יח:א)? "לתאווה יבקש נפרד", זה לוט, שנפרד מאברהם. "בכל תושיה יתגלע", אף זה מתאר את לוט, שכן קלונו לבסוף התגלה בבתי כנסיות, כאשר מעשיו המתועדים בתורה נקראים ברבים, ובבתי המדרש, שבהם נלמדות ההלכות של צאצאיו. כפי שלמדנו במשנה: עמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל על ידי נישואין לאישה יהודייה, ואיסורם הוא לעולם.
אָמַר עוּלָּא: תָּמָר זִינְּתָה, זִמְרִי זִינָּה.
§ ביחס לדיון הקודם בנוגע לבנות לוט, שנהגו באופן פרוץ לשם מצווה, הגמרא מביאה את מה שעולא אמר: תמר עסקה בזנות עם חמיה, יהודה (ראו תורה, פרק לח), וגם זמרי בן סלוא עסק בזנות עם אישה מדיינית (ראו תורה, פרק כה).
תָּמָר זִינְּתָה — יָצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. זִמְרִי זִינָּה — נָפְלוּ עָלָיו כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
אף על פי כן, למרות הדמיון בין מעשיהם, תמר עסקה ביחסי מין פרוצים לשם מצווה, כדי להביא ילדים לעולם, ולכן זכתה שמלכים מבית דוד יצאו ממנה. ייחוסו של דוד המלך חוזר אל פרץ, בנה של תמר (ראו רות ד:יח–כב). וגם זכתה להיות מאבותיהם של נביאים, כגון ישעיהו, שהיה קשור למשפחת המלוכה. לעומת זאת, לגבי זמרי, אשר עסק ביחסי מין פרוצים לשם עבירה, כמה רבבות מישראל נפלו בגללו; עשרים וארבעה אלף במגפה (ראו במדבר כה:ט). דבר זה מראה שהרבה מאוד תלוי בכוונותיו של האדם.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן?
§ רב נחמן בר יצחק אמר: גדולה עבירה שנעשתה לשמה, כלומר, לשם שמים, ממצווה שנעשית שלא לשמה. הגמרא מקשה על השוואה זו: והרי לא אמר רב יהודה שרב אמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שכן מתוך מעשים הנעשים שלא לשמן באים לידי מעשים טובים הנעשים לשמן? כיצד, אם כן, יכולה עבירה כלשהי להיחשב גדולה יותר ממצווה שאינה נעשית לשם שמים?
אֶלָּא אֵימָא: כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. דִּכְתִיב: ״תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ״. מַאן נָשִׁים שֶׁבָּאֹהֶל — שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה.
אלא, יש להגיה את האמירה שלעיל ולומר כך: עבירה לשם שמים שקולה למצווה שלא לשמה. הראיה היא כפי שנאמר: "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך" (שופטים ה:כד), ונשנה: מיהן אותן "נשים באוהל"? אלו הן שרה, רבקה, רחל ולאה. ביאתה האסורה של יעל עם סיסרא לשם שמים מושווית לביאה שבה עסקו האמהות.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב וְגוֹ׳״.
הגמרא שואלת: מנין נלמד שיעל קיימה יחסי מין עם סיסרא? כפי שרבי יוחנן אמר: אותו רשע, סיסרא, קיים שבע בעילות עם יעל באותה שעה, כפי שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב; בין רגליה כרע נפל; באשר כרע שם נפל שדוד" (שופטים ה:כז). כל אזכור של נפילה מתייחס למעשה ביאה נוסף.
וְהָא קָא מִתְהַנְיָא מִבְּעִילָה דִילֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים — אֵינָהּ אֶלָּא רָעָה אֵצֶל צַדִּיקִים,
הגמרא שואלת: אבל יעל לפחות נהנתה מן הביאה עמו; מדוע הפסוק מרבה כל כך בשבחה? רבי יוחנן אמר: כל טובתם של רשעים, כלומר, כל דבר טוב שמתקבל מאנשים רשעים, אינו אלא רעה לצדיקים, ולכן בוודאי לא הפיקה כל הנאה מן המעשה.
שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב וְעַד רָע״. בִּשְׁלָמָא רַע — שַׁפִּיר, אֶלָּא טוֹב אַמַּאי לָא? אֶלָּא, לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: טוֹבָתוֹ — רָעָה הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא שואלת: מהיכן נלמד עיקרון זה? כפי שנאמר בפסוק שהזהיר אלוהים את לבן הארמי, כאשר רדף אחרי יעקב: "הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא:כד). מובן, באשר לאזהרה שלא לדבר רע, יפה שלבן הוזהר שלא להזיק ליעקב. אולם, מדוע שלא יאמר דבר טוב ליעקב? אלא, האם אין להסיק מן הפסוק הזה שאפילו הטוב של לבן הוא רע בעיני יעקב? הגמרא מסיקה: למד מכאן שכך הוא.
גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק הָרָשָׁע — זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: רוּת, בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה.
§ הגמרא חוזרת לנתח ביתר פירוט את העניין האמור לעיל עצמו. רב יהודה אמר שרב אמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך מעשים אלה הנעשים שלא לשמן, באים מעשים טובים לשמן. הראיה לכך היא שבשכר ארבעים ושתיים הקרבנות שהקריב בלק הרשע (ראה במדבר, פרק כג), אף על פי שלא עשה זאת לשם שמים אלא כדי לאפשר את קללת עם ישראל, מכל מקום זכה שרות יצאה ממנו. לא בלבד שהיה אבי אבותיה של גיורת צדיקה, אלא גם של המלך דוד. וזהו כפי שאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות הייתה בת בנו של עגלון מלך מואב, שנולד מבלק מלך מואב.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה, דְּאִילּוּ בְּכִירָה דִּקְרָיתֵיהּ מוֹאָב, אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָם מִלְחָמָה״. מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, אֲבָל צַעוֹרֵי צַעֲרִינֻּן.
רבי חייא בר אבא אמר שרבי יוחנן אמר: מנין נלמד שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח אפילו את שכרה של לשון נאה, כלומר, על דיבור בלשון מעודנת? שהרי ישנו המקרה של בתו הבכירה של לוט, שקראה לבנה מואב [מוֹאָב], רמז למוצאו המביש, שכן מֵאָב פירושו: מן האב, והרחמן אומר למשה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב:ט), ומכאן שמלחמה היא שאינה מותרת; אולם, לעניין הטרדה, היה מותר ליהודים להטרידם.
וְאִילּוּ צְעִירָה דִּקְרָיתֵיהּ בֶּן עַמִּי. אֲמַר לֵיהּ: ״אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָם״. אֲפִילּוּ צַעוֹרֵי, לָא תְּצַעֲרִינֻּן כְּלָל.
ובעוד שישנו המקרה של בתו הצעירה של לוט, שקראה לבנה בן-עמי, בן עמי, מבלי להזכיר במפורש את אביה. לגבי צאצאיה, אלוהים אמר למשה: "אל תצר אותם ואל תתגר בם" (דברים ב:יט), כלומר אפילו בכל הנוגע להטרדה, אינך רשאי להטריד אותם כלל.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכַר לַיְלָה אַחַת שֶׁקְּדָמַתָּה בְּכִירָה לִצְעִירָה,
רבי חייא בר אבין אמר שרבי יהושע בן קרחה אמר: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שכן בשכר לילה אחד שהקדימה הבכירה בת לוט את הצעירה לשם מצווה,