וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: מִשּׁוּם אַוֵּירָא גָּזְרוּ עָלֶיהָ? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשּׁוּם גּוּשָׁהּ גָּזְרוּ עָלֶיהָ, וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי בִּסְתָם נְזִירוּת קָנֵיסְנָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: כִּי קָנֵיסְנָא — בִּתְחִילַּת נְזִירוּת.
ובית הלל סוברים: גזרו על אווירה, וזו דרגה חמורה של טומאת מת, ולכן עליו להתחיל את נזירותו מן ההתחלה משיגיע לארץ ישראל. הגמרא דוחה אפשרות זו: לא, ייתכן שכולם מסכימים שגזרו רק על עפרה, ונחלקו רק בפרטי הקנס. בית שמאי סוברים שאנו קונסים אותו בנזירות סתם, שהיא שלושים יום, ובית הלל סוברים שכאשר אנו קונסים, אנו מחייבים אותו לחזור לתחילת ימי נזירותו, ועליו לנהוג מחדש את כל תקופת הנזירות.
מַעֲשֶׂה בְּהֵילֵנִי הַמַּלְכָּה וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּשֶׁנִּטְמֵאת, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי? אוֹ דִּלְמָא בְּשֶׁלֹּא נִטְמֵאת, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל?
§ המשנה לימדה: מעשה היה במלכה הלני. נשאלה לפניהם שאלה: מה משמעות דבריו של רבי יהודה? האם הוא סבור שהיה זה מקרה שבו נטמאה בארץ ישראל, אך לאחר שלושים יום, ולא לאחר שבע שנים, ורבי יהודה אמר בהתאם לדעת בית שמאי, הסבורים שהיה עליה לנהוג רק שלושים יום נוספים עם בואה לארץ ישראל, ובשל כך שנטמאה היה עליה לנהוג שוב את תקופת נזירותה המקורית, ובסך הכול ארבע עשרה שנה? או שמא מדובר במקרה שבו לא נטמאה בסוף שבע השנים בארץ ישראל, והוא פסק בהתאם לדעת בית הלל שעליה היה לנהוג שבע שנים נוספות עם כניסתה לארץ ישראל.
תָּא שְׁמַע: עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת וְכוּ׳. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּשֶׁנִּטְמֵאת וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי, אִי הָכִי, ״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה״? ״אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מן המשנה: היא עלתה לארץ ישראל, ובית הלל הורו לה שתהיה נזירה שבע שנים נוספות, וכו'. ואם עולה על דעתך שרבי יהודה אומר שהמקרה הוא אחד שבו נטמאה לאחר שקיימה שלושים יום של נזירות לאחר בואה לארץ ישראל, ואמר בהתאם לדעת בית שמאי, אם כן, מדוע רבי יהודה אומר שהייתה נזירה במשך ארבע עשרה שנה בלבד? היה עליו לומר ארבע עשרה שנה ושלושים יום, שהרי אף בית שמאי מחייבים אותה לקיים תקופת נזירות של שלושים יום בארץ ישראל. בהכרח שרבי יהודה סבור שקיימה שבע שנים נוספות, בהתאם לדעת בית הלל, ואומר שלא נטמאה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: דְּאָמַר קְרָא ״זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר״, הַתּוֹרָה אָמְרָה: כִּי נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת — תֵּן לוֹ תּוֹרַת נָזִיר.
הגמרא מוסיפה: כך גם שנוי בברייתא, שאין ניתן להעמיד את דעתו של רבי יהודה בהתאם לבית שמאי: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר שהפסוק קובע: "זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו" (במדבר ו:יג). התורה קובעת: כאשר הוא נטמא ביום ההשלמה של נזירותו, אפילו אם היה זה בסוף תקופה ארוכה, תן לו את דינו של נזיר סתם, ועליו לנהוג נזירות של שלושים יום. לכן, אם נטמאה בסוף אותם שלושים יום שבית שמאי מחייבים אותה לנהוג, היה צריך לחייבה לנהוג נזירות רק שלושים יום נוספים, ולא שבע שנים מלאות. אלא, רבי יהודה בוודאי מקבל את דעת בית הלל, וטוען שהיא לא נטמאה בטומאה פולחנית.
מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה הָעֵדוּת — וְאֵין כָּאן נְזִירוּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתַּיִם.
משנה: במקרה של מי שהיו עליו שתי כיתות עדים שהעידו עליו שנדר נזירות לתקופה מסוימת, ואלו העדים מעידים שנדר נזירות לשתי תקופות, ואלו העדים מעידים שנדר נזירות לחמש תקופות. בית שמאי אומרים: העדות נחלקת, כלומר, העדויות סותרות זו את זו, ומכיוון שהעדויות חלוקות שתיהן נדחות לגמרי ואין כאן נזירות כלל. ובית הלל אומרים: העדויות אינן סותרות זו את זו לגמרי, שכן שתיים תקופות כלולות בחמש תקופות, והעדות המוסכמת, שהוא נזיר לשתי תקופות, מתקבלת.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, אַחַת אוֹמֶרֶת שְׁתַּיִם, וְאַחַת אוֹמֶרֶת חָמֵשׁ, שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל כַּת אַחַת, אֶחָד אוֹמֵר שְׁתַּיִם, וְאֶחָד אוֹמֵר חָמֵשׁ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה עֵדוּתָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם.
גמרא: הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של תנא זה, כפי שנלמד בברייתא שרבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אומר: בית שמאי ובית הלל לא נחלקו לגבי ההלכה במקרה של שתי כיתות עדים, שאחת מהן אומרת שתיים תקופות ואחת מהן אומרת חמש תקופות, ששתיים תקופות כלולות בחמש תקופות, ועליו לנהוג שתי תקופות נזירות. במה נחלקו? הם נחלקו לגבי כת אחת של שני עדים, שאחד מהם אומר שתיים תקופות ואחד מהם אומר חמש תקופות, ובית שמאי אומרים: במקרה זה עדותם נחלקת, שכן שני העדים סותרים זה את זה ואין כאן כלל עדות. ובית הלל אומרים: מאחר ששתיים תקופות כלולות בחמש תקופות, עדותם תואמת לגבי שתי תקופות, ולכן עליו לנהוג שתי תקופות.
אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים בְּמוֹנֶה. אֲמַר לֵיהּ רַב חָמָא לְרַב חִסְדָּא: מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא: אֶחָד אוֹמֵר חָמֵשׁ וְלֹא שְׁתַּיִם, וְאֶחָד אוֹמֵר שְׁתַּיִם וְלֹא חָמֵשׁ — הָא קָא מַכְחֲשִׁי אַהֲדָדֵי! אֶלָּא: אֶחָד אוֹמֵר אַחַת וּשְׁתַּיִם, וְאֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ אַרְבַּע חָמֵשׁ.
ביחס להסבר שהמחלוקת היא לגבי זוג עדים אחד, רב אמר: הכול מודים במקרה של מניין שהעדויות סותרות זו את זו. רב חמא אמר לרב חסדא: מה הוא אומר; למה התכוון רב בכך? אם נאמר שהוא התייחס למקרה שבו עד אחד אומר: הוא נדר חמש תקופות ולא שתיים, ואחד אומר: הוא נדר שתיים תקופות ולא חמש תקופות, במצב כזה הם בבירור סותרים זה את זה, ואף אחת מן העדויות אינה מהימנה. אלא, רב מדבר על עד אחד שאומר שהוא שמע את האדם הנדון מונה רק אחת ושתיים תקופות כאשר נדר נזירות, ואחד אומר שהוא שמע את האדם הנדון מונה רק שלוש, ארבע, וחמש תקופות כאשר נדר נזירות.