דְּמוּת דְּיוֹקְנִי נָתַתִּי בָּהֶן, וּבַעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֲפַכְתִּיהָ. (כָּפוּ) [יֵהָפְכוּ] מִטּוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ. מְנוּדֶּה וּמְצוֹרָע מָה הֵן בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה? תֵּיקוּ.
אלוהים הצהיר: הנחתי את דמות צלמי [deyokan] בתוך בני האדם, שכן הם נבראו בצלמי, ובשל חטאיהם הפכתי אותה, כשם שכאשר אדם זה מת הוסרה ממנו הדמות האלוהית. לכן, גם אתם חייבים להפוך את מיטותיכם בגלל זאת. הגמרא שואלת: מהי ההלכה החלה על מי שנודה או מצורע, בנוגע להפיכת המיטה? לגמרא אין תשובה, והשאלה תעמוד בלא הכרעה.
אָבֵל אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּכְתִיב: ״וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל״. מָה חַג אָסוּר בִּמְלָאכָה — אַף אָבֵל אָסוּר בִּמְלָאכָה.
§ הגמרא עוברת לנושא הבא: אבל אסור בעשיית מלאכה, כפי שנאמר: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח:י). הגמרא מסיקה: כשם שחג הוא זמן שבו אסור לעשות מלאכה, כך גם אבל אסור בעשיית מלאכה.
מְנוּדֶּה מַהוּ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה מוּתָּר. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל. מַאי לָאו, אַכּוּלְּהוּ? לָא, אַשְּׁאָרָא.
הגמרא שואלת: מהי ההלכה בנוגע למי שנודה לעניין עשיית מלאכה? רב יוסף אמר: בוא ושמע את מה ששנוי בברייתא הבאה: כאשר אמרו חכמים שעשיית מלאכה אסורה בתענית ציבור מפני עצירת גשמים, לא התכוונו אלא לכך שמלאכה אסורה ביום התענית, אבל בלילה של התענית היא מותרת. ואתה מוצא הלכה דומה בעניין אדם שהיה מנודה, וכן בעניין אבל. וכי אין זה לגבי כל האיסורים האמורים שהברייתא אומרת שהם חלים גם על מי שנודה, ובכלל זה האיסור לעסוק במלאכה? הגמרא דוחה טענה זו: לא, דבר זה מתייחס לשאר האיסורים, אך לא למלאכה.
תָּא שְׁמַע: מְנוּדֶּה שׁוֹנֶה וְשׁוֹנִין לוֹ, נִשְׂכָּר וְנִשְׂכָּרִין לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. מְצוֹרָע מַהוּ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? תֵּיקוּ.
הגמרא מציעה הוכחה אחרת: בוא ושמע את מה שנשנה בברייתא הבאה: מנודה רשאי ללמד תורה אחרים, ואחרים רשאים ללמדו תורה. וכן, מותר לשכור אותו לעבודה על ידי אחרים, ואחרים רשאים להישכר על ידו. הגמרא מסיקה: למד מכאן שמותר למנודה לעסוק במלאכה. הגמרא שואלת: מהי ההלכה לגבי מצורע, ביחס לעשיית מלאכה? תשובה אינה נמצאת, והשאלה תעמוד בלא הכרעה.
אָבֵל אָסוּר בִּרְחִיצָה, דִּכְתִיב: ״וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן״, וּרְחִיצָה בִּכְלַל סִיכָה.
§ הגמרא דנה באיסור אחר: אבל אסור ברחיצה, כפי שנאמר: "ואל תסוכי שמן, והיי כאישה אשר ימים רבים התאבלָה על המת" (שמואל ב׳ 14:2). ורחיצה כלולה בקטגוריה של סיכה, שכן לשתי הפעולות יש מטרה דומה, כלומר, ניקיון.
מְנוּדֶּה מַהוּ בִּרְחִיצָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בִּרְחִיצָה לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו — מוּתָּר, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל. מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ? לָא, אַשְּׁאָרָא. מְצוֹרָע מַהוּ בִּרְחִיצָה? תֵּיקוּ.
הגמרא שואלת: מהי ההלכה בנוגע למנודה לעניין רחיצה? אמר רב יוסף: בוא ושמע את מה שנשנה בברייתא הבאה: כאשר אמרו חכמים שרחיצה אסורה בתענית ציבור, לא התכוונו אלא שאדם אינו רשאי לרחוץ את כל גופו, אבל רחיצת פניו, ידיו ורגליו מותרת. ואתה מוצא הלכה דומה בנוגע להלכהלאדם שהיה מנודה ובנוגע לאבל. וכי אין זה בנוגע לכל האיסורים שנאמרו בברייתא, ובכלל זה איסור הרחיצה, שהם חלים גם על מנודה? הגמרא דוחה טענה זו: לא, זה מתייחס לשאר האיסורים, אך לא לרחיצה. הגמרא שואלת: מהי ההלכה בנוגע למצורע לעניין רחיצה? תשובה אינה נמצאת, והשאלה תעמוד בלא הכרעה.
אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל ״וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר.
§ הגמרא עוברת לנושא הבא: אבל אסור בנעילת נעליים. שכן הרחמן אומר ליחזקאל לגבי האופן שבו מנהגי אבלותו צריכים להיות שונים מן המנהג המקובל: "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד:יז), דבר שמראה מכלל הן שאחרים, כלומר כל שאר האבלים, אסורים בנעילת נעליים.
מְנוּדֶּה מַהוּ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בָּעִיר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ — מוּתָּר. הָא כֵּיצַד? יָצָא לַדֶּרֶךְ — נוֹעֵל, נִכְנַס לָעִיר — חוֹלֵץ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל. מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ? לָא, אַשְּׁאָרָא.
הגמרא שואלת: מהי ההלכה בנוגע למי שמנודה לעניין נעילת סנדלים? רב יוסף אמר: בוא ושמע את מה ששנוי בברייתא הבאה: כאשר החכמים אמרו שנעילת סנדלים אסורה בתענית ציבור, הם התכוונו רק לכך שאין לנעול נעליים כשהוא מהלך בעיר, אבל אם יצא לדרך בדרך, מותר לנעול נעליים. כיצד? כאשר הוא יוצא לדרך, רשאי הוא לנעול את נעליו. אך מיד כאשר הוא נכנס לעיר שוב, עליו לחלוץ את נעליו ולהמשיך יחף. ואתה מוצא הלכה דומה בעניין אדם שהיה מנודה, וכן בעניין אבל. וכי אין זה לגבי כל האיסורים שנאמרו בברייתא, ובכלל זה איסור נעילת הסנדלים, שהם חלים גם על מי שהיה מנודה? הגמרא דוחה טענה זו: לא, מדובר כאן בשאר האיסורים, אך לא בנעילת סנדלים.
מְצוֹרָע מַהוּ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל? תֵּיקוּ.
הגמרא שואלת: מהי ההלכה לגבי מצורע ביחס לנעילת נעליים? לא נמצאה תשובה, והשאלה תעמוד ללא הכרעה.
אָבֵל אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, דִּכְתִיב: ״וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ״, מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא אָסוּר.
§ הגמרא דנה בעניין נוסף: אבל אסור בתשמיש המיטה, כפי שנאמר: "וינחם דוד את בת־שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עמה" (שמואל ב׳ 12:24), לאחר שבנם מת. מכאן מוכח בדרך הסקה כי בתחילה, בתקופת האבל, יחסי אישות היו אסורים.
מְנוּדֶּה מַהוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מְנוּדִּין הָיוּ, וְשִׁימְּשׁוּ מִטּוֹתֵיהֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דְּקִיל.
הגמרא שואלת: מהי ההלכה בנוגע למי שמנודה לעניין יחסי אישות? רב יוסף אמר: בוא ושמע את מה ששנוי בברייתא: כל אותן שנים שעם ישראל היו במדבר היו מנודים, ואף על פי כן קיימו יחסי אישות, שהרי נולדו להם ילדים באותה תקופה. מכאן שמותר למי שמנודה לקיים יחסי אישות. אביי אמר לו: שמא מנודה בידי שמים שונה, שכן זה חמור פחות ממי שמנודה בידי בית דין של מטה.
קִיל?! וְהָא אָמְרַתְּ חֲמִיר! סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ: זִיל הָכָא קָמְדַחֵי לֵיהּ, וְזִיל הָכָא קָמְדַחֵי לֵיהּ.
הגמרא שואלת בתמיהה: האם זה פחות חמור? והרי אתה, אביי, אמרת במקום אחר שגזירת נידוי המוטלת מן השמים היא חמורה יותר מזו שיוצאת מבית דין של מטה? משום כך דחה אביי כמה ראיות של רב יוסף מן הברייתא שהובאה קודם לכן. הגמרא משיבה: אביי מסופק אם גזירת נידוי המוטלת מן השמים חמורה יותר או פחות מזו המוטלת בידי בית דין של מטה. לכן, כאשר הוא הולך בכיוון זה הוא דוחה את הטענה, וכאשר הוא הולך בכיוון ההוא הוא דוחה את הטענה. אביי קובע שמכיוון שהעניין מוטל בספק, אין להביא ראיה מנידוי היוצא מן השמים.
מְצוֹרָע מַהוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ״, שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְאֵין ״אׇהֳלוֹ״ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא ממשיכה: מהי ההלכה בנוגע למצורע לעניין יחסי אישות? בוא ושמע ראיה, כפי שנלמד בברייתא: הפסוק בנוגע למצורע קובע: "וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שבעת ימים" (ויקרא יד:ח), שממנו נלמד שמצורע יהיה כמנודה וכאבל, ואסור לו לעסוק ביחסי אישות. כיצד נלמד הדבר? המשמעות היחידה של המונח "אָהֳלוֹ" היא אשתו, כפי שנאמר לאחר מתן התורה: "לְכוּ אִמְרוּ לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים ה:כז). אמירה זו התירה לגברים לשוב ולקיים יחסי אישות עם נשותיהם לאחר שנאסר עליהם קודם לכן לעשות כן כהכנה למתן התורה, כפי שנאמר בפסוק: "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות יט:טו). הגמרא מסיקה: אכן, למד מכאן שאסור למצורע לקיים יחסי אישות.
וְנִיפְשׁוֹט נָמֵי לִמְנוּדֶּה? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מִי קָתָנֵי שֶׁאָסוּר? שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא, וְאָסוּר נָמֵי בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
הגמרא שואלת: אם זה המצב, אם כן, האם אנו יכולים גם לפתור את השאלה שהועלתה לעיל בנוגע למי שמנודה, באומרנו שאסור לאדם כזה לקיים יחסי אישות? רב הונא, בנו של רב פינחס, אמר בשם רב יוסף: האם נשנה שמצורע אסור בקיום יחסי אישות כמו מי שמנודה? נאמר רק שעליו להיות נחשב כמי שמנודה וכאבל, כלומר, עליו להיות כמותם לגבי דברים אחרים, ובנוסף הוא אסור בקיום יחסי אישות. לכן, אין להביא מכאן ראיה בנוגע למי שמנודה, שאף הוא אסור בקיום יחסי אישות.
אָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קׇרְבְּנוֹתָיו, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שְׁלָמִים״ — בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא אוֹנֵן.
§ הגמרא ממשיכה: אבל אינו רשאי לשלוח את קרבנותיו אל המקדש, כפי שנלמד בברייתא: רבי שמעון אומר: קרבן שלמים [שלמים] נקרא בשם זה גם כדי ללמדנו שאין מקריבים אותו אלא בזמן שהוא שלם [shalem] ודעתו מיושבת, אבל לא בזמן שהוא אונן, כלומר, ביום הראשון לאבלו, כשהוא שרוי בצער.
מְנוּדֶּה מַהוּ שֶׁיְּשַׁלַּח קׇרְבְּנוֹתָיו? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מְנוּדִּין הָיוּ, וְשִׁלְּחוּ קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דְּקִיל?
הגמרא שואלת: מהי ההלכה לגבי מי שמנודה ביחס לשליחת קרבנותיו לבית המקדש? רב יוסף אמר: בוא ושמע ראיה ממה ששנוי בברייתא: כל אותן שנים שעם ישראל היו במדבר היו מנודים, ואף על פי כן שלחו את קרבנותיהם. אביי אמר לו: שמא מנודה מן השמים שונה, שכן הדבר קל יותר ממי שמנודה על ידי בית דין של מטה.
קִיל?! וְהָאָמְרַתְּ חֲמִיר? סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ וּמְדַחֵי לֵיהּ.
הגמרא שואלת בתדהמה: האם זה פחות חמור? והרי בוודאי אתה, אביי, אמרת במקום אחר שנידוי מן השמים הוא חמור יותר מנידוי של בית דין של מטה. הגמרא מציעה יישוב: אביי מסופק אם נידוי מן השמים חמור יותר או פחות מנידוי של בית דין של מטה, ולכן הוא דוחה את טענותיו של רב יוסף בשני הכיוונים.
מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁיְּשַׁלַּח קׇרְבְּנוֹתָיו? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״וְאַחֲרֵי טׇהֳרָתוֹ״ — אַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִן הַמֵּת, ״שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ״ — אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי סְפִירוֹ, ״וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקּוֹדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ״ —
הגמרא שואלת: מהי ההלכה בנוגע למצורע השולח את קרבנותיו אל המקדש? הגמרא משיבה: בוא ושמע ראיה, כפי שנלמד בברייתא בנוגע לכהן שנטמא בטומאת מת: "ואחרי טהרתו וספרו לו שבעת ימים" (יחזקאל מד:כו). יש להבין את הפסוק כך: "ואחרי טהרתו"; לאחר שפירש מן קרובו המת. "וספרו לו שבעת ימים"; אלו שבעת ימי ספירתו קודם שיוכל להיטהר. "וביום בואו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב את חטאתו, נאום ה' אלוהים" (יחזקאל מד:כז);
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria