מְסוּכָּן הוּא. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְמָרָא פְּלִיגִי.
זה משום שהוא, כלומר, אני, חולה באופן מסוכן, בהיותי רעב עד מאוד, וזר רשאי לאכול מאכלי קודשים במצב של פיקוח נפש. ולעניין רבי יהודה ורבי שמעון, מחלוקתם אינה נובעת מפרשנות הפסוקים. אלא שהם נחלקו לעניין מסורת, שכן היו להם מסורות חלוקות בשאלה אם התנור מקדש את לחם הפנים אם לאו.
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה וּכְשֵׁרוֹת אַבֵּית פָּאגֵי, שְׁמַע מִינַּהּ.
לשון המשנה גם היא מדויקת, שכן היא מלמדת כי רבי שמעון אומר: לעולם יהא אדם רגיל לומר כי שתי הלחם ולחם הפנים כשרים אם הוכנו בעזרת המקדש והם גם כשרים אם הוכנו בבית פגי. הלשון: לעולם יהא אדם רגיל לומר, מלמדת שדעתו של רבי שמעון מבוססת על מסורת שבעל פה ולא על דרשת פסוק. הגמרא מסיקה: ניתן להסיק מן המשנה שכך הוא.
מַתְנִי׳ חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טְחִינָתָן וְהַרְקָדָתָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
משנה: לגבי שנים עשר הלחמים של מנחת חביתי כהן גדול, שמהם שישה קרבים בבוקר ושישה בין הערביים, לישתן, עריכת הכיכרות ואפייתן נעשות בפנים בעזרת המקדש, וכל סוגי המלאכה הכרוכים בפעולות אלו דוחים את השבת. מלאכות אלו אי אפשר לעשותן קודם לשבת, שכן משעה שהלחמים מתקדשים בכלי שרת הם נפסלים אם לנו לילה. טחינת הקמח וניפוי הקמח אינם דוחים את השבת. רבי עקיבא קבע כלל: כל מלאכה שאפשר לעשותה בערב שבת אינה דוחה את השבת, אבל מלאכה שאי אפשר לעשותה בערב שבת דוחה את השבת.
כׇּל הַמְּנָחוֹת – יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בַּחוּץ.
כל פעולות ההכנה של מנחות הנעשות בפנים בעזרת המקדש, כגון לישה ועריכה של חביתי הכהן הגדול, כרוכות בשימוש בכלי שרת המקדש את המנחות. אבל כל פעולות ההכנה הנעשות בחוץ לעזרת המקדש, כגון לישה ועריכה של שתי הלחם ולחם הפנים, אינן כרוכות בשימוש בכלי שרת.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – אׇרְכָּהּ שִׁבְעָה טְפָחִים, וְרׇחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקַרְנוֹתֶיהָ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה טְפָחִים, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.
באשר לשתי הלחם, אורכן שבעה טפחים, רוחבן ארבעה טפחים, ויש להן בליטות דמויות קרן העשויות מבצק המחובר לכל אחת מפינותיהן, שגובהן ארבע אצבעות. באשר ללחמי הפנים, אורכם עשרה טפחים, רוחבם חמישה טפחים, וגובה הבליטות דמויות הקרן של כל לחם הוא שבע אצבעות.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה – זד״ד, יה״ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ – ״לֶחֶם פָּנִים״ שֶׁיְּהוּ לוֹ פָּנִים.
רבי יהודה אומר: האותיות הבאות הן סימן כדי שלא תטעה ותשכח את מידות שתי הלחם: זין, דלת, דלת. הערך המספרי של האות זין הוא שבע והערך המספרי של האות דלת הוא ארבע. לפיכך הסימן מייצג אורך של שבעה טפחים, רוחב של ארבעה טפחים וגובה של ארבע אצבעות, בהתאמה. האותיות הבאות הן סימן למידות לחם הפנים: יוד, הא, זין, המייצגות אורך של עשרה טפחים, רוחב של חמישה טפחים וגובה של שבע אצבעות, בהתאמה. בן זומא אומר שנאמר: "ונתת על השולחן לחם פנים [leḥem panim] לפני תמיד" (שמות כה:ל). המונח leḥem panim מציין שצריכים להיות לו דפנות [panim] זקופות ולא צורה מעוגלת.
הַשּׁוּלְחָן – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה; לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.
באשר לשולחן, אורכו עשרה טפחים ורוחבו חמישה טפחים, כפי שהתורה קובעת שהשולחן הוא באורך שתי אמות וברוחב אמה אחת (ראו שמות כ״ה:כ״ג), ורבי יהודה סבור שהאמה ששימשה כיחידת המידה לבניית כלי המקדש הייתה שווה לחמישה טפחים. לגבי לחם הפנים, אורכו עשרה טפחים ורוחבו חמישה טפחים.
נוֹתֵן אׇרְכּוֹ כְּנֶגֶד רׇחְבּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, וְכוֹפֵל טִפְחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן וְטִפְחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אׇרְכּוֹ מְמַלֵּא רׇחְבּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
הכהן מניח את האורך של שתי מערכות לחם הפנים לרוחב השולחן, כך שנותרים חמישה טפחים מכל כיכר בולטים מעבר לשולחן. והוא כופל את שני הטפחים וחצי הבולטים כלפי מעלה בצד זה של השולחן, ואת שני הטפחים וחצי הבולטים כלפי מעלה בצד ההוא של השולחן. נמצא, אפוא, כי האורך של לחם הפנים מכסה את רוחב השולחן. וכן, מאחר שרוחבה של כל כיכר הוא חמישה טפחים, רוחבן של שתי הכיכרות מילא את כל אורך השולחן. זו דבריו של רבי יהודה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֻּׁלְחָן – אׇרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר, וְרׇחְבּוֹ שִׁשָּׁה; לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.
רבי מאיר אומר: לגבי השולחן, אורכו שנים עשר טפחים ורוחבו שישה טפחים, שכן מידת האמה ששימשה בבניית כלי המקדש הייתה שווה לשישה טפחים. ולגבי לחם הפנים, אורכו עשרה טפחים ורוחבו חמישה טפחים.
נוֹתֵן אׇרְכּוֹ כְּנֶגֶד רׇחְבּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, כּוֹפֵל טִפְחַיִים מִכָּאן וְטִפְחַיִים מִכָּאן, וְטִפְחַיִים רֶיוַח בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם.
רבי מאיר ממשיך: הכהן מניח את האורך של לחם הפנים לרוחב השולחן, וכך נותרות ארבעה טפחים מכל כיכר בולטים מעבר לשולחן. הוא כופל את שני הטפחים הבולטים כלפי מעלה בצד זה של השולחן, ואת שני הטפחים הבולטים כלפי מעלה בצד ההוא של השולחן. רוחב שני הסידורים של לחם הפנים תופס רק עשרה מתוך שנים עשר הטפחים של אורך השולחן, וכך נותר רווח של שני טפחים באמצע, בין שני הסידורים, כדי שהרוח תנשב ביניהם ותמנע מן הכיכרות להתעפש.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה״! אָמַר לָהֶם: הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה״.
אבא שאול אומר: שם, במרווח שבין שתי המערכות, הכוהנים היו מניחים את שתי קערות הלבונה שנלוות אל לחם הפנים. החכמים אמרו לו: אבל האם לא כבר נאמר: "ונתת לבונה זכה על [al] כל מערכת, והיתה ללחם לאזכרה, אשה לה'" (ויקרא כד:ז)? הפסוק מלמד שהלבונה מונחת על לחם הפנים ולא לצדו. אבא שאול אמר לחכמים בתשובה: האם לא כבר נאמר: "ועליו [alav] מטה מנשה" (במדבר ב:כ)? כשם שמילת היחס "alav" בפסוק זה פירושה ששבט מנשה חנה לצד שבט אפרים ולא עליו ממש, כך גם מילת היחס "al" פירושה שהלבונה הונחה לצד מערכות לחם הפנים.
וְאַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מְפוּצָּלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִין בָּהֶם, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה.
המשנה ממשיכה לתאר את שולחן לחם הפנים: והיו שם ארבעה לוחות של זהב, שעמדו על הקרקע ועלו מעל גובה השולחן, והם התפצלו בקצותיהם העליונים, מעל השולחן, כך שהמוטות שעליהם הונח לחם הפנים יכלו לנוח על הלוחות. באופן זה הלוחות היו תומכים בלחם הפנים. היו שני לוחות למערכה זו ושני לוחות למערכה ההיא, והיו עשרים ושמונה קנים, שכל אחד מהם היה עשוי כחצי קנה חלול. היו ארבעה עשר קנים למערכה זו וארבעה עשר קנים למערכה ההיא.
לֹא סִידּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשׁוֹמְטוֹ, וְנוֹתְנוֹ לְאׇרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן.
לא סידור הקנים ללחם הפנים החדש, ולא סילוקם מסידור לחם הפנים הישן, דוחה את השבת. אלא, כהן נכנס להיכל בערב שבת, כלומר ביום שישי לפני השקיעה, ומסיר כל אחד מן הקנים מבין הכיכרות. ולפי רבי מאיר הוא אחר כך מניח כל קנה ברווח שבין שני הסדרים, לאורך השולחן. לאחר מכן, בשבת, הוא מניח את לחם הפנים החדש על השולחן בלי הקנים, והוא מכניס את הקנים בין הכיכרות במוצאי שבת.
כׇּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, אׇרְכָּן לְאׇרְכּוֹ שֶׁל בֵּית.
המשנה מסכמת: כל הכלים שהיו במקדש, כולל השולחן, הונחו כך שאורכם היה ממזרח למערב, לאורך המקדש.
גְּמָ׳ כׇּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי מִבִּפְנִים. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: זוֹ מִנַּיִן? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר אֵלַי זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָאָשָׁם אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת הַמִּנְחָה לְבִלְתִּי הוֹצִיא אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה״.
גמרא: המשנה מלמדת שכל הליכי ההכנה של מנחות המתקיימים בפנים בעזרת המקדש כרוכים בשימוש בכלי שרת המקדש את הקרבנות. חכמים שאלו את רבי יהודה הנשיא: מניין נלמדת הלכה זו? רבי יהודה הנשיא אמר להם: וכי אין הכתוב אומר: "ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו שם את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם" (יחזקאל מו:כ)? בישול בשר האשם והחטאת טעון שימוש בכלי, והכתוב מלמד שיש לעשות זאת בתוך עזרת המקדש, שכן אין להוציא את הבשר אל החצר החיצונה.
מִנְחָה דּוּמְיָא דְּאָשָׁם וְחַטָּאת, מָה אָשָׁם וְחַטָּאת טְעוּנִין כְּלִי, אַף מִנְחָה נָמֵי טְעוּנָה כְּלִי.
רבי יהודה הנשיא מסביר: הפסוק משווה את מנחת המנחה לאשם ולחטאת, ומציין שההלכה של המנחה דומה להלכה של האשם והחטאת. כשם שהאשם והחטאת דורשים שימוש בכלי שרת כדי לבשל את בשר הקרבן, והדבר נעשה בתוך עזרת המקדש, כך גם, המנחה גם דורשת כלי שרת להכנתה, הנעשית בתוך עזרת המקדש.
הַשּׁוּלְחָן, אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה.
§ המשנה מביאה את דעתו של רבי יהודה: באשר לשולחן, אורכו עשרה טפחים ורוחבו חמישה טפחים. חמישה טפחים מכל לחם מלחם הפנים, שכל אחד מהם כפוף כלפי מעלה, בולטים מן השולחן; שניים וחצי טפחים מכל צד. רבי מאיר סבור שרוחב השולחן הוא שישה טפחים. לפיכך, רק ארבעה טפחים מכל לחם בולטים מן השולחן ושני טפחים כפופים כלפי מעלה מכל צד.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִים וּמֶחֱצָה כּוֹפֵל – נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ חֲמִשָּׁה עָשָׂר טְפָחִים לְמַעְלָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִם כּוֹפֵל – נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים לְמַעְלָה.
רבי יוחנן אומר: לפי דברי מי שאומר שמקפלים שתיים וחצי טפחים מכל צד של הלחמים, נמצא שהשולחן מקדש חמישה עשר טפחים מעליו, שכן היו שישה לחמים בכל צד של השולחן, שכל אחד מהם היה בגובה שניים וחצי טפחים. ולפי דברי מי שאומר שמקפלים שני טפחים מכל צד של הלחמים, נמצא שהשולחן מקדש שנים עשר טפחים מעליו.
וְהָאִיכָּא קָנִים? קָנִים שַׁקּוֹעֵי מְשַׁקַּע לְהוּ.
הגמרא שואלת: אבל האם אין מוטות בין הכיכרות? אם כן, הגובה הכולל של המערכות צריך להיות יותר מחמישה עשר טפחים לפי רבי יהודה, ויותר משנים עשר טפחים לפי רבי מאיר. הגמרא משיבה שהמוטות לא הוסיפו לגובה המערכת, שכן הכיכרות עוצבו עם שקעים כך שהמוטות היו משוקעים בהן.
מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם אִיעַפּוֹשֵׁי לֶחֶם. סוֹף סוֹף קָא מִיעַפַּשׁ לֶחֶם! דְּמַגְבַּהּ לֵיהּ פּוּרְתָּא.
הגמרא שואלת: מה הטעם שהמקלות נדרשים? הם נדרשים מפני שהלחם עלול להתעפש. המקלות מונעים זאת בכך שהם מאפשרים לאוויר לזרום בין הכיכרות. אבל אם המקלות שקועים בתוך הכיכרות, בסופו של דבר הלחם יתעפש. הגמרא משיבה שהכהן היה מגביה את המקלות מעט מעל הכיכרות. המקלות לא היו נעוצים לגמרי בתוך הכיכרות, והיה רווח קטן בין הכיכרות שאפשר לאוויר לזרום.
וְהָאִיכָּא הָהוּא פּוּרְתָּא? כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי טֶפַח, לָא חָשֵׁיב לֵיהּ.
הגמרא שואלת: אבל אם כן, האם אין אותו רווח קטן בין כל אחת משש הכיכרות, כך שהגובה הכולל של כל מערכת הוא יותר מחמישה עשר או שנים עשר טפחים? הגמרא משיבה: מאחר שהרווחים לא הצטרפו לכדי טפח אחד, רבי יוחנן לא מנה אותם.
וְהָאִיכָּא בָּזִיכִין! בְּגַוֵּויהּ דְּלֶחֶם הֲווֹ יָתְבִי, וּלְבַהֲדֵי לֶחֶם הֲווֹ קָיְימִי. וְהָאִיכָּא קְרָנוֹת! קְרָנוֹת לְגַוֵּויהּ דְּלֶחֶם כָּיֵיף לְהוּ, וְלֶחֶם עֲלַיְיהוּ נָח לֵיהּ!
הגמרא שואלת: אבל האם אין גם הקערות של לבונה המונחות מעל המערכות, ומוסיפות לגובה הכולל של הפריטים שהשולחן מקדש? הגמרא משיבה: קערות הלבונה היו מונחות בתוך אמצע הלחם, ולכן גובהן תאם את גובה הלחם. הגמרא שואלת: אבל האם אין גם הבליטות דמויות הקרן של לחם הפנים, שגובהן שבעה טפחים? היה צריך להוסיף בליטות אלו לגובה הכולל של המערכות. הגמרא משיבה: לגבי הבליטות, הכהן היה מקפל אותן לתוך הלחם, וכיכר הלחם שמעל נחה עליהן. לכן הבליטות לא הגדילו את גובה המערכות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria