קְרָאֵי לְמָה לִי? ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ, ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי, ״קׇרְבָּנוֹ״ – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
אם המונח החוזר "קרבנו" אינו נדרש כדי לסתור את ההסקות מסוג קל וחומר, מדוע אני צריך את שלושת הפסוקים הללו? הגמרא מסבירה: מופע אחד של "קרבנו" מלמד שאדם סומך רק על קרבנו שלו, ולא על קרבנו של אדם אחר. מופע אחר של "קרבנו" מלמד שאדם סומך רק על קרבנו שלו, ולא על קרבנו של גוי. המופע השלישי של "קרבנו" בא לרבות את כל הבעלים של קרבן בשותפות בחיוב של סמיכה, כלומר, כולם חייבים לסמוך את ידיהם על הקרבן.
הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.
§ המשנה קובעת: אם בעל הקרבן מת, אזי היורש נחשב לבעליו של הקרבן. לפיכך, הוא סומך את ידיו על הקרבן ומביא את הנסכים הנלווים, והוא יכול להמיר בו בהמה שאינה קדושה. אף על פי שאסור לעשות מעשה תמורה, אם בעל הקרבן עושה זאת, ניסיונו מצליח במידה שהבהמה שאינה קדושה מתקדשת בכך, אף שהקרבן המקורי גם הוא נשאר קדוש.
תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר. וְהָא אֲנַן תְּנַן: הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא אֶת נְסָכָיו, וּמֵימֵר.
רב חנניה לימד ברייתא בפני רבא: יורש אינו סומך על קורבן שירש, ויורש אינו יכול להמיר בהמה שאינה קדושה בקורבן שירש. רבא שאל: אבל האם לא למדנו במשנה: היורש סומך את ידיו על הקורבן, ומביא את הנסכים הנלווים, ויכול להמיר בהמה שאינה קדושה בו ובכך לקדש את הבהמה שאינה קדושה?
אֲמַר לֵיהּ אֶיפְכַאּי? אֲמַר לֵיהּ: לָא, מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵימֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.
רב חנניה אמר לרבא: האם אהפוך את הנוסח הנוכחי של הברייתא כדי שיתאים למשנה? רבא אמר לו: לא, שכן כשיטת מי נשנתה המשנה? זו שיטתו של רבי יהודה, כפי שנשנה בברייתא: יורש סומך, ויורש יכול לעשות תמורה. רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, ויורש אינו יכול לעשות תמורה.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו, וְיָלֵיף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ: מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, אַף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.
הגמרא מבהירה: מהו טעמו של רבי יהודה? הוא דורש את המונח "קרבנו" ללמד שסומכים ידיים רק על קרבנו של אדם עצמו, אבל לא על קרבן אביו שירש. ועוד, רבי יהודה לומד את ההלכה בדבר מי יכול להמיר בהמה חולין בקרבן, שהיא השלב הראשוני של ההקדשה, מן ההלכה בדבר מי מבצע את מעשה הסמיכה על הקרבן, שהוא השלב הסופי של ההקדשה: כשם שלגבי השלב הסופי של ההקדשה, יורש אינו סומך את ידיו, כך גם, לגבי השלב הראשוני של ההקדשה, יורש אינו יכול לבצע תמורה.
וְרַבָּנַן: ״הָמֵר יָמִיר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ, וְיָלֵיף סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ: מָה תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ מֵימֵר, אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.
ובאשר לחכמים, מנין הם גוזרים את דעתם? הכתוב אומר: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" (ויקרא כז:י), כאשר הלשון הכפולה של המר ימיר באה לרבות את היורש כמי שמסוגל לבצע תמורה. ונוסף על כך, הם לומדים את ההלכה בדבר מי מבצע את טקס הסמיכה, שהוא השלב הסופי של ההקדשה, מן ההלכה בדבר מי יכול לבצע תמורה, שהיא שלב התחלתי של ההקדשה: כשם שלגבי השלב ההתחלתי של ההקדשה, יורש יכול לבצע תמורה, כך גם לגבי השלב הסופי של ההקדשה, יורש סומך את ידיו.
וְרַבָּנַן, הַאי ״קׇרְבָּנוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי, ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ, ״קׇרְבָּנוֹ״ – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
הגמרא שואלת: ולפי חכמים, מה הם עושים עם הלשון הזו: "קרבנו"? הגמרא מסבירה כיצד חכמים דורשים כל אזכור של הלשון. מופע אחד של "קרבנו" מלמד שאדם סומך רק על קרבנו שלו, אבל לא על קרבן של גוי. מופע נוסף של "קרבנו" מלמד שאדם סומך רק על קרבנו שלו, אבל לא על קרבן של אדם אחר. המופע השלישי של "קרבנו" בא לרבות את כל הבעלים של קרבן בשותפות בחיוב סמיכה, כלומר, כולם חייבים לסמוך את ידיהם על הקרבן.
וְרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה – לֵית לֵיהּ, וְאִי נָמֵי אִית לֵיהּ – גּוֹי וַחֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקָא. אִיַּיתַּרוּ לֵיהּ תְּרֵי קְרָאֵי: חַד – ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו, וְאִידַּךְ – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
הגמרא מבהירה: ורבי יהודה אינו סבור שאחת מן ההזכרות באה לרבות את כל הבעלים של קרבן בשותפות לחובת סמיכה, ולכן הוא יכול לדרוש אותה כדי להוציא יורש מן החובה. לחלופין, אם הוא סבור שאחת מן ההזכרות באה לרבות בעלים של קרבן בשותפות, אזי עליו ללמוד שאין סומכים על קרבנו של נכרי או של אדם אחר מן אותה הזכרה אחת שבפסוק, דבר המשאיר לו שתיים נוספות מן ההזכרות שבפסוקים. אחת הוא דורש ללמד שעל "קרבנו" הוא סומך, אבל לא על קרבן אביו שירש, והאחרת נשארת לרבות את כל הבעלים של קרבן בשותפות לחובת סמיכה.
וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה, דְּתַנְיָא: לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן זָכָר, מָה סוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָמֵר יָמִיר״.
הגמרא שואלת: ולפי רבי יהודה, מה הוא עושה בשימוש בצורה הכפולה בפסוק זה: "אם המר ימיר [hamer yamir]"? הגמרא משיבה: הוא צריך זאת כדי לכלול אישה בין אלה שיכולים לבצע תמורה. כפי שנלמד בברייתא: מאחר שכל העניין של תמורה נאמר בתורה רק בלשון זכר, מה הטעם שבסופו של דבר אנו באים לכלול אישה? הפסוק אומר: "אם המר ימיר [hamer yamir]," תוך שימוש בצורה כפולה.
וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי מִ״וְּאִם״, וְרַבִּי יְהוּדָה ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ.
וגם באשר לחכמים, הם דורשים שאישה יכולה לבצע תמורה מן הלשון: "ואם" (ויקרא כז:י), בביטוי "ואם המר ימירנו". ורבי יהודה אינו דורש כלל את הלשון "ואם".
מַתְנִי׳ הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְסוֹמֵא, וְגוֹי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.
משנה:כל המביא קרבן בהמה סומך את ידיו על ראשה, חוץ מחרש, שוטה, קטן, סומא, גוי, עבד כנעני, שליח של בעל הקרבן המביא את הקרבן בשמו, ואישה.
וּסְמִיכָה – שְׁיָרֵי מִצְוָה.
ומצוות הסמיכה היא מצווה שאינה מעכבת; לפיכך, אי־הסמיכה אינה מונעת מן הבעלים להשיג כפרה.
עַל הָרֹאשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה.
טקס הסמיכה מתבצע בהישענות על הראש של הקרבן בשתי ידיים. ובאותו מקום במקדש שבו סומכים, שם שוחטים את הבהמה. ומיד לאחר טקס הסמיכה, מתבצעת השחיטה.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ. גּוֹי נָמֵי – ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ סוֹמְכִין וְאֵין גּוֹיִם סוֹמְכִין. אֶלָּא סוֹמֵא מַאי טַעְמָא לָא?
גמרא: הגמרא מסבירה מדוע סוגים מסוימים של אנשים אינם סומכים את ידיהם על קורבן: מובן שחירש־אילם, שוטה וקטן אינם סומכים את ידיהם על הקורבן, שכן אינם בני דעת. גם ההוצאה של נוכרי מובנת, שכן הפסוקים העוסקים בסמיכה נפתחים במילים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (ויקרא א:ב), ומכאן שבני ישראל סומכים על קורבנותיהם, אבל נכרים אינם סומכים את ידיהם על קורבנותיהם. אבל לגבי סומא, מה הטעם שאינו סומך את ידיו על קורבנו?
רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי, חַד אָמַר: אָתְיָא סְמִיכָה סְמִיכָה מִ״זִּקְנֵי עֵדָה״.
רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי נחלקו באשר למקור ההחרגה של אדם עיוור. אחד אמר שהדבר נלמד מגזירה שווה בין אזכור סמיכת הידיים בקטע המפרט את החובה הכללית לעשות כן, לבין אזכור סמיכת הידיים שנאמר לגבי פר העלם דבר של ציבור, המובא על עבירה כלל-ציבורית שנעשתה עקב הוראה מוטעית של הסנהדרין, ואשר נעשית על ידי זקני העדה, כלומר, דייני הסנהדרין: כשם שהדיינים אינם רשאים להיות עיוורים (ראו Sanhedrin 34b), כך גם טקס סמיכת הידיים אינו נעשה על ידי אדם עיוור.
וְחַד אָמַר: אָתְיָא סְמִיכָה סְמִיכָה מֵעוֹלַת רְאִיָּיה.
והאחר אמר שהיא נלמדת מגזירה שווה בין האזכור של סמיכת ידיים בקטע המפרט את החובה הכללית לעשות כן, לבין האזכור של סמיכת ידיים שנאמר לגבי עולת ראייה שמביא יחיד ברגלים: כשם שסומא פטור מן העלייה לרגל לירושלים ומהבאת הקרבן (ראו חגיגה ב ע"א), כך אף הוא מוצא מן החובה של סמיכת ידיים.
וּלְמַאן דְּאָמַר מֵעוֹלַת רְאִיָּיה, מַאי טַעְמָא לָא יָלֵיף מִן זִקְנֵי עֵדָה?
הגמרא שואלת: ולפי מי שאמר שהוצאתו של עיוור נלמדת מעולת הראייה, מה הטעם שאינו לומד זאת מסמיכת הידיים שעושים זקני העדה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria