וְאֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בְּאַהֲרֹן, אֶלָּא בִּזְקֵנִים.
אלא שעירי עבודה זרה אינם טעונים שסמיכה תיעשה על ידי אהרן. אלא, הם טעונים שתיעשה על ידי זקני הסנהדרין. דבר זה סותר את הברייתא הקובעת שרבי שמעון סבור שסמיכה על השעירים המובאים לעבודה זרה נעשית על ידי הכהן הגדול.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וְתִסְבְּרָא דְּהָךְ קַמַּיְיתָא מְתָרַצְתָּא הִיא? הָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: סְמִיכָה בִּבְעָלִים בָּעֵינַן!
רב ששת אמר: וכיצד אפשר להבין שברייתא ראשונה זוברייתאמדויקת, כדי להשתמש בה כבסיס לסתירה? והרי רבי שמעון אמר שאנו דורשים שסמיכת ידיים תיעשה על ידי הבעלים, כלומר, אלה שיתכפר להם על ידי הקרבן? השעיר המובא על עבודת כוכבים מובא לכפר על הסנהדרין ועל העם, ולא על הכהן הגדול.
אֶלָּא תָּרֵיץ הָכִי: ״הַפָּר״ – פַּר טָעוּן סְמִיכָה, וְאֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״הַחַי״ – חַי טָעוּן סְמִיכָה בְּאַהֲרֹן, וְאֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בְּאַהֲרֹן, אֶלָּא בִּזְקֵנִים.
אלא, השב שהברייתא הקודמת מלמדת כך: הכתוב מפרט את דרישת הסמיכה לגבי הפר המובא על עבירה של הציבור, כדי לציין שרק אותו פר טעון סמיכה, אבל השעירים המובאים על עבודה זרה אינם טעונים סמיכה; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי שמעון אומר: הכתוב מפרט את דרישת הסמיכה לגבי השעיר החי, כלומר השעיר המשתלח, כדי לציין שרק אותו שעיר חי טעון שהסמיכה תיעשה על ידי אהרן, כלומר הכהן הגדול, אבל השעירים המובאים על מעשה ציבורי של עבודה זרה אינם טעונים שהסמיכה תיעשה על ידי אהרן. אלא, הם טעונים שתיעשה על ידי הזקנים של הסנהדרין.
וְהָכִי קָא אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי יְהוּדָה: שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוּ סְמִיכָה, וְאִי שְׁמִיעַ לָךְ דְּלָא בָּעוּ סְמִיכָה – בְּאַהֲרֹן הוּא דִּשְׁמִיעַ לָךְ, וּמִיעוּטָא מֵ״הַחַי״ הוּא.
הגמרא מוסיפה: וזה מה שהיה רבי שמעון אומר לרבי יהודה: שעירים המובאים לעבודה זרה טעונים סמיכה. ואם שמעת מסורת שאינם טעונים סמיכה, אין זה אלא לגבי כך שאין היא נעשית על ידי אהרן, כלומר, הכהן הגדול, שכך שמעת את אותה מסורת, וההחרגה של הכהן הגדול מן החובה לסמוך נלמדת מן הביטוי "החי" לגבי השעיר.
וְרַבִּי יְהוּדָה, לְמָה לִי לְמַעֹטִינְהוּ מִקְּרָא? וְהָא אָמַר רָבִינָא: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִבּוּר, גִּירְסָא בְּעָלְמָא.
הגמרא מקשה על דברי רבי יהודה: ולפי רבי יהודה, למה לי למעט את השעירים המובאים לעבודה זרה מחובת סמיכה על ידי לימוד מיעוט זה מפסוק? והרי רבינא אמר שנלמד במסורת שיש שני מקרים שבהם סמיכה נדרשת בקורבנות ציבור? בהתאם לכך, משנקבע שסמיכה נדרשת לפר המובא על עבירה של הציבור כולו ולשעיר המשתלח, נובע שאין היא נדרשת בשום מקרה אחר. הגמרא מסבירה: רבי יהודה סבור שהמסורת שרבינא הזכיר היא אלא לשון מפורסמת. אין זו מסורת שנמסרה למשה; אלא, החכמים ניסחו אותה כדי לזכור את ההלכה שהם דרשו מן הפסוקים.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּבָעֲיָא סְמִיכָה – מְנָלַן?
הגמרא מקשה על דברי רבי שמעון: ולפי רבי שמעון, מנין לנו ששעירי עבודה זרה טעונים סמיכה?
נָפְקָא לַן מִדְּתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שְׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל חַטָּאת שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנִים טְעוּנָה סְמִיכָה.
הגמרא משיבה כי אנו לומדים זאת ממה שנלמד בברייתא: הפסוק קובע: "כאשר נשיא יחטא... והקריב את קרבנו שעיר עזים זכר תמים. וסמך את ידו על ראש השעיר" (ויקרא ד:כב–כד). הפסוק היה יכול לומר: על ראשו. הסיבה שהוא מוסיף "השעיר" היא לרבות את השעיר שהובא לחטאת על ידי נחשון (ראה במדבר ז:יב–יז) בחיוב של סמיכת ידיים על ראש הקרבן. זהו דבריו של רבי יהודה. רבי שמעון אומר: המונח "השעיר" בא לרבות את השעירים שהובאו לחטאת על עבודת כוכבים של הציבור בחיוב של סמיכת ידיים על ראש הקרבן, כשם שרבי שמעון היה אומר: כל חטאת שדמה נכנס לפנים ההיכל טעונה סמיכת ידיים.
לְמָה לִי לְמֵימְרָא ״שֶׁהָיָה״? סִימָנָא בְּעָלְמָא.
הגמרא מקשה על הקביעה המסכמת של הברייתא: למה לי שהברייתאתאמר: כפי שרבי שמעון היה אומר? לכאורה, הקביעה באה להסביר שפסקו של רבי שמעון הוא רק ביטוי של עיקרון שבו החזיק, בעוד שהברייתא עצמה מסבירה שרבי שמעון למד את הדבר מן החזרה על המילה "שעיר". הגמרא מסבירה: הקביעה אינה מציגה את הבסיס לפסקו אלא היא רק סימן המסייע לזכור אותו.
וְאֵימָא: שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים! דּוּמְיָא דִּשְׂעִיר נָשִׂיא, דִּמְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת מִצְוָה יְדוּעָה.
הגמרא שואלת מדוע רבי שמעון דורש את המילה "שעיר" כמתייחסת לשעירים המובאים לעבודה זרה: אבל מדוע שלא נאמר שהמילה "שעיר" כוללת את השעיר שהזאת דמו נעשית בפנים בהיכל ביום הכיפורים? הגמרא משיבה: מסתבר יותר לכלול קרבן שעיר שהוא דומה לקרבן הנזכר באותו פסוק, כלומר, שעיר של מלך, שמכפר על עבירות ידועות של מצווה. שעיר המובא לעבודה זרה דומה לו מבחינה זו, ואילו השעיר המובא ביום הכיפורים מכפר דווקא על עבירות שהעובר עליהן אינו מודע להן.
וּלְרָבִינָא דְּאָמַר: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִיבּוּר, קְרָאֵי לְמָה לִי?
הגמרא שואלת מדוע רבי שמעון זקוק כלל לפסוק: ולפי שיטתו של רבינא, שאמר: נלמד כמסורת שיש שני מקרים שבהם סמיכה נדרשת בקורבנות ציבור, למה לי בכלל פסוקים, כלומר, מדוע אני צריך את המילה "שעיר" כדי לכלול שעירים המובאים על עבודה זרה בחובת סמיכה? מאחר שהוא סבור שהכוהנים אינם מתכפרים באמצעות השעיר המשתלח, בעל כורחך השעיר המובא לכפר על עבודה זרה חייב בסמיכה, שאם לא כן לא יהיו שני מקרים.
אִיצְטְרִיךְ הִלְכְתָא, וְאִיצְטְרִיךְ קְרָאי.
הגמרא מסבירה: ההלכה שנלמדה במסורת הייתה נחוצה, וגם הדרשה של הפסוקים הייתה נחוצה.
דְּאִי מִקְּרָא, הֲוָה אָמֵינָא: זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר.
הגמרא מפרטת: שכן, אילו ההלכה הייתה נלמדת רק מן הפסוק, הייתי אומר בדרך של קל וחומר שאפילו שלמי ציבור, כלומר, שני הכבשים המובאים עם שתי הלחם בחג השבועות, טעונים סמיכה.
כִּי קֻשְׁיָא אַמַּתְנִיתִין דְּהָךְ פִּירְקָא, דְּ״כׇל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁלֹשָׁה מִינִין טְעוּנִין שָׁלֹשׁ מִצְוֹת.
הגמרא מסבירה: זה כמו הקושי שהועלה כנגד המשנה של אותו פרק, כלומר, פרק חמישי, הפותח: כל המנחות באות להיקרב כמצה. המשנה שם קובעת (סא ע"א): רבי שמעון אומר: יש שלושה סוגים של קרבנות שטעונים קיום של שלוש מצוות; בכל מקרה, שתיים מן המצוות חלות, אך לא השלישית. המשנה ממשיכה: שלמי יחיד טעונים סמיכה על ראש הבהמה כשהבהמה עדיין בחיים, ותנופה לאחר שנשחטה, אך אין חובה להניף אותה כשהיא בחיים. שלמי ציבור טעונים תנופה הן כשהם בחיים והן לאחר שנשחטו, אך אין חובה לסמוך עליהם. ואשם המצורע טעון סמיכה ותנופה בעודו חי, אך אין חובה להניפו לאחר שנשחט.
לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר, וִיהוּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר טְעוּנִין סְמִיכָה מִקַּל וְחוֹמֶר: מָה שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁאֵין טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים, טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים וְכוּ׳. אִיצְטְרִיךְ הִלְכְתָא.
הגמרא שם (סב ע"ב) מעלה את הקושי הבא: הבה נביא היסק קל וחומר להפך, כלומר, נסיק כי שלמי ציבור צריכים סמיכה באמצעות היסק של קל וחומר: אם שלמים המובאים על ידי יחיד, אשר ההלכה שלהם קלה יותר מזו של שלמי ציבור בכך שאינם טעונים תנופה כשהם חיים, ואף על פי כן טעונים סמיכה, אם כן לגבי שלמי ציבור, שכן טעונים תנופה כשהם חיים, האם אין זה הגיוני להסיק שהם טעונים סמיכה? כדי לדחות היסק זה היה צורך בהלכה שנלמדה במסורת כדי לצמצם את חיוב הסמיכה לשני מקרים בלבד.
וְאִי מֵהִלְכְתָא, הֲוָה אָמֵינָא לָא יָדְעִינַן הֵי נִינְהוּ, קָמַשְׁמַע לַן דּוּמְיָא דִּשְׂעִיר נָשִׂיא, דִּמְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת מִצְוָה יְדוּעָה.
ואם, לעומת זאת, אם היה נלמד רק מן ההלכה שנמסרה במסורת, בלי דרשת הפסוק, הייתי אומר שאין אנו יודעים בדיוק איזה קרבן, מלבד הפר המובא על עבירה של הציבור כולו, טעון סמיכה. לכן המילה "שעיר" מלמדת אותנו שהמקרה השני הוא קרבן שעיר הדומה לקרבן הנזכר באותו פסוק, ובפרט שעירו של מלך, המכפר על עבירות ידועות של מצווה, כלומר, שעיר המובא על עבודה זרה.
כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִין סְמִיכָה, חוּץ מִבְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח.
§ המשנה מלמדת: כל קורבנות היחיד טעונים סמיכת ידיים, חוץ מקורבן הבכור, ומקורבן מעשר בהמה, ומקורבן הפסח.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַבְּכוֹר, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה שְׁלָמִים שֶׁאֵין קְדוּשָּׁתָן מֵרֶחֶם טְעוּנִין סְמִיכָה, בְּכוֹר שֶׁקְּדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַבְּכוֹר.
ויקרא, פרק ג, דן בשלמי שלום ומפרט את החובה לסמוך ידיים. המונח "קרבנו" נזכר מספר פעמים. בכל פעם הוא בא להדגיש ששלמים טעונים סמיכה ולהוציא סוג אחר של קרבן מן החובה הזאת. חכמים לימדו ברייתא המפרטת אילו קרבנות מוצאים מן הכלל ומדוע היה אפשר לחשוב אחרת. "קרבנו" (ויקרא ג:א) מחייב סמיכה, אבל לא קרבן הבכור. שכן אפשר היה לחשוב: וכי אי אפשר ללמוד זאת בקל וחומר, כך: אם שלמים, שקדושתם אינה באה מן הרחם, ובכל זאת טעונים סמיכה, אזי לגבי בכור, שקדושתו באה מן הרחם, האם אין זה הגיוני שיטעון סמיכה? כדי לדחות היקש זה, אומר הכתוב: "קרבנו", ללמד ששלמים טעונים סמיכה אבל הבכור אינו טעון זאת.
״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא מַעֲשֵׂר, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה שְׁלָמִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם טְעוּנִין סְמִיכָה, מַעֲשֵׂר שֶׁמְּקַדֵּשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו – אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא מַעֲשֵׂר.
"קרבנו" (ויקרא ג:2) מחייב סמיכה, אך לא קרבן מעשר בהמה. שכן אפשר היה לחשוב: האם אין זה יכול להילמד באמצעות קל וחומר, כך: אם שלמים, השונים ממעשר בהמה בכך שהקדשתם אינה מקדשת את הבהמות שלפניהם ושלאחריהם, כלומר, חומרה ייחודית זו של מעשר בהמה אינה חלה עליהם, ואף על פי כן טעונים סמיכה, אם כן לגבי קרבן מעשר בהמה, שיכול לקדש את הבהמות שלפניו ושלאחריו, כמו במקרה שבו הבהמה התשיעית או האחת עשרה שנמנתה סומנה בטעות כבהמה העשירית, האם אין זה הגיוני שהוא טעון סמיכה? כדי לדחות היקש זה, אומר הכתוב: "קרבנו", ללמד שקרבן שלמים טעון סמיכה, אך קרבן מעשר בהמה אינו טעון סמיכה.
״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא פֶּסַח, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה שְׁלָמִים שֶׁאֵינוֹ בַּ״עֲמוֹד וְהָבֵא״ טְעוּנִין סְמִיכָה, פֶּסַח שֶׁהוּא בַּ״עֲמוֹד וְהָבֵא״ אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא פֶּסַח.
הברייתא מסכמת: "קרבנו" (ויקרא ג:ו) מחייב סמיכה, אך לא קרבן הפסח. שכן אפשר היה לחשוב: האם אין זה ניתן להילמד בדרך של קל וחומר, כך: אם שלמים, שאינם כפופים למצוות עשה לקום ולהביא אותם, ואף על פי כן טעונים סמיכה, אזי לגבי קרבן פסח, שהוא כפוף למצוות עשה לקום ולהביא אותו, האם אין זה הגיוני שהוא טעון סמיכה? כדי לדחות היסק זה, הפסוק אומר: "קרבנו", ללמד ששלמים טעונים סמיכה, אך קרבן הפסח אינו טעון.
אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִשְׁלָמִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין נְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק? קְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
הגמרא דוחה את ההסקות של הברייתא: כל אחת מן ההסקות הללו של קל וחומר ניתנת להפרכה. מה מיוחד בשלמים? הם מיוחדים בכך שהם טעונים נסכים ותנופת החזה והשוק. לכן, הלכה החלה על שלמים אינה יכולה בהכרח לחול גם על קרבן בכור, קרבן מעשר בהמה או קרבן פסח, שאינם שותפים לדרישות הללו. בהתאם לכך, הפסוקים שהברייתא מביאה צריכים להיות מובנים כאסמכתא בלבד, אך למעשה אינם נחוצים כדי להפריך את ההסקות של קל וחומר.
אֶלָּא
הגמרא שואלת: אבל
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria