לֹא זוֹ קְדוֹשָׁה בְּלֹא זוֹ וְלֹא זוֹ קְדוֹשָׁה בְּלֹא זוֹ.
לא חומר זה מתקדש בלא אותו, ואף לא אותו מתקדש בלא זה. אלא, כל מנחה הטעונה שמן ולבונה מתקדשת בכלי שרת רק כאשר הסולת, השמן והלבונה ניתנים כולם באותו כלי באותו זמן.
וּלְרַבִּי חֲנִינָא, עִשָּׂרוֹן לָמָּה נִמְשַׁח? (וַהֲלֹא אֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לִמְדִידַת קֶמַח בִּלְבַד, וְהַקֶּמַח אֵינוֹ קָדוֹשׁ בְּלֹא שֶׁמֶן!) לְמִנְחַת חוֹטֵא.
הגמרא שואלת: ולפי דעתו של רבי חנינא, לשם מה נמשח הכלי שמדד עשירית האיפה, ובכך התאפשר לו לקדש את הדברים שהונחו בתוכו? כלי זה נעשה רק למדידת קמח, ולפי רבי חנינא הקמח אינו מתקדש בלא שמן. אם כן, מה מקדש כלי זה? הגמרא משיבה: הכלי נמשח לשם קידוש מנחת חוטא, שאין בה לא שמן ולא לבונה.
וְלוֹג, לָמָּה נִמְשַׁח? לְלוֹג שֶׁל מְצוֹרָע.
הגמרא מוסיפה ושואלת: ולשם מה נמשח הכלי שמדד לוג אחד של שמן ? הרי, לפי רבי חנינא, שמן למנחה אינו יכול להתקדש בפני עצמו. הגמרא מסבירה: הוא נמשח לשם קידוש לוג השמן של מצורע, שאינו מובא כחלק ממנחה. שמן זה מתקדש ללא סולת או לבונה.
וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב, דִּתְנַן: כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְאֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח.
הגמרא מציינת: ושמואל גם סבור בהתאם לאמירה זו של רב, שכלי שרת מקדש את הסולת של מנחה אפילו בלא שמנה, כפי שלמדנו במשנה (זבחים פח ע"א): הכלים המשמשים לנוזלים מקדשים רק את הנוזלים, והכלים המשמשים כמידות יבשות מקדשים רק את הדברים היבשים. אבל הכלים המשמשים לנוזלים אינם מקדשים את היבש, והכלים המשמשים כמידות יבשות אינם מקדשים את הנוזלים.
וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת, אֲבָל מִזְרָקוֹת (שֶׁל דָּם) מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה״.
ושמואל אומר לגבי משנה זו: לימדו שכלים המשמשים לנוזלים אינם מקדשים דברים יבשים רק לגבי כלים המשמשים כמידות. אבל קערות המשמשות לאיסוף ולזריקת הדם של הקורבנות מקדשות גם את הדברים היבשים, כפי שנאמר לגבי קורבנות הנשיאים שהובאו בעת חנוכת המשכן: "שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה" (במדבר ז:יג), דבר המורה שהקערה מקדשת מנחות, שהן יבשות.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִנְחָה לַחָה הִיא! אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַיָּבֵשׁ שֶׁבָּהּ, (דְּהַיְינוּ לְבוֹנָה.
הגמרא ממשיכה בהוכחתה: ורב אחא מדפתי אמר לרבינא, בנוגע לדרשה זו של שמואל: והרי המנחה שבפסוק היא גם כן נחשבת לנוזל, שכן היא בלולה בשמן. אם כן, כיצד ניתן ללמוד ממנה את ההלכה בנוגע לדברים שהם יבשים לגמרי? רבינא אמר לו: הפסוק שהביא שמואל נצרך רק כדי ללמד שאף החלק היבש של מנחה, דהיינו, הלבונה, שבאופן קבוע אינה באה במגע עם השמן, מתקדש גם הוא על ידי הקערות.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִנְחָה קְדוֹשָׁה עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן, יָבֵשׁ שֶׁבָּהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? וַהֲלֹא כּוּלָּן לַחִים הֵן מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶן! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: הַאי בְּלֹא הַאי.)
הגמרא מסיימת את הוכחתה בנוגע לדעתו של שמואל: ואם עולה על דעתך ששמואל סבור שמנחה אינה מתקדשת בכלי שרת עד שכל מרכיביה יהיו יחד בכלי, אם כן כיצד ניתן למצוא מקרה שבו החלקים היבשים של מנחה נמצאים בפני עצמם? האם אין זה נכון שכאשר מנחות מתקדשות, כולן נוזליות, בגלל השמן המעורב בהן? אלא, הסק מכאן ששמואל סבור שזה יכול להתקדש בלי זה.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִנְחָה, לְגַבֵּי דָּם – כְּיָבֵשׁ דָּמְיָא.
ואם תרצה, אמור במקום זאת בתשובה לשאלתו של רב אחא מדפתי: מנחה, אפילו כשהיא בלולה בשמן, היא, ביחס לדם, נחשבת כדבר יבש. בהתאם לכך, אפשר ללמוד מן הפסוק שהקערות מקדשות דברים יבשים, וכשם שקערה מקדשת מנחה שיש בה שמן, שכן היא נחשבת יבשה בהשוואה לדם, כך גם היא מקדשת מנחה שהיא יבשה לגמרי, כלומר, שאין בה שמן, כפי שטען רב.
גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ בַּהֵיכָל – כְּשֵׁרָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִילּוּק בָּזִיכִין.
§ הגמרא דנה בעניין עצמו. רבי אלעזר אומר: מנחת שממנה הכהן קמץ קומץ בעודו בתוך ההיכל היא כשרה, למרות העובדה שאת הקומץ יש ליטול בעזרת המקדש; הטעם הוא שאנו מוצאים מקרה דומה בהיכל, לעניין סילוק הבזיכין של לבונה מעל שולחן לחם הפנים. כשם שהבזיכין מתירים את לחם הפנים לאכילה, כך גם הקומץ מתיר את שיירי המנחה לאכילה.
מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַזָּר עוֹמְדוֹת.
רבי ירמיה מעלה קושיה על דעה זו מתוך ברייתא הדנה בפסוק: "והביאה אל בני אהרן הכהנים; וקמץ משם מלא קמצו" (ויקרא ב:ב). הפסוק מלמד שנטילת קומץ ממנחה יכולה להיעשות מן המקום שבו רגלי הזר רשאיות לעמוד, כלומר, בכל מקום בעזרת המקדש.
בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאִם קָמַץ בִּשְׂמֹאל, שֶׁיַּחֲזִיר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁקָּמַץ כְּבָר.
הברייתא ממשיכה: בן בתירא, הסבור שקמיצה אינה נפסלת כאשר היא ניטלת ביד שמאל, אומר שיש לפרש את הפסוק כך: מניין נלמד שאם אדם קמץ בקומץ ביד שמאלו, שעליו להחזיר את הקומץ לכלי המכיל את המנחה ואז שוב לקמוץ את הקומץ ביד ימינו? הפסוק אומר: "והרים משם". מכאן שהקומץ ניטל מן המקום שממנו כבר נטל אותו, כלומר, הקומץ מוחזר למנחה ולאחר מכן ניטל מאותה מנחה עצמה, והפעם ביד ימין. ברור מדברי התנא הראשון שקמיצת מנחה יכולה להיעשות רק במקום שבו רשאיות לעמוד רגליו של מי שאינו כהן, אך לא בהיכל.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא, אַסְבְּרַהּ לָךְ – לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְהַכְשִׁיר אֶת כׇּל עֲזָרָה כּוּלָּהּ, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְעוֹלָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּמִנְחָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, מָה עוֹלָה טְעוּנָה צָפוֹן – אַף מִנְחָה טְעוּנָה צָפוֹן.
יש אומרים שרבי ירמיה מקשה את הקושיה והוא גם מתרץ אותה. ויש אומרים שרבי יעקב אמר לרבי ירמיה בר תחליפא: אני אסביר לך את יישוב הקושיה הזאת: הפסוק נצרך רק כדי להתיר את כל עזרת המקדש לקמיצת המנחה שם, ולא כדי לאסור קמיצה בתוך ההיכל. הטעם הוא שלא תאמר: הואיל ועולה היא קורבן מקודשי הקודשים, ומנחה אף היא קורבן מקודשי הקודשים, אם כן כשם שעולה טעונה שחיטה בצפון העזרה, כך גם מנחה טעונה קמיצה בצפון.
מָה לְעוֹלָה, שֶׁכֵּן כָּלִיל, מֵחַטָּאת.
הגמרא מעלה קושי בנוגע להשוואה זו: מה מיוחד בעולה? היא מיוחדת בכך שהיא קדושה יותר, שכן היא נשרפת בשלמותה על המזבח. הגמרא משיבה: ניתן ללמוד את אותה השוואה מחטאת, שגם היא קורבן מקודשי קודשים ואינה קרבה בשלמותה על המזבח, ואף על פי כן יש לשחוט אותה בצפון העזרה.
מָה לְחַטָּאת, שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת, מֵאָשָׁם.
הגמרא מעלה קושי גם ביחס להשוואה זו: מה מיוחד בקורבן חטאת? הוא מיוחד בכך שהלכות החטאת מחמירות יותר, שכן הקרבתו מכפרת על אותן עבירות שהעובר עליהן נעשה חייב בכרת. הגמרא משיבה: ניתן ללמוד את ההשוואה מאשם, שכן גם הוא קורבן מקודשי הקודשים, אינו קרב כולו על המזבח, אינו מכפר על עבירות כאלה, ואף על פי כן יש לשוחטו בצפון העזרה.
מָה לְאָשָׁם, שֶׁכֵּן מִינֵי דָמִים! מִכּוּלְּהוּ נָמֵי, שֶׁכֵּן מִינֵי דָמִים!
הגמרא דוחה גם הצעה זו: מה מיוחד באשם? הוא מיוחד בכך שלאשם יש מעמד נעלה יותר, שכן הוא אחד מסוגי הקרבנות שכפרתם מושגת באמצעות דמם, כלומר, הוא קרבן מן החי. הגמרא מוסיפה: משהתקבלה טענה זו, מכולם גם כן, כלומר, מעולה ומחטאת, אי אפשר ללמוד השוואה למנחה, שכן כולם הם מסוגי הקרבנות שכפרתם מושגת באמצעות דמם.
אֶלָּא אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב: ״וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְקָמַץ״, מָה הַגָּשָׁה בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, אַף קְמִיצָה נָמֵי בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, קָא מַשְׁמַע לַן.
אלא, הפסוק נצרך כדי להתיר את קמיצת המנחה בכל מקום בעזרת המקדש, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר כי מאחר שנאמר: "והביאה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב:ח), ונאמר: "וקמץ משם מלא קמצו" (ויקרא ב:ב), אפשר היה לטעון: כשם שההגשה של המנחה היא בקרן דרומית־מערבית של המזבח, כך גם הקמיצה צריכה אף היא להיעשות בקרן דרומית־מערבית. לפיכך, הפסוק מלמדנו שהקמיצה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרת המקדש, אך אין בכך כדי להוציא את ההיכל.
גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּהֵיכָל – כְּשֵׁרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, וְלֹא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר.
§ הגמרא דנה בעניין עצמו. רבי יוחנן אומר: שלמים שנשחטו בהיכל כשרים, שנאמר: "ושחט אותו פתח אהל מועד" (ויקרא ג:ב), כלומר, בעזרה. ומן ההיגיון הוא שההלכה לגבי המקום הקטן, כלומר, העזרה, לא תהיה חמורה יותר מן ההלכה לגבי המקום הגדול, אהל מועד או ההיכל.
מֵיתִיבִי: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁאִם הִקִּיפוּ גּוֹיִם אֶת הָעֲזָרָה, שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לַהֵיכָל וְאוֹכְלִין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר:
הגמרא מקשה על דעתו של רבי יוחנן מתוך ברייתא. רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין נלמד שאם גויים הקיפו את עזרת המקדש וירו קליעים פנימה עד שנעשה בלתי אפשרי להישאר בעזרה מחמת הסכנה, שהכהנים נכנסים אל ההיכל ואוכלים את קדשי הקדשים ואת השיירים של המנחות בתוך ההיכל? הפסוק קובע: