ואפשר לערב יחד את הנסכים של קורבן שהובא ביום אחד עם אלה של היום שלפניו, אם למנחות יש אותו יחס של שמן לקמח.

אך אין לערב יחד את הנסכים של כבשים עם הנסכים של פרים או את הנסכים של אילים, שכן למנחות יש יחסים שונים של שמן לקמח. ואף על פי כן, אם עירב את הקמח והשמן של אלו מנחות הכבשים בפני עצמן, ואת הקמח והשמן של אלו מנחות הפרים או האילים בפני עצמן, ורק לאחר מכן עורבבו יחד, הרי הן נשארות כשרות להקרבה. אם עורבבו יחד לפני שהשמן והקמח של כל מנחה נתערבו בנפרד זה בזה ליצירת המנחה, הרי הן פסולות.

בנוגע לקרבן הכבש המובא עם מנחת העומר, אשר מלווה במנחה נוספת ובניסוך יין, אף על פי שכמות הסולת המשמשת במנחתו כפולה, כלומר, משתמשים בכמות כפולה מזו המשמשת בדרך כלל למנחות הנלוות לקרבן כבש, ניסוכי השמן והיין שלו לא הוכפלו; אלא השתמשו בשלושה לוג שמן ובשלושה לוג יין, לפי המידות הרגילות המשמשות לכבש.

גמרא: המשנה קובעת שניתן לערב יחד סוגים שונים של נסכים, ובלבד שלמנחות יהיה אותו יחס של סולת לשמן. והגמרא מעלה סתירה לכך מברייתא הדנה בפסוק: "והקריב מזבח השלמים אשה לה': את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב, ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים, ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העלה אשר על העצים אשר על האש; אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ג:ג–ה).

המושא הישיר של הביטוי: "וְשָׂרְפוּ," כלומר, הכינוי "אותו," הוא בלשון יחיד, אף שהוא מתייחס לסוגי השומנים הרבים המנויים בפסוק. מכאן עולה שאין לערב שומנים של קורבן אחד עם השומנים של קורבן אחר, אלא יש לשרוף את החלקים של כל קורבן בנפרד. בדומה לכך, נובע שגם את הנסכים המלווים קורבנות בהמה שונים אין לערב זה בזה.

רבי יוחנן אומר: המשנה קבעה רק שאם נסכים של קורבנות שונים התערבו יחד, עדיין מותר להקריבם, אך לא שהדבר מותר לכתחילה. בהתאם לכך, אין סתירה בין המשנה לבין הברייתא.

הגמרא מסיקה: אם כן, אז כאשר המשנה קובעת ברישא: ואין מערבין את נסכי הכבשים עם נסכי הפרים או נסכי האילים, הכוונה היא שאפילו בדיעבד, אם נתערבו, הם גם אינם כשרים. הגמרא מקשה: אבל מן העובדה שהסיפא מלמדת: אם עירב את הסולת והשמן של אלו קרבנות הכבש לעצמם ואת הסולת והשמן של אלו קרבנות הפר או האיל לעצמם ורק אחר כך נתערבו יחד אז הם נשארים כשרים להקרבה, וזה מתייחס במפורש להלכה בדיעבד, ניתן להסיק שהרישא נאמרה כהלכה לכתחילה.

אביי אמר שזהו מה שהמשנה אומרת: כאשר מקריבים קורבנות בהמה שונים, נסכי היין שלהם ניתנים להתערב יחד לכתחילה, אך רק אם הסולת והשמן שלהם ממנחותיהם המתאימות כבר התערבבו יחד, אף על פי שנעשה הדבר שלא כהלכה.

הגמרא שואלת: והאם נכון שאסור לכתחילה לערב יחד את נסכי היין של קרבנות שונים אלא אם כן כבר עורבו הסולת והשמן שלהם? והרי שנינו בהמשך הברייתא שהובאה זה עתה: באיזה מקרה נאמר דבר זה, שאין מערבים יחד חלקים מקרבנות שונים? דבר זה נאמר רק לגבי סולת ושמן. אבל מותר לערב יחד את נסכי היין של קרבנות שונים. ומשתמע שזו ההלכה אפילו אם מנחותיהם לא עורבו יחד.

אלא, אביי אמר שכך המשנה אומרת: לגבי קרבנות ממינים דומים של בעלי חיים, שסולתן ושמנן ממנחותיהם המתאימות הוקטרו על המזבח, מותר לערב יחד לכתחילה את היין של הנסכים לכתחילה. ואף כאשר סולתן ושמנן לא הוקטרו, אם סולתן ושמנן לפחות נתערבו יחד, מותר לערב יחד את יין הנסכים לכתחילה. אבל אם הסולת והשמן לא נתערבו יחד, אז אין לערב את הנסכים יחד. הטעם הוא שאם אכן מערבים את הנסכים, שמא יבוא לערב יחד את הסולת והשמן שלהם לכתחילה, ודבר זה אסור.

§ המשנה מלמדת: באשר לכבש הקרב עם מנחת העומר, כמות הסולת המשמשת במנחתו מוכפלת, כלומר משתמשים בכמות כפולה מזו שמשתמשים בה בדרך כלל במנחות הנלוות לקרבן כבש, אך כמויות השמן והיין אינן מוכפלות. שנו חכמים בברייתא: הכתוב אומר לגבי מנחת העומר: "ומנחתו שני עשרונים" (ויקרא כג:יג). פסוק זה מלמד על הכבש הבא עם העומר, ששיעור מנחתו מוכפל.

אפשר היה לחשוב כי כשם שמנחתו כפולה, כך גם נסך היין שלו צריך להיות כפול, כלומר, במקום להשתמש ברבע הין, כפי שנעשה בדרך כלל לכבשים, יש להשתמש בחצי הין. כדי לשלול זאת, הפסוק קובע, בהמשכו: "ונסכה יין רביעית ההין" (ויקרא כג:יג). אפשר היה לחשוב כי רק נסך היין שלו אינו צריך להיות כפול, שכן הוא אינו מתערבב עם הסולת של מנחתו, אך שמנו צריך להיות כפול, שכן הוא מתערבב עם הסולת של מנחתו. כדי לשלול זאת, הפסוק קובע: "ונסכה יין רביעית הין," ומכאן שכל נסכיה יהיו רק רבע הין, ולא יותר.

הגמרא מפרטת את ההוכחה האחרונה שבברייתא: מהי הדרשה מן התורה כאן? רבי אלעזר אומר: יש עמימות בשאלה האם כינוי השייכות במונח "ונסכה" מתייחס לקרבן הכבש או למנחה, ששניהם נזכרו קודם לכן בפסוק. זאת בשל פער בין האופן שבו המילה העברית נכתבת לבין האופן שבו היא מנוקדת ונקראת. היא נכתבת כוְנִסְכָהּ, עם כינוי שייכות בנקבה. דבר זה מתייחס למנחה [minḥa], שהיא שם עצם בנקבה. בהתאם לכך, משמעות הדבר היא: הנסך של המנחה, והכוונה היא לשמן המעורב במנחה. ואנו קוראים אותה כוְנִסְכּוֹ, עם כינוי שייכות בזכר. דבר זה מתייחס לקרבן הכבש עצמו [keves], שהוא שם עצם בזכר. בהתאם לכך, משמעות הדבר היא: הנסך של קרבן הכבש, שהוא רמז לנסך היין המתלווה לקרבן הכבש.

כיצד ניתן להסביר זאת? הדבר מלמד שנסך המנחה, כלומר, השמן שלה, הוא כמו הנסך של הכבש של יין: כשם שכמות היין המשמשת היא רביעית הין, כך גם, כמות השמן המשמשת היא רביעית הין ולא יותר.

§ הגמרא מצטטת דיון קשור: אשם שמביא מצורע כחלק מתהליך טהרתו שונה מאשמות אחרים בכך שיש דרישה נוספת שהוא יובא יחד עם מנחה ונסך יין. רבי יוחנן אומר: במקרה של אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, אף שעל כן המצורע שוב אינו יכול לצאת בו ידי חובתו, הקרבן ממשיך להיחשב אשם מצורע ועדיין טעון נסכים, כלומר מנחה ונסך יין; שאם אי אתה אומר כן, פסלתו. להביאו בלא נסכים יהיה צורך לראותו כאשם רגיל, אך ההלכה היא שאין להקריב קרבן למטרה שונה מזו שלשמה הוקדש מלכתחילה.

רב מנשיא בר גדא מקשה על כך: אם כן, שבכל פעם שקורבן מוקדש למטרה מסוימת הדורשת תנאים נוספים שונים להתקיים מעבר לאלה הנדרשים בדרך כלל לאותו סוג קורבן, אזי אפילו אם לאחר מכן הוא נשחט שלא לשמו, עדיין יש לקיים תנאים אלה כדי שהקורבן יהיה כשר; אם כן, לגבי הכבש הבא עם מנחת העומר, ההלכה צריכה להיות גם כן שאם שחטו שלא לשמו, הסולת שבמנחתו עדיין תוכפל בכמותה, כרגיל הנדרש למנחת העומר, משום שהוא ממשיך להיחשב כמנחת עומר, שאם אינך אומר כן, פסלת אותו.

וכמו כן, בנוגע לקורבן התמיד של הבוקר, אם שחטו שלא לשמו, עליו עדיין להצריך את סידור שני גזירי עצים על האש שעל המזבח על ידי כהן אחד, משום שהוא עדיין נחשב לקורבן תמיד של בוקר; שאם אינך אומר כן, פסלת אותו. וכן, בנוגע לקורבן התמיד של בין הערביים, אם שחטו שלא לשמו, עליו עדיין להצריך את סידור שני גזירי עצים על האש שעל המזבח על ידי שני כהנים, משום שהוא עדיין נחשב לקורבן תמיד של בין הערביים; שאם אינך אומר כן, פסלת אותו. העובדה שרבי יוחנן לא הזכיר הלכות אלו מרמזת שהוא סבור שאינן נכונות, אך אז דעתו אינה עקבית מבחינה לוגית.

הגמרא דוחה את ההתנגדות: כן, אכן כך הוא שפסיקתו של רבי יוחנן צריכה להיות מורחבת למקרים אחרים, כפי שטען רב מנשיא בר גדא. אלא, אמר אביי: רבי יוחנן הזכיר רק אחד מהם כדוגמה, אף על פי שכולם נכונים.

רבי אבא אמר שיש יישוב אחר: למעשה, פסיקתו של רבי יוחנן מוגבלת לאשם של מצורע. שאר הקרבנות שרב מנשיא בר גדא הזכיר יהיו כשרים אפילו אם התנאים הנוספים שחלו עליהם מלכתחילה לא התקיימו. הטעם לכך הוא כדלקמן: אכן, אלו שאר הקרבנות שרב מנשיא בר גדא הזכיר יהיו כשרים, שכן הם עולות;