מָחוּק שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל.
זה שהכיל עשירית האיפה כאשר היה מיושר היה הכלי שבו היו מודדים את הקמח עבור מנחת המחבת של הכהן הגדול, ולאחר מכן היו מחלקים את הקמח לשני חלקים שווים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן״? לְרַבּוֹת חֲצִי עִשָּׂרוֹן.
והחכמים חולקים על רבי מאיר ואומרים: היה רק אחד כלי מידה שהכיל עשירית האיפה שם במקדש, כפי שנאמר: "ועשרון אחד לכבש האחד" (במדבר כט:ד). אבל אם כן, מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "עשרון עשרון, לכבש האחד" (במדבר כח:כט)? רבי מאיר למד מן הכפילות של "עשרון" שהיו שני כלי מידה שהכילו עשירית האיפה. כיצד החכמים דורשים זאת? הם סבורים שהדבר בא לרבות כלי מידה נוסף לחומרים יבשים, כזה שמכיל חצי עשירית האיפה.
וְרַבִּי מֵאִיר, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּעִשָּׂרוֹן״. וְרַבָּנַן, וָי״ו לָא דָּרְשִׁי.
לאחר שציטטה את הברייתא, הגמרא דנה בכל דעה: ולגבי רבי מאיר, מניין לו שיש כלי מידה שהכיל חצי עישרון של איפה? הוא לומד זאת מן הווי״ו המיותרת בביטוי "ועשרון אחד לכל כבש." הגמרא שואלת: ולגבי חכמים, מדוע אינם דורשים זאת מן המונח "ו"? הם אינם לומדים דבר מן "ו". הם סבורים שתוספת המילה אינה משמעותית דיה כדי להידרש.
וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לֹא בְּשֶׁל שְׁלֹשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל.
הגמרא שואלת: ולפי רבי מאיר, פסוק זה: "ועשרון עשרון לכבש האחד," שממנו החכמים לומדים שהיה רק כלי מידה אחד של עשירית האיפה, מה הוא עושה בו? הגמרא משיבה: פסוק זה מלמד שאין למדוד את הקמח באמצעות כלי מידה בגודל המחזיק את כל כמות הקמח הנדרשת, כלומר, לא בכלי של שלושה עשרונים של איפה עבור מנחת הנסכים הנלווית לקרבן פר, ולא בכלי של שני עשרונים של איפה עבור מנחת הנסכים הנלווית לקרבן איל. אלא מודדים להם את הקמח באמצעות כלי המידה של עשירית האיפה כמה פעמים.
וְרַבָּנַן, נָפְקָא לְהוּ מִנְּקוּדֵּי, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד וָי״ו שֶׁבְּאֶמְצַע ״עִשָּׂרוֹן״ שֶׁל ״עִשָּׂרוֹן״ רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג? שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לֹא בְּשֶׁל שְׁלֹשָׁה לְפַר וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל. וְרַבִּי מֵאִיר נְקוּדֵּי לָא דָּרֵישׁ.
הגמרא שואלת: ולשיטת חכמים, מנין הם לומדים את אותה הלכה? הגמרא מסבירה: הם לומדים זאת מן הנקודה שעליו. בנוסח התורה מופיעה נקודה מעל המונח "עשרון". כך הוא כפי שנלמד בברייתא: רבי יוסי אומר: מפני מה האות ו שבאמצע המונח "עשרון" מנוקדת בפעם הראשונה שהמונח "עשרון" מופיע בפסוק העוסק ביום טוב הראשון של חג הסוכות? שם נאמר בפסוק: "וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים" (במדבר כט, טו). דבר זה בא ללמד שאין למדוד קמח בכלי בגודל המחזיק את כל הנפח הנדרש, כלומר, לא בכלי של שלושה עשרונים לאיפה עבור מנחת פר, ולא בכלי של שני עשרונים לאיפה עבור מנחת איל. ואשר לרבי מאיר, מה הוא דורש מן הנקודה? אין הוא דורש דבר מן הנקודה שעליו. הוא סבור שאין לנקודה חשיבות מספקת כדי לדרוש אותה.
חֲצִי עִשָּׂרוֹן, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל.
§ המשנה מלמדת: לאיזו מטרה שימש כלי המידה של חצי עשירית האיפה ? זה היה הכלי שבו היו מודדים את הקמח למנחת החביתין של הכהן הגדול. עשירית האיפה נדרשה בכל יום; הוא הקריב חצי בבוקר ואת החצי האחר אחר הצהריים. מן המשנה נראה שכל חצי-עשירית נמדד בנפרד.
מוֹדֵד? וּרְמִינְהִי: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאִין חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ.
המשנה מציינת שכלי חצי-העישרון שימש למדידה. והגמרא מקשה סתירה על כך ממשנה (נ ע"ב): שנים עשר הלחמים של מצה, הנאפים מעישרון אחד של סולת, של מנחת מחבת של הכהן הגדול לא היו באים מביתו של הכהן הגדול לחצאין. אלא, הכהן הגדול מביא מביתו עישרון שלם של סולת (ראה ויקרא ו:יג) וחולקו לשניים, ומקריב חצי בבוקר וחצי בין הערביים. ממשנה זו ברור שעישרון האיפה נמדד תחילה בשלמותו ורק לאחר מכן נחלק.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי ״מוֹדֵד״ נָמֵי דְּקָתָנֵי? מְחַלֵּק.
כדי ליישב את הסתירה, רב ששת אמר: מהי המשמעות של: משמש למדידה, שהמשנה כאן מלמדת? הכוונה היא רק שהכהן הגדול היה מחלק את העשירית האיפה לשני חלקים שווים באמצעות מידת חצי-העשירית, אך הכמות הייתה נמדדת בתחילה בשלמותה, כפי שהמשנה בדף נ ע"ב קובעת.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: חֲצִי עִשָּׂרוֹן, לְרַבִּי מֵאִיר – גָּדוּשׁ הָיָה אוֹ מָחוּק הָיָה?
§ לאור דעתו של רבי מאיר שהיו שני כלים למדידת עשירית האיפה, אחד שהחזיק את מידתו כשהוא מיושר ואחד כשהוא גדוש, רמי בר חמא העלה דילמה לפני רב חסדא: בנוגע לכלי המדידה של חצי עשירית האיפה, לפי דעתו של רבי מאיר, האם היה זה כלי שהחזיק את מידתו כשהוא גדוש או שהיה זה כלי שהחזיק את מידתו כשהוא מיושר?
(סִימָן: חֲצִי, חֲבִיתֵּי, שֻׁלְחָן).
לפני ציטוט תשובתו של רב חסדא, הגמרא מספקת סימן הרומז לשלוש הדילמות שהיא תציג מיד: חצי; מנחת מחבת; שולחן. זה רומז לחצי עשירית האיפה; למנחת המחבת של הכהן הגדול; ולשולחן לחם הפנים.
וְתִיבְּעֵי לָךְ לְרַבָּנַן? לְרַבָּנַן, עִשָּׂרוֹן גּוּפֵיהּ קָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: גָּדוּשׁ הָיָה אוֹ מָחוּק הָיָה.
רב חסדא אמר לרמי בר חמא: אבל מדוע אתה שואל דווקא ביחס לדעתו של רבי מאיר? אפשר להעלות את הספק גם לפי דעתם של חכמים. רמי בר חמא השיב: לפי דעתם של חכמים, הספק היה מתעורר לגבי כלי המידה של עשירית האיפה עצמה, בשאלה האם היה כלי שמחזיק את מידתו כשהוא גדוש או שהיה כלי שמחזיק את מידתו כשהוא מחוק. הספק שהעליתי נגע לכלי של חצי-עשירית, שהוא שייך במיוחד לדעתו של רבי מאיר, שכן הוא סבור שהיו גם כלי מידה גדושים וגם מחוקים של עשירית האיפה.
אֲמַר לֵיהּ: מִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְרַבִּי מֵאִיר, וּמִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְרַבָּנַן.
בתשובה להתלבטותו של רמי בר חמא, רב חסדא אמר לו: מתוך דעתו של רבי מאיר בנוגע לכלי של עשירית האיפה אפשר להסיק מה רבי מאיר סבור בנוגע לכלי של חצי עשירית האיפה; ומתוך אותה דעת של רבי מאיר אפשר להסיק מה חכמים סבורים בנוגע לשני הכלים.
מִדְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: עִשָּׂרוֹן מָחוּק, חֲצִי עִשָּׂרוֹן נָמֵי מָחוּק; מִדְּרַבִּי מֵאִיר מָחוּק, לְרַבָּנַן נָמֵי מָחוּק.
רב חסדא מפרט: מן העובדה שרבי מאיר אמר שכלי של עשירית האיפה ששימש למנחת החביתין של הכהן הגדול הכיל את מידתו כשהוא מיושר, אפשר להסיק שכלי של חצי עשירית אף הוא היה כזה שהכיל את מידתו כשהוא מיושר. מסתבר שמאחר ששני הכלים שימשו לאותה מנחה, עליהם להיות מאותו סוג. ומן העובדה שרבי מאיר סבור שהכלים ששימשו למנחת החביתין של הכהן הגדול הכילו את מידותיהם כשהם מיושרים, אפשר להסיק שגם לשיטת החכמים, הסבורים ששני הכלים שימשו למנחת החביתין של הכהן הגדול, שניהם הכילו את מידותיהם כשהם מיושרים.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל בַּמֶּה מְחַלְּקָן לְחַלּוֹת, בַּיָּד אוֹ בִּכְלִי? פְּשִׁיטָא דִּבְיַד, דְּאִי בִּכְלִי – טוּרְטָנֵי יַכְנִיס?!
רמי בר חמא העלה דילמה נוספת לפני רב חסדא: לגבי הבצק המשמש למנחת החביתין של הכהן הגדול, במה היו מחלקים אותו לכיכרות המנחה, שש בבוקר ושש בין הערביים? האם החלוקה נעשתה ביד או בכלי מידה? רב חסדא אמר לו: ברור שהוא חולק ביד, שכן אילו היית אומר שנעשה בכלי מידה, האם היו מכניסים לעזרת המקדש מאזניים [טורטני] לצורך זה?
וְיַכְנִיס! כֵּיוָן דְּבִקְלָלָה כְּתִיב, לָאו אוֹרַח אַרְעָא.
רמי בר חמא משיב: ויביא מאזניים אל החצר. רב חסדא מסביר: מאחר שבתוכחתו של אלוהים לעם היהודי מעשה שקילת הלחם נכתב כחלק מקללה: "בשברי לכם מטה לחם, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, והשיבו לחמכם במשקל; ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו:כו), מאחר ששקילת לחם נעשית בדרך כלל רק בשעת רעב, לפיכך אין זו דרך ארץ ראויה לשקול את הבצק במקדש.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: שֻׁלְחָן מַהוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ קְמָצִים בְּגוֹדֶשׁ שֶׁלּוֹ? מִדִּמְקַדֵּשׁ לֶחֶם, קְמָצִים נָמֵי מְקַדֵּשׁ, אוֹ דִלְמָא דַּחֲזֵי לֵיהּ מְקַדֵּשׁ, דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ לָא מְקַדֵּשׁ?
רמי בר חמא העלה עוד דילמה לפני רב חסדא: בנוגע לשולחן לחם הפנים, מהי ההלכהבאשר לשאלה האם הוא מקדש קומצים שהוסרו ממנחות או מלבונה שלא נתקדשו בהנחתם בכלי שרת, כפי שהיה צריך להיות, אלא הונחו על החלק העליון של השולחן, בין מערכות לחם הפנים? הגמרא מבהירה את הדילמה: האם נאמר שמן העובדה שהשולחן מקדש את הכיכרות של לחם הפנים המונחות עליו, נובע שהוא גם מקדש קומצים המונחים עליו? או שמא השולחן מקדש רק את מה שראוי לו, כלומר, את הכיכרות, אך אינו מקדש את מה שאינו ראוי לו, כגון הקומצים.
אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִים וּמֶחֱצָה קוֹפֵל, נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ חֲמִשָּׁה עָשָׂר טֶפַח לְמַעְלָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִים קוֹפֵל, נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח לְמַעְלָה.
רב חסדא אמר לו: השולחן אינו מקדש את הקומצים הללו. רמי בר חמא השיב: האם כך הוא? והרי רבי יוחנן אמר: כיכרות לחם הפנים היו ארוכות יותר מאורך השולחן. לפיכך היה צורך לקפל את שולי הכיכרות כדי שינוחו כולן על גבי השולחן עצמו ולא יבלטו מעבר לשוליו. כמה מכל צד היה צריך לקפל נתון למחלוקת תנאים בעניין אורך השולחן (ראה צו ע"א). לפי דברי האומר שמקפלים שניים וחצי טפחים מכל צד של הכיכרות, נמצא שהשולחן מקדש חמישה עשר טפחים מעליו, שכן היו שש כיכרות בכל צד של השולחן, שכל אחת מהן הייתה בגובה שניים וחצי טפחים. ולפי דברי האומר שמקפלים שני טפחים מכל צד של הכיכרות, נמצא שהשולחן מקדש שנים עשר טפחים מעליו. רבי יוחנן קבע שהשולחן מקדש את מה שמונח מעליו, בין שהוא ראוי לשולחן ובין שאינו ראוי לו.
אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ לִיקְרַב, אֲבָל מְקַדֵּשׁ לִיפָּסֵל.
רב חסדא אמר לו: כאשר אמרתי שהשולחן אינו מקדש את הקומצים, התכוונתי שהוא אינו מקדש אותם עד כדי כך שיוכלו להיות מוקרבים על המזבח. אבל ודאי שהוא מקדש אותם עד כדי כך שהם ייפסלו באותם פסולים החלים על קומצים שנתקדשו בהנחתם בכלי שרת, כגון אם לנו לילה או אם באו במגע עם טבול יום.
מַתְנִי׳ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ, הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין.
משנה:היו שבע מידות נוזלים במקדש. הייתה שם מידה של הין אחד, כלומר שנים עשר לוג. שלוש מידות שימשו למדידת השמן והיין למנחות ולנסכים שליוו את קרבן הבהמה. לפר היה כלי של חצי הין, כלומר שישה לוג; ולאיל היה כלי של שליש הין, כלומר ארבעה לוג; ולכבש היה כלי של רבע הין, כלומר שלושה לוג.
לוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית לוֹג.
בנוסף, היה כלי שהכיל לוג אחד כדי למדוד את השמן לכל מנחות הציבור הרגילות; וכלי אחר שהכיל חצי-לוג אחד למדידת המים המשמשים בטקס של אישה שבעלה חושד בה כי לא הייתה נאמנה [סוטה] וגם לשמן המשמש בלחמים הנלווים לקרבן התודה (ראה 88א); וכלי נוסף שהכיל רבע לוג אחד למדידת המים המשמשים לטהרת מצורע וגם לשמן המשמש ברקיקים ובלחמים שהנזיר מביא ביום שבו מסתיימת תקופת נזירותו.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין, עַד כָּאן לַפָּר, וְעַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ.
רבי אליעזר, בנו של רבי צדוק, אומר: לא היה צורך בכמה כלים בגדלים שונים; אלא, היו סימוני מידה [שנתות] על הכלי שהכיל הין אחד, המציינים כי עד כאן היא הכמות הנצרכת לפר, ועד כאן היא הכמות הנצרכת לאיל, ועד כאן היא הכמות הנצרכת לכבש.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מֶה הָיָה הִין מְשַׁמֵּשׁ? אֶלָּא מִדָּה יְתֵירָה שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שָׁם, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל – לוֹג וּמֶחֱצָה בַּבּוֹקֶר, לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.
רבי שמעון אומר: לא היה כלי שם במקדש שהכיל הין אחד, שכן לאיזו מטרה יכול היה כלי של הין אחד לשמש? כמות נוזל זו מעולם לא שימשה בקרבן. אלא, היה שם כלי מידה נוסף של לוג וחצי, במקדש, שהשלים את מניין שבעת הכלים, שבו היו מודדים את השמן ששימש למנחת המחבת של הכהן הגדול; לוג וחצי שימשו בבוקר ולוג וחצי אחר הצהריים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – רְבִיעִית לוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וְלוֹג, וּרְבִיעִית הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וַחֲצִי הִין, וְהִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וְלוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית לוֹג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מָה הָיָה הִין מְשַׁמֵּשׁ?
גמרא:החכמים לימדו בברייתא: היו שבע מידות לכלים לנוזלים במקדש. מסודרים בסדר עולה של גודל, הם הכילו: רביעית לוג; חצי לוג; לוג אחד; רבע הין; שליש הין; חצי הין; והין אחד. זו דעתו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר שהיו שבעת הכלים הללו, אך הוא מונה אותם בסדר יורד: הין אחד; חצי הין; שליש הין; רבע הין; לוג אחד; חצי לוג; ורביעית לוג. רבי שמעון אומר: לא היה כלי שם במקדש שהכיל הין אחד, שכן איזו מטרה יכול היה כלי של הין אחד לשמש? נפח נוזל זה מעולם לא שימש בקרבן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria