Drashot AI Logo
גְּמָ׳ שָׁוִין? וְהָא אָמְרַתְּ רִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי שָׁוִין – שָׁוִין לִמְנָחוֹת.
גמרא: הגמרא שואלת: כיצד יכולה המשנה לקבוע שהדרגה השנייה של המסיק הראשון והדרגה הראשונה של המסיק השני הן באיכות שווה? והרי אמרת שהדרגה הראשונה של כל מסיק ראויה להדלקת המנורה, והשאר ראויות רק לשימוש במנחות? אם כן, נראה שהדרגה הראשונה בכל מסיק אכן מעולה מן הדרגה השנייה של מסיקים אחרים. כדי ליישב זאת, אמר רב נחמן בר יצחק: מה כוונת המשנה כשהיא אומרת שהן שוות באיכותן? הכוונה היא שהן שוות לעניין מנחות, ואין סיבה להעדיף אחת על פני חברתה.
אַף [כׇּל] הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַּדִּין [וְכוּ׳]. תָּנוּ רַבָּנַן: ״זָךְ״ – אֵין ״זָךְ״ אֶלָּא נָקִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״כָּתִית״ – אֵין ״כָּתִית״ אֶלָּא כָּתוּשׁ.
§ המשנה מלמדת: וכן לגבי כל המנחות, היה זה הגיוני שהן יצריכו שמן זית מזוכך. כדי לשלול מחשבה זו, הכתוב אומר: "שמן זית זך כתית למאור" (ויקרא כד:ב). חכמים לימדו בברייתא לגבי הפסוק המצוטט במשנה: המילה "זך" אין משמעה אלא נקי, שמן הזורם מעצמו מן הזיתים בלי להפעיל כל לחץ. רבי יהודה אומר שהמילה "כתית" אין משמעה אלא זיתים כתושים במכתש, אך לא באבן ריחיים.
יָכוֹל יְהֵא זָךְ כָּתִית פָּסוּל לִמְנָחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית״, אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַמָּאוֹר״? אֶלָּא מִפְּנֵי הַחִיסָּכוֹן.
אפשר היה לחשוב ששמן מזוכך, כתוש פסול למנחות, שכן הפסוק מציין ששמן זה מיועד להארה. כדי לשלול מחשבה זו, הפסוק קובע לגבי המנחה המובאת עם קרבן התמיד: "ועשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן כתית" (שמות כט:מ). מכאן ששמן כתית כשר לשימוש במנחות. אם כן, מה פירוש הדבר כאשר הפסוק קובע שהשמן המזוכך הכתוש הוא "למאור"? אלא, התורה דורשת שימוש בשמן מזוכך כתוש רק למנורה, משום החיסכון [haḥisakhon] בממון, שכן שמן מאיכות גבוהה ביותר יקר מאוד.
מַאי ״חִיסָּכוֹן״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
הגמרא שואלת: מהו הטעם להיות חסכוני? רבי אלעזר אומר: הכוונה היא שהתורה חסה על ממונם של ישראל ולא חייבה להשתמש בשמן המשובח ביותר למנחות.
״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ״, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: ״אֵלֶיךָ״ – וְלֹא לִי, לֹא לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ.
§ הגמרא דנה במנורה ובהיבטים נוספים של המקדש. הפסוק קובע: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית" למאור, להעלות נר תמיד (ויקרא כד:ב). רבי שמואל בר נחמני אומר: הקדוש ברוך הוא אומר לעם היהודי שהשמן צריך להילקח "אֵלֶיךָ," כדי לציין שזה לטובתם ולא לטובתי, שכן איני זקוק לאורו.
שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם – אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא לַאֲכִילָה אֲנִי צָרִיךְ, וְלֹא לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ.
באופן דומה, ביחס לשולחן לחם הפנים, הממוקם בצפון ההיכל, ולמנורה, הממוקמת בדרום ההיכל, אומר רבי זריקא שאומר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: איני צריך את השולחן לאכילה, ואיני צריך את המנורה להארתה. ראיה לדבר, שהמנורה לא הוצבה סמוך לשולחן, כפי שעושה מי שעורך שולחן עם אוכל כדי לאכול שם.
וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים״ – תָּנָא: שְׁקוּפִין מִבִּפְנִים, וַאֲטוּמִים מִבַּחוּץ, לֹא לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ.
בנוגע לבית המקדש שבנה המלך שלמה, הפסוק קובע: "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים" (מלכים א׳ ו:ד). החכמים לימדו בברייתא: בדרך כלל, חלונות נבנים כך שיתרחבו כלפי פנים כדי שהאור מבחוץ יתפזר בכל החדר. לגבי המקדש, אמר אלוהים: עשו את החלונות צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, שכן איני זקוק לאורו. להפך, אור המקדש נועד להאיר כלפי חוץ.
״מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדוּת בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ – עֵדוּת הוּא לְכׇל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
אלוהים הורה לאהרן להדליק את המנורה: "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד" (ויקרא כד:ג). הפרוכת המבדילה מכונה כאן: פרוכת העדות, כדי לציין שהארת המנורה היא עדות לכלל האנושות שהשכינה שורה בקרב העם היהודי.
וְאִם תֹּאמַר: לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבָּר לֹא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הוּא לְכׇל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
ואם אתה מטיל בכך ספק ואומר: מהי עדות זו; שמא המנורה דולקת כדי להאיר? על כך היה הקדוש ברוך הוא משיב: האם אני צריך את אורה? והלא כך הוא, שבמשך כל ארבעים השנים שבהן עם ישראל הלך במדבר סיני עד שנכנסו לארץ ישראל, הם הלכו אך ורק לאורו, כלומר, לאור עמוד האש שהדריך אותם בלילה. אם הקדוש ברוך הוא נותן אור לאחרים, ודאי שאינו זקוק לו בעצמו. אלא, ברור שהארת המנורה היא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בקרב עם ישראל.
מַאי עֵדוּתָהּ? אָמַר רָבָא: זֶה נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתְנִין בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק, וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.
מה מספק את עדותו? רבא אומר: העדות ניתנת על ידי הנר המערבי ביותר של המנורה, שבו היו שמים כמות של שמן בשיעור שווה לזו שהייתה בשאר הנרות, ואף על פי כן הוא היה ממשיך לדלוק זמן רב יותר מכל שאר הנרות. הוא היה דולק זמן רב כל כך, שבכל ערב, ממנו הכהן היה מדליק את המנורה, כלומר, הוא הדליק תחילה את אותו נר מערבי ביותר, ובו למחרת בבוקר, היה מסיים את הכנת הנרות להדלקת הערב שלאחר מכן, משום שהוא נשאר דולק זמן רב יותר מכל שאר הנרות. נס תמידי זה היה עדות לנוכחותו המתמדת של אלוהים בקרב עמו.
מַתְנִי׳ מֵאַיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן? קְדוֹחַיִם וַעֲטוּלַיִן – אַלְפָּא לַיַּיִן, שְׁנִיָּה לָהֶן – בֵּית רִימָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִיגְנָא בַּבִּקְעָה. כׇּל אֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִיכָּן הָיוּ מְבִיאִין.
משנה:מהיכן היו מביאים את היין לנסכים? קדוחים ועטולין הם המקורות המובחרים ליין. משניים להם הם בית רימה ובית לבן, הנמצאים בהר, וכפר סיגנא, הנמצא בבקעה. כל הארצות היו כשרות להבאת יין; אלא שמכאן, כלומר, מן המקומות האמורים, היו מביאים את היין.
אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין הַלִּיסְטְיוֹן, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן – דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעוּשָּׁן, וְלֹא מְבוּשָּׁל, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל. וְאֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרַגְלִיּוֹת, וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִין.
אין מביאין נסכי יין הבאים מכרם מזובל, או מכרם שלחין, או מכרם שנזרע בו תבואה בין הגפנים. ואם הביא נסך מיין כזה, הרי הוא כשר. אין מביאין נסכים מיין מתוק העשוי מענבים מיובשים בשמש [היליאסטיון], ואם הביא נסך מיין כזה, הרי הוא כשר. אין מביאין יין מיושן שנה אחת; זהו דבריו של רבי יהודה הנשיא, וחכמים מכשירין אותו. אין מביאין נסכים מיין מתוק, ולא מיין העשוי מענבים מעושנים, ולא נסכים מיין מבושל, ואם הביא נסך מיין כזה, הרי הוא פסול. ואין מביאין יין העשוי מענבים התלויים על יתדות או על אילנות; אלא מביאים אותו מענבים שבגובה הרגל, כלומר, שנחים על הקרקע, שהם ענבים מובחרים, ומן הכרמים הנעבדים, כלומר, שחופרים תחת הגפנים פעמיים בשנה.
וְלֹא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ בַּחֲצָבִין גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת, וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.
וְכַאֲשֶׁר מְכִינִים יַיִן לִנְסָכִים, אֵין לֶאֱסוֹף אֶת הַיַּיִן לְתוֹךְ חָבִיוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר גּוֹרֵם לַיַּיִן לְהִתְקַלְקֵל; אֶלָּא, יֵשׁ לְהַנִּיחוֹ בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵין מְמַלְּאִים אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ; אֶלָּא מַשְׁאִירִים מְעַט מָקוֹם רֵיק כְּדֵי שֶׁרֵיחוֹ יִתְכַּנֵּס שָׁם וְיִתְפַּזֵּר כְּשֶׁפּוֹתְחִים אֶת הַמִּכְסֶה.
אֵינוֹ מֵבִיא מִפִּיהָ – מִפְּנֵי
אין להביא נסכים מיין שנח בפי החבית משום

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria