וּשְׁלָמִים ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. וּמִינַּהּ: מָה שְׁלָמִים אֵין גּוּפָן מַעֲשֵׂר – אַף תּוֹדָה נָמֵי אֵין גּוּפָהּ מַעֲשֵׂר, וְהָנֵי חִיטֵּי הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי אֵין גּוּפָן מַעֲשֵׂר.
וההלכה שקרבן שלמים יכול להיות מובא מכספי מעשר שני נלמדת בגזירה שווה בין "שם" לבין "שם" מן הפסוק הדן במעשר שני. הפסוק אומר לגבי שלמים: "וזבחת שלמים ואכלת שם" (דברים כז:ז), והפסוק אומר לגבי מעשר שני: "ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם" (דברים יד:כג). ומכאן ניתן להסיק: כשם ששלמים עצמם אינם מובאים ממעשר שני, שכן אינם תבואה, כך גם לגבי לחמי תודה, הם עצמם אינם מובאים ממעשר שני. והחיטה שנקנית בכספי מעשר שני גם היא אינה עצמה מעשר שני; ולכן ניתן להשתמש בה ללחמי התודה.
אֵימָא טַעְמָא דִידִי: תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלֵיפְנָא לַהּ? מִשְּׁלָמִים, וּשְׁלָמִים – ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. מָה שְׁלָמִים אֵין מִין מַעֲשֵׂר, אַף תּוֹדָה אֵין מִין מַעֲשֵׂר, לְאַפּוֹקֵי חִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דְּמִין מַעֲשֵׂר נִינְהוּ.
כעת אומר את נימוקי מדוע אין להכין את לחמי התודה מחיטים שנקנו בכסף מעשר שני: מניין אני לומד את ההלכה שקרבן תודה יכול לבוא מכסף מעשר שני? אני לומד זאת מן ההלכות של שלמים. וההלכה שקרבן שלמים יכול לבוא מכסף מעשר שני נלמדת בגזירה שווה בין "שם" ל"שם" של מעשר שני. לפיכך, כשם שקרבן שלמים אינו מאותו מין כמו מעשר שני, כך גם לחמי התודה אינם יכולים להיות מאותו מין כמו מעשר שני. דבר זה בא למעט חיטים שנקנו בכסף מעשר שני, שהן מאותו מין כמו מעשר שני.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים – לֹא קָנוּ שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אַלִּימָא קְדוּשָּׁה דִּשְׁלָמִים לְמֵיחַל אַקְּדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
§ רבי אמי אומר: במקרה של מי שמייעד מעות מעשר שני לקרבן שלמים, המעות אינן מקבלות את המעמד של קרבן שלמים. מה הטעם? הטעם הוא שקדושת השלמים אינה חזקה דיה לחול על דברים שיש בהם קדושת מעשר שני.
מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה – לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין. לָאו לְמֵימְרָא דְּקָנֵי שְׁלָמִים?
הגמרא מעלה קושיה ממשנה (מעשר שני א:ד): לכתחילה, יש להשתמש בכספי מעשר שני כדי לקנות שלמים. אם אדם קונה שלמים בכספי מעשר שני, רק בשר הבהמה מתקדש, ואילו עורה חולין. המשנה מלמדת: לגבי מי שמשתמש בכספי מעשר שני באופן בלתי ראוי וקונה חיה לשם שלמים, מטרה שלשמה אין להשתמש בחיה, או קונה בהמה לשם בשר תאווה, כלומר בשר חולין, קנסו אותו חכמים וגזרו שהעור אינו נעשה חולין. הגמרא שואלת: האם אין זאת אומרת שעור הבהמה שנקנתה בכספי מעשר שני מקבל את המעמד של שלמים, ויש למוכרו ולהשתמש בכסף לקניית שלמים, בניגוד לדבריו של רבי אמי?
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב: לָא קָנֵי שְׁלָמִים, וּמַאי ״לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין״? הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ בְּתוֹרַת לָצֵאת הָעוֹר לְחוּלִּין, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: נַעֲשָׂה כְּלוֹקֵחַ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה.
הגמרא דוחה זאת: האם לא נאמר בעניין אותה משנה שרב אמר: עור הבהמה שנקנתה בכסף מעשר שני אינו מקבל מעמד של שלמים; ומה פירוש המשנה שהעור אינו נעשה חולין? כך המשנה אומרת: העור, כחלק מחיה, אינו בכלל שלמים כלל, כך שעורה ייעשה חולין. מה הטעם? רבה אומר: מאחר שהשתמש בכסף מעשר שני שלא כראוי, הרי זה כאילו קנה שור לחרישה, שאין עליו קדושת מעשר שני כלל.
אִיתְּמַר, הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָנֵי, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָא קָנֵי.
§ נאמר שיש מחלוקת אמוראית בנוגע למי שמייעד מעות מעשר שני לשלמי שלום. רבי יוחנן אומר: המעות מקבלות מעמד של שלמי שלום, ורבי אלעזר אומר: המעות אינן מקבלות מעמד של שלמי שלום.
וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי. כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. מַאן דְּאָמַר לָא קָנֵי – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּאָמַר קָנֵי – כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂר (קרי) [קָרֵיב] לֵיהּ שְׁלָמִים, כִּי מַיתְפְּסַתְּ לֵיהּ נָמֵי תָּפֵיס.
הגמרא מפרטת: ולפי דעתו של רבי יהודה, שאמר: מעשר שני הוא ממון חולין, הכול מודים שהכסף מקבל מעמד של שלמי חגיגה. כאשר הם חולקים, הרי זה לפי דעתו של רבי מאיר, שאמר: מעשר שני הוא ממון השייך לגבוה. מי שאומר שהכסף אינו מקבל מעמד של שלמי חגיגה סובר בהתאם לדעתו של רבי מאיר, ואין אדם רשאי לייחד ממון של גבוה למטרה אחרת. ומי שאומר שהכסף מקבל מעמד של שלמי חגיגה סובר שמאחר שמעשר שני נקרא שלמים, שכן בהמה שנקנתה בכספי מעשר שני בלא פירוש קרבה כשלמים, כאשר הוא מייחד את הכסף לשלמי חגיגה, אף הוא מתייחד בקדושת שלמי חגיגה.
מֵיתִיבִי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן – מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שְׁנֵי חוּמְשִׁין, אֶחָד לְהֶקְדֵּשׁ וְאֶחָד לְמַעֲשֵׂר.
הגמרא מעלה קושיה על דברי רבי אלעזר מתוך ברייתא: במקרה של מי שמייעד מעות מעשר שני לשלמים, קדושת שלמים חלה על מעות אלו בנוסף לקדושת מעשר שני. לפיכך, כאשר הוא פודה מעות אלו, הוא מוסיף עליהן שני חומשים: חומש אחד עבור פדיון קדושת הקרבן של שלמים וחומש אחד עבור פדיון המעשר. מכאן שקדושת שלמים אכן חלה על מעות מעשר שני.
מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא? הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא.
הגמרא משיבה: האם אתה סבור שברייתא זו מוסכמת על כולם? בהתאם לדעתו של מי נאמר דבר זה? הרי זה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, הסבור שמעות מעשר שני הן ממון חולין. לפיכך, קדושתו של קרבן שלמים חלה על המעות. רבי אלעזר סבור בהתאם לדעתו של רבי מאיר.
מַתְנִי׳ מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״. וַהֲלֹא פֶּסַח אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֹאן וּבָקָר״? לְהַקִּישׁ כׇּל הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר לְפֶסַח: מָה פֶּסַח דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה וְאֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.
משנה:מנין נגזר לגבי מי שאומר: הרי עלי להביא קרבן תודה, שאינו רשאי להביאו אלא מן החולין? הדבר נלמד מן הכתוב, שכן הפסוק אומר: "וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב). הפסוק קשה: וכי אין קרבן הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים? אם כן, מפני מה נאמר: "צאן ובקר"? אלא להקיש את כל הקרבנות הבאים מן הצאן ומן הבקר אל קרבן הפסח, ללמד שכשם שקרבן הפסח הוא דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, כך כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, ״הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים״, הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה – לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, וּנְסָכִים בְּכׇל מָקוֹם – לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.
לפיכך, במקרה של מי שאומר: הרי מוטל עלי להביא קורבן תודה, או: הרי מוטל עלי להביא קורבן שלמים, מאחר שקורבנות אלה באים כחובה מחמת נדרו, אין להביאם אלא מן החולין. ונסכים, בכל מקרה, אין להביאם אלא מן החולין, ולא ממעות מעשר שני, מפני שמעות מעשר שני צריכות לשמש לקניית דברים הנאכלים על ידי בני אדם, ואילו הנסכים נשפכים לצד המזבח.
גְּמָ׳ וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר פֶּסַח בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר פֶּסַח לְדוֹרוֹת, מָה פֶּסַח הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף פֶּסַח הָאָמוּר לְדוֹרוֹת לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.
גמרא: המשנה מלמדת שההלכה שלפיה כל דבר שבחובה חייב לבוא מן החולין נלמדת מן ההלכה של קרבן הפסח. הגמרא שואלת: ואשר לקרבן הפסח עצמו, מנין לנו שהוא בא רק מן החולין? כפי שנלמד בברייתא: רבי אליעזר אומר: "פסח" נאמר בתורה לגבי הקרבן שהוקרב במצרים (ראו שמות י"ב:ג׳), ו"פסח" נאמר לגבי החובה השנתית לדורות הבאים (ראו שמות י"ב:כ״ה). לפיכך, כשם שקרבן הפסח שנאמר לגבי מצרים הובא רק מן החולין, שכן לא היה מעשר שני במצרים, כך גם קרבן הפסח שנאמר לגבי החובה לדורות הבאים אינו יכול לבוא אלא מן החולין.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רְאָיָיה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה.
רבי עקיבא אמר לו: אבל האם מסיקים את האפשרי מן הבלתי אפשרי? האם מסיקים את ההלכה לגבי קרבן הפסח לדורות, כאשר קיימת אפשרות להשתמש בכסף מעשר שני, מן ההלכה לגבי קרבן הפסח שהוקרב במצרים, כאשר לא היה מעשר שני? רבי אליעזר אמר לו: אף על פי שהיה בלתי אפשרי להביא את קרבן הפסח במצרים מכסף מוקדש, זוהי ראיה גדולה, ונלמד את ההלכהממנה.
חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: מָה לְפֶסַח מִצְרַיִם, שֶׁכֵּן אֵין טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,
רבי עקיבא הציג אז גזירה לוגית שונה כדי לדחות את ראייתו של רבי אליעזר: אין ללמוד את ההלכה בנוגע לקרבן הפסח לדורות מקרבן הפסח במצרים, שכן מה מיוחד בקרבן הפסח שהוקרב במצרים? הוא מיוחד בכך שלא נדרשה בו נתינת דם על המזבח, ואף לא שהאימורים ייאכלו על ידי המזבח.