אֶלָּא אַחֲלִיפֵי תּוֹדָה נְדָבָה, בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה טְעוּנוֹת לֶחֶם – מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא!
אלא, אולי רבי יוחנן התכוון לא לתמורה של קורבן תודה חובה, אלא לתמורה של קורבן תודה נדבה. גם זה קשה, שכן בין אם קורבן התודה הראשון נמצא לפני שהבעלים השיגו כפרה באמצעות התמורה ובין אם לאחר שהשיגו כפרה, שני הקורבנות טעונים לחמים, שכן הבעלים נחשב למי שמרבה בקורבנות תודה. כלומר, מאחר שלא היה חייב להביא תמורה לקורבן, אם הוא מביא קורבן נוסף הוא נחשב לקורבן נדבה נוסף, וקורבן תודה של נדבה טעון לחמים.
אֶלָּא, אַוְּלַד תּוֹדָה נְדָבָה – בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין טְעוּנִין לֶחֶם, מוֹתַר דְּתוֹדָה הִיא! אֶלָּא, אַוְּלַד תּוֹדָה חוֹבָה – לִפְנֵי כַפָּרָה טָעוּן לֶחֶם, לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין טָעוּן לֶחֶם.
אלא, אולי רבי יוחנן התייחס לוולד של קרבן תודה נדבה. גם זה קשה, מפני שבין אם הוולד הוקרב לפני שהבעלים השיגו כפרה באמצעות אמו ובין אם לאחר שהשיגו כפרה, הוולדות אינם טעונים לחמים, שכן זהו נחשב למותר התודה, שאינו טעון לחמים. אלא, אולי רבי יוחנן התייחס לוולד של קרבן תודה חובה. רבי יוחנן מלמד שאם הוולד הוקרב לפני שהבעלים השיגו כפרה, הוא טעון לחמים, אבל אם הוקרב לאחר שהשיגו כפרה, אינו טעון לחמים.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּקָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. הָוֵי בַּהּ נָמֵי אַבָּיֵי כִּי הַאי גַוְונָא.
הגמרא שואלת: לפי הסבר זה, מה רב חנינא מלמד אותנו בשליחת האיגרת הזאת? הוא מלמד אותנו שרבי יוחנן סבור: אדם מתכפר באמצעות ההשבחה של נכס מוקדש, אף על פי שאין זה ההקדש הראשוני. אם אדם מקריב את הוולד של קרבן תודה חובה לפני קרבן התודה עצמו, הוא מתכפר בוולד, אף על פי שהוא השבחה של קרבן התודה המוקדש. בהתאם לכך, אם הוא מקריב אותו לפני אמו, הוא טעון לחמים. הגמרא מציינת: אביי גם דן באיגרת ששלח רב חנינא בדרך זו ומגיע למסקנות הדומות לאלו של רב עמרם.
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חִילּוּפֵי תוֹדָה נְדָבָה, בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה – טְעוּנָה לֶחֶם, מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא. וְלַד תּוֹדָה נְדָבָה, בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה – אֵין טָעוּן לֶחֶם, מוֹתַר דְּתוֹדָה הוּא. וְולַד תּוֹדָה חוֹבָה, לִפְנֵי כַפָּרָה – טְעוּנִין לֶחֶם, לְאַחַר כַּפָּרָה – אֵין טְעוּנִין לֶחֶם.
באשר למסקנותיהם של רב עמרם ואביי, נאמר גם: רב יצחק בר יוסף אומר שרבי יוחנן אומר: אם אדם מתכפר בתמורת קרבן תודה נדבה, בין אם קרבן התודה נמצא לפני שהתכפר או לאחר שהתכפר, התמורה טעונה לחמים, שכן הבעלים נחשב כמי שמרבה קרבנות תודה. ולד של קרבן תודה נדבה, בין אם הוקרב לפני שהתכפר או לאחר שהתכפר, אינו טעון לחמים, שכן הוולד נחשב למותר התודה. ובאשר לולד של קרבן תודה חובה, אם הוקרב לפני שהתכפר, הוא טעון לחמים, אבל אם הוקרב לאחר שהתכפר, אינו טעון לחמים.
אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת מֵתָה – בְּתוֹדָה אֵין טְעוּנָה לֶחֶם, כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת רוֹעָה – בַּתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם.
§ הגמרא מצטטת הלכות נוספות בנוגע ללחמי קרבן תודה שאבד, ובהמה אחרת נלקחה כתחליף לו: שמואל אומר: בכל מצב שבו חטאת הייתה מונחת בבידוד כדי למות, אם אותו מצב עצמו מתרחש בקרבן תודה, אין הוא טעון לחמים. ובכל מצב שבו חטאת הייתה מונחת בשדה כדי לרעות עד שייפול בה מום, אם אותו מצב עצמו מתרחש בקרבן תודה, הוא טעון לחמים.
מֵתִיב רַב עַמְרָם: מַהוּ אוֹמֵר ״הַתּוֹדָה יַקְרִיב״? מִנַּיִן לְמַפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – מִנַּיִן שֶׁאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב וְלַחְמָהּ עִמָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַתּוֹדָה יַקְרִיב״. יָכוֹל תְּהֵא שְׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַקְרִיבֶנּוּ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם.
רב עמרם מקשה מן הברייתא המובאת בדף עט ע"ב: מהו זה שהפסוק מלמד כאשר הוא אומר: הוא מקריב לתודת זבחו? מניין נלמד שמי שהפריש בהמה לתודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, והבהמה הראשונה לאחר מכן נמצאה, וכעת שתיהן עומדות ראויות להקרבה, מניין נלמד שהוא רשאי להקריב איזו מהן שירצה, ולחמיה מובאים עמה? הפסוק אומר: הוא מקריב לתודת זבחו. אפשר היה לחשוב שגם השנייה טעונה לחם עמה. הפסוק אומר: "הוא מקריבנה," ללמד שרק אחת מן התודות טעונה לחם, ולא שתיים.
וְאִילּוּ גַּבֵּי חַטָּאת כִּי הַאי גַּוְנָא רוֹעָה, דִּתְנַן: הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן וּשְׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת לְאַחַר שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלִים, הָא קוֹדֶם שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלִים – רוֹעָה.
רב עמרם ממשיך: ואילו בנוגע לקורבן חטאת במקרה כזה, חכמים סבורים שהבהמה מושמת בשדה כדי לרעות, כפי שלמדנו במשנה (תמורה כב ע"ב): אם אדם הפריש את חטאתו והיא אבדה, והפריש אחרת בהמה במקומה, והראשונה חטאת נמצאה, ושתיהן הבהמות עומדות ראויות להקרבה, הרי הוא מתכפר באחת מהן והשנייה הבהמה תונח כדי למות; זהו דבריו של רבי יהודה הנשיא. וחכמים אומרים: חטאת נותרת למות רק אם נמצאה לאחר שבעליה התכפר. ניתן להסיק מדעת חכמים שאם היא נמצאה לפני שבעליה התכפר, היא מושמת בשדה כדי לרעות.
שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: אֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה – מֵתָה.
הגמרא משיבה: שמואל סבור בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאמר: בהמה שהופרשה כחטאת ואבדה בשעת ההפרשה של תמורתה, אף אם נמצאה לפני שהוקרבה התמורה, מניחים אותה למות. לפיכך העיקרון שאמר שמואל נכון, שכן בכל מצב שבו חטאת מונחת למות, קרבן תודה אינו טעון לחמים.
אֶלָּא רוֹעָה, לְרַבִּי הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הִפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחְרָיוּת, מִתְכַּפֵּר בְּאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה.
הגמרא שואלת: אבל אם רבי יהודה הנשיא סבור שאפילו במקרה כזה החטאת השנייה מונחת למות, כיצד ניתן למצוא מקרה שבו החטאת נשלחת לשדה כדי לרעות לפי שיטתו של רבי יהודה הנשיא? הגמרא משיבה: ניתן למצוא זאת במקרה כמו זה של רבי אושעיא, שכן רבי אושעיא אומר: אם אדם הפריש שתי חטאות, אחת כדי להתכפר על חטאו והשנייה כערובה למקרה שהראשונה תאבד, הוא רשאי להתכפר באיזו מהן שירצה, והשנייה תישלח לשדה כדי לרעות.
וְהָא גַּבֵּי תוֹדָה כִּי הַאי גַוְונָא אֵין טְעוּנָה לֶחֶם, אֶלָּא שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת.
הגמרא מקשה: אבל במקרה כזה הנוגע לקרבן תודה, הבהמה אינה טעונה לחמים. לכן, אם רבי יהודה הנשיא סבור שבמקרה כזה החטאת מונחת בשדה כדי לרעות, אזי שמואל אינו יכול לסבור כדעתו, שכן לפי שמואל, בנסיבות שבהן חטאת הייתה נותרת לרעות, קרבן תודה באותן נסיבות היה טעון לחמים. אלא, שמואל סבור כדעת רבי שמעון, שאמר: יש חמש חטאות שהולכות למיתה; אחת מהן היא חטאת שאבדה ונמצאה לפני שהוקרבה תמורתה, ואחרת היא מקרה שבו הופרשה חטאת כערובה.
וְהָא רוֹעָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ כְּלָל.
הגמרא מקשה: אך לא ייתכן ששמואל סבור כדעת רבי שמעון, שכן רבי שמעון אינו סבור שיש איזשהן נסיבות שבהן חטאת מונחת בשדה כדי לרעות. בהתאם לכך, אם שמואל סבור כדעת רבי שמעון, כיצד הוא יכול לומר: ובכל מצב שבו חטאת הייתה מונחת בשדה כדי לרעות עד שייפול בה מום, אם אותו מצב עצמו מתרחש בתודת תודה, היא טעונה לחמים?
שְׁמוּאֵל נָמֵי חֲדָא קָאָמַר: כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת מֵתָה – בְּתוֹדָה אֵין טְעוּנָה לֶחֶם. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ, קָמַשְׁמַע לַן דְּלָא.
הגמרא משיבה: למעשה, שמואל גם אמר רק עיקרון אחד: בכל מצב שבו חטאת מופרשת כדי למות, אם אותו מצב עצמו מתקיים בתודת תודה, היא אינה טעונה לחמים. הוא לא אמר את העיקרון השני. הגמרא שואלת: מה שמואל מלמד אותנו? הגמרא משיבה: שמואל מלמד אותנו את דבריו כדי להוציא מדבריו של רבי יוחנן, שאמר: אדם מתכפר בשבח הקדש. לפי רבי יוחנן, ולד של תודת חובה טעון לחמים אם הוא קרב לפני אמו. שמואל מלמד אותנו שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, וולד של תודה אינו טעון לחמים, דבר התואם לכך שוולד של חטאת מונח למות.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: זוֹ תּוֹדָה וְזוֹ לַחְמָהּ, אָבַד הַלֶּחֶם – מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר, אָבְדָה תּוֹדָה – אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מַאי טַעְמָא? לֶחֶם לִגְלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה לִגְלַל לֶחֶם.
§ בנוגע ללחמי קרבן תודה, רבי אבא אומר: אם אדם נדר להביא קרבן תודה, ואמר: בהמה זו היא קרבן תודה וקמח זה מיועד ללחמיו, אזי אם הלחמים אבדו, הוא מביא לחמים אחרים. אם קרבן התודה אבד, אינו מביא קרבן תודה אחר, והלחמים אינם קרבים. מה הטעם לכך? הלחמים מובאים מחמת קרבן התודה; לפיכך, אם אין קרבן תודה, אין לחמים. אבל קרבן התודה אינו מובא מחמת הלחמים; לכן, אם הלחמים אבדו, קרבן התודה עדיין קרב, ומביאים לחמים אחרים.
וְאָמַר רָבָא: הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ
§ ובאשר להבחנות בין קורבן תודה ללחמיו הנלווים, רבא אומר: במקרה של מי שהפריש מעות לקורבן התודה שלו