וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ דַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: כׇּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק כְּזָרוּק דָּמֵי.
ורבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, סובר בהתאם לדעת אביו בעניין זה, כפי שרבי שמעון אמר: כל דם של קורבן שעומד ראוי להיזרק על המזבח נחשב כאילו כבר נזרק. בהתאם לכך, אף על פי שהדם נשפך לאחר שנאסף בכוס ולא נזרק בפועל, הרי הוא נחשב כאילו נזרק.
אָמַר מָר: אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר יִקְרְבוּ עִמּוֹ, וְהָא אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁמֶן שֶׁהִפְרִישׁוֹ לְשׁוּם מִנְחָה זוֹ – פָּסוּל לְשׁוּם מִנְחָה אַחֶרֶת! אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם, אִם הוּצְרְכוּ – הוּצְרְכוּ, וְאִם לָאו – יְהוּ לְזֶבַח אַחֵר.
§ המאסטר אמר במשנה: אם יש קורבן אחר שנשחט וטעון נסכים, את הנסכים יש להקריב עם אותו קורבן. הגמרא שואלת: והרי רב חסדא אמר ששמן שאדם הפריש לשם מנחה זו הוא פסול להיות מובא לשם מנחה אחרת? כמו כן, האם אין הנסכים שהופרשו לקורבן אחד צריכים להיות פסולים להקרבה עם קורבן אחר? רבי ינאי אומר: בית הדין מתנה בשתיקה לגבי הנסכים, שאם הם נצרכו לקורבן שלשמו הופרשו, הם נצרכו ומובאים עם אותו קורבן. אבל אם לא, כגון כשהקורבן נפסל, יש להביאם עם קורבן אחר.
אִי הָכִי, שֶׁמֶן נָמֵי? שֶׁמֶן גּוּפַהּ דְּמִנְחָה הוּא.
הגמרא שואלת: אם כן, אז האם לא היה צריך להיות שבית הדין מתנה מכללא גם לגבי השמן? הגמרא משיבה: השמן הוא חלק מן המנחה עצמה ואי אפשר להביאו לשם מנחה אחרת, ואילו הנסכים רק נלווים לקרבן ואינם חלק מהותי ממנו.
וְלַיתְנוֹ עֲלֵיהֶן דְּנִיפְּקוּ לְחוּלִּין? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: מוֹצִיאִין מִכְּלֵי שָׁרֵת לַחוֹל.
הגמרא מקשה: אם אכן כך הוא שבית הדין מתנה בשתיקה בנוגע לנסכים, אז שיתנה בית הדין בשתיקה עליהם, שאם הקרבן שהם נועדו ללוות נפסל, ייצאו לחולין לגמרי. הגמרא משיבה: זוהי גזירה דרבנן שבית הדין אינו מתנה תנאי זה בשתיקה, שמא אנשים שאינם מודעים לתנאי כזה יראו שדבר שהיה מקודש קודם לכן נעשה חולין, והם יאמרו בטעות: מותר להוציא דברים מקודשים מכלי שרת כדי שיהיו חולין.
הַשְׁתָּא נָמֵי, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: נְסָכִים שֶׁהִפְרִישָׁן לְשׁוּם זֶבַח זֶה – כְּשֵׁרִין לְשׁוּם זֶבַח אַחֵר!
הגמרא מקשה: אם החכמים לא קבעו בשתיקה תנאי כזה משום שחששו שאנשים עלולים להסיק בטעות שפריטים שכבר התקדשו בכלי שרת יכולים לחזור להיות חולין, אז גם כעת, כשהבית דין מתנה בשתיקה שהנסכים יוקרבו עם קורבן אחר, יש לגזור גזירה דרבנן נגד תנאי כזה, שמא אנשים יאמרו: נסכים שאדם הפריש לשם קורבן אחד כשרים לשם קורבן אחר לכתחילה.
הָתָנֵי מַתִּתְיָה בֶּן יְהוּדָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
הגמרא משיבה: מתתיה בן יהודה מלמד שהמשנה מתייחסת דווקא למקרה שבו הייתה קרבן אחר שנשחט באותו הזמן. במקרה כזה, אין חשש שאנשים יגיעו למסקנה מוטעית זו, שכן מי שרואה שהנסכים מוקרבים מיד עם הקרבן האחר, פשוט יניח שהם הופרשו לשם אותו קרבן מלכתחילה.
אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, מַאי? נִפְסָל בְּלִינָה? אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אִם לָאו יִפָּסְלוּ בְּלִינָה, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – לֹא.
הגמרא מקשה על כך: לפי ההסבר של מתתיה בן יהודה, ניתן להסיק מן המשנה שאם יש קורבן אחר שנשחט באותו זמן, אז הנסכים קרבים עם אותו קורבן; אבל אם אין קורבן אחר שנשחט באותו זמן, אז מה יש לעשות בנסכים? יש לפסול אותם על ידי כך שיושארו ללילה. אם כן, במקום ללמד בסיפא של המשנה: ואם אין קורבן אחר הטעון נסכים, יש לפסול אותם על ידי כך שיושארו ללילה; היה לו לתנא להבחין וללמד את ההבחנה באותו מקרה עצמו כך: באיזה מקרה נאמר דבר זה? הוא נאמר במקרה שבו היה קורבן אחר שנשחט באותו זמן. אבל אם אין קורבן אחר שנשחט באותו זמן, הנסכים אינם קרבים עם קורבן אחר.
הָכִי נָמֵי קָא אָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה, וּפְסוּלִין.
הגמרא משיבה: כך גם התנא של המשנה אומר: באיזה מקרה נאמרה קביעה זו? היא נאמרה במקרה שבו הייתה קרבן נוספת שנשחטה באותו זמן. אבל אם אין קרבן נוספת שנשחטה באותו זמן, הנסכים נחשבים מיד כאילו נפסלו משום שלנו בלילה, והם פסולים.
וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן?
הגמרא הסבירה לעיל שהמשנה היא גם בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, ושהוא סובר בהתאם לדעת אביו שכל דם העומד ראוי להיזרק נחשב כאילו נזרק. הגמרא גם הסבירה שהמשנה מתירה את הקרבת הנסכים עם קורבן אחר משום שבית הדין מתנה בשתיקה שהנסכים יובאו עם קורבן אחר אם הקורבן הראשון נפסל. לאור זאת, הגמרא שואלת: אבל האם רבי שמעון בן אלעזר, כלומר אביו של רבי אלעזר, מקבל את העיקרון שבית הדין מתנה בשתיקה לגבי הנסכים?
וְהָא אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּיבּוּר – לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים נִפְדִּין תְּמִימִים.
אבל האם לא אמר רב אידי בר אבין שרב עמרם אמר שרבי יצחק אמר שרבי יוחנן אמר: לגבי בהמות שיועדו כקרבנות התמיד אך שבסופו של דבר לא נצרכו לצורך הציבור, ויש בהן קדושה עצמית, כיצד ייפדו? לפי דברי רבי שמעון, אין לפדותן כל עוד הן תמימות, שכן הן שומרות על מעמדן כקרבנות. אבל לפי דברי חכמים, ניתן לפדותן אפילו כשהן תמימות, שכן בית הדין מתנה מלכתחילה שאם לא יזדקקו להן לא יחול עליהן מעמד של קרבן. מאחר שרבי שמעון חולק על חכמים, ניתן להסיק שלפי רבי שמעון אין אומרים שבית הדין מתנה בשתיקה לגבי הקרבנות.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִית לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּרְעִיָּיה.
הגמרא משיבה: באופן כללי, רבי שמעון סבור שבית הדין מתנה לגביהם. ושם זה שונה, במקרה של הקרבנות התמידיים, מפני שיש להם הסדר חלופי שבאמצעותו ניתן למנוע את הפסדם המלא, שכן אפשר להניחם בשדה כדי לרעות עד שייפול בהם מום, ואז ניתן למוכרם. מאחר שאין הסדר לנסכים מלבד הקרבתם עם קרבן אחר, אפילו רבי שמעון סבור שבית הדין מתנה לגביהם.
מַתְנִי׳ וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, הִפְרִישׁ תּוֹדָה וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ – אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה״ – הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חִילּוּפָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.
משנה: לגבי הוולד של בהמה שהוקדשה לתודת תודה, או בהמה שהיא תמורתה; או במקרה שבו הפריש אדם בהמה לתודת תודה והיא אבדה והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאה הבהמה הראשונה, בכל שלושת המקרים הללו הבהמה השנייה, כלומר הוולד, התמורה או הבהמה החלופית, קרבה, אך היא אינה טעונה הבאת לחמים. זהו כפי שנאמר: "ואם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז:יב). הפסוק מלמד כי תודת התודה הראשונית טעונה לחמים, אך לא ולדה, ולא חליפתה, ולא תמורתה טעונים לחמים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ אוֹמֵר ״תּוֹדָה יַקְרִיב״? ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיב״ – מִנַּיִן לְמַפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – מִנַּיִן שֶׁאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב וְלַחְמָהּ עִמָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַתּוֹדָה יַקְרִיב״.
גמרא:החכמים לימדו בברייתא: מהו זה שהפסוק מלמד כאשר הוא אומר: הוא מקריב לקרבן תודה? הפסוק אומר: אם הוא מקריב לקרבן תודה. מנין נלמד כי לגבי מי שהפריש בהמה כקרבן התודה שלו והיא אבדה והוא הפריש אחרת במקומה, והבהמה הראשונה לאחר מכן נמצאה, וכעת שתיהן עומדות ראויות להקרבה, מנין נלמד שהוא רשאי להקריב איזו מהן שירצה, ולחמיה מובאים עמה? הפסוק אומר כי יקריב את קרבן התודה, כלומר, כל עוד הוא מקריב קרבן תודה כלשהו.
יָכוֹל שֶׁתְּהֵא שְׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַקְרִיבֶנּוּ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, מִנַּיִן לְרַבּוֹת וְלָדוֹת וַחֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת לְהַקְרָבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עַל תּוֹדָה״. יָכוֹל יְהוּ טְעוּנוֹת לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה״ – תּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חִילּוּפָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב כי הבהמה השנייה גם טעונה לחמים שיובאו עמה. לכן, הפסוק קובע: "יקריבנו," ומורה שרק קרבן תודה אחד טעון לחמים, ולא שניים. מאחר שהפסוק כלל את הבהמה השנייה כראויה לקרבן והוציא אותה מן החובה להביא עמה לחמים, מניין נלמד שהפסוק גם כולל את ולדה, חליפתה ותמורתה של קרבן תודה כראויים להקרבה? מן העובדה שהפסוק קובע: "אם על תודה," אפשר היה לחשוב כי יהיו טעונים לחמים שיובאו עמם. לכן, הפסוק קובע: "והקריב על זבח התודה," ומורה שקרבן התודה הראשוני עצמו טעון לחמים, אך לא ולדו, ולא חליפתו, ולא תמורתו טעונים לחמים.
שְׁלַח רַב חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר כַּפָּרָה, אֲבָל לִפְנֵי כַפָּרָה – טְעוּנִין לֶחֶם.
§ באשר לוולד, לתמורה ולחילוף של קורבן תודה, הגמרא מספרת: רב חנינא שלח איגרת מארץ ישראל לחכמים שבבבל ובה האמירה הבאה בשם רבי יוחנן: המשנה לימדה שהוולד, החילוף והתמורה אינם טעונים לחמים רק במקרה שבו הוקרבו לאחר שהבעלים השיגו כפרה, כלומר, כאשר קורבן התודה הראשון כבר הוקרב עם לחמיו; אבל אם הוקרבו לפני שהשיג כפרה, הם טעונים לחמים.
הָוֵי בַּהּ רַב עַמְרָם: אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֲלִיפֵי תּוֹדַת חוֹבָה – אִי לִפְנֵי כַפָּרָה, תְּנֵינָא! אִי לְאַחַר כַּפָּרָה, תְּנֵינָא!
רב עמרם דן בהלכה זו שנמסרה בשם רבי יוחנן ושאל: לאיזוהלכה במשנה הכוונה? אם נאמר שרבי יוחנן מתייחס לתמורה של קורבן תודה חובה, אין כל חידוש בדבריו. אם כוונתו ללמד שכאשר קורבן התודה נמצא לפני שהבעלים השיגו כפרה באמצעות תמורתו, התמורה טעונה לחמים, הרי כבר למדנו זאת בברייתא, שכן נאמר: יקריב איזה מהם שירצה, ולחמיו מובאים עמו. ואם כוונתו ללמד שכאשר קורבן התודה נמצא לאחר שהבעלים השיגו כפרה באמצעות התמורה, קורבן התודה אינו טעון לחמים, אף זאת כבר למדנו בברייתא, שכן היא מלמדת שרק הקורבן הראשון טעון לחמים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria