רב יצחק בר אבדימי אמר: "תהיינה" [tihyena] נכתב בשני מופעים של האות י. הי המיותרת, שערכה המספרי עשר, מתפרשת כרומזת לכך שכיכרות החמץ של קרבן התודה חייבות להיות מוכנות מעשרה עשרונים של קמח. הגמרא מקשה: אמור שהי המיותרת רומזת לכך שהכיכרות חייבות להיות מוכנות מעשרה חצאי קב, מידה קטנה יותר מעשרה עשרונים של איפה? רבא אומר: אי אפשר לומר כך, שכן הפסוק רגיל לדבר על עשרונים של איפה ולא על מידות אחרות.

§ הגמרא ממשיכה בניתוחה של הברייתא: למדנו שיש עשרה עשרונים של איפה סולת עבור כיכרות לחם חמץ הנלוות לקרבן התודה. מניין נלמד שיש עשרה עשרונים של איפה עבור שלושים כיכרות המצה? הכתוב אומר: “על חלות לחם חמץ,” לאחר הזכרת שלושת סוגי המצה הנלווים לקרבן התודה (ויקרא ז, יב–יג), ומכאן שיש להביא את המצה במידה המקבילה למידת כיכרות לחם החמץ.

הגמרא שואלת: אך האם דבר שנלמד בהיקש יכול אחר כך לחזור וללמד את הדבר בהיקש בנוגע לענייני קודשים? מאחר שההלכה שלחמי החמץ של קרבן התודה נעשים מעשרה עשרונים של איפה נלמדת בעצמה בהיקש לשתי הלחם, האם אפשר אחר כך ללמוד ממנה שלחמי המצה של התודה מורכבים מעשרה עשרונים של איפה? הגמרא משיבה: ההלכה שלחמי החמץ מורכבים מעשר חלות העשויות מעשרה עשרונים של איפה אינה נלמדת רק בהיקש לשתי הלחם; אלא, היא נלמדת מעצמה, שכן ההלכה שיש עשר חלות נאמרת בפסוק העוסק בתודה, ומדבר אחר, וכל הלכה הנלמדת מעצמה ומדבר אחר אינה נחשבת להיקש. לפיכך, אפשר ללמוד ממנה את ההלכה בנוגע ללחמי המצה.

הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לשיטת מי שאומר כי הלכה הנלמדת מעצמה ומדבר אחר אינה נחשבת היקש, אך לשיטת מי שאומר כי הלכה הנלמדת מעצמה ומדבר אחר נחשבת היקש, מה יש לומר? הגמרא משיבה: לפי אותה דעה, ההלכה שכל כיכר מוכנה מעשירית האיפה נלמדת ממה שהפסוק אומר לגבי שתי הלחם: "תביאו" (ויקרא כג:יז), שהוא לשון ריבוי המשמש ללמד שלחמי התודה החמץ מורכבים מעשר עשרונות של סולת. מאחר שהלכה זו נלמדת לא בהיקש אלא בריבוי משתי הלחם, אפשר ללמוד את ההלכה לגבי כיכרות המצה בהיקש לכיכרות החמץ.

משנה: הלחמים שליוו את איל המילואים של המשכן היו מקבילים לשלושת סוגי המצה המלווים את קרבן התודה: חלות, רקיקים, וחלות חלוטות במים ונעשות בשמן (ראו ויקרא ח:כו). לחמי החמץ המלווים את קרבן התודה לא הובאו עם איל המילואים.

הלחמים המלווים את הקרבן שהנזיר מביא עם השלמת תקופת נזירותו היו באים עם רק שני חלקים משלושת סוגי המצה המלווים את קרבן התודה, כלומר, חלות ורקיקים, אך אין מצה חלוטה במים (ראו במדבר ו׳:ט״ו). לפיכך, לחמי קרבן הנזיר הם מעשרה קבין של סולת לפי מידת ירושלים, כפי שנלמד במשנה הקודמת שכל סוג מלחמי המצה בא מחמישה קבין של קמח, שהם שווים לשישה ושני שלישים עשרונים של איפה לפי מידת המדבר, שכן כל סוג מלחמי המצה בא משלושה ושליש עשרונים של איפה.

גמרא: המשנה מלמדת שהלחמים שליוו את איל המילואים של חנוכת המשכן היו מורכבים משלושת סוגי המצה המובאים עם קורבן תודה: חלות, רקיקים, ורבוכה שנחלטה במים ונעשתה בשמן. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? אמר רב חסדא שאמר רב חמא בר גוריא: הדבר נלמד ממה שהפסוק אומר: "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד" (ויקרא ח:כו). ניחא, "חלת" היא חלה, ו"רקיק" הוא רקיק. אבל מהו "לחם שמן" שאליו הכוונה? האין זה מתייחס למצה רבוכה שנחלטה במים ונעשתה בשמן?

רב אביא מתנגד לכך: אפשר לומר ש"לחם משוח בשמן" מתייחס לעוגת שמן. אלא, למד זאת כפי שלימד רב נחמן בר רב חסדא בשם רבי טבלה, שהפסוק אומר: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו: עשירית האיפה סולת למנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה; מרבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" (ויקרא ו:יג–טו).

אפשר לשאול: ומה למדנו בנוגע לבניו של אהרן, כלומר, הכוהנים ההדיוטות, מן ההוראות לגבי הכוהן הגדול ביום שבו הוא נמשח? אלא, הכתוב מצמיד את מנחתו של כוהן הדיוט המובאת בעת חנוכתו למנחה שמביא הכוהן הגדול כאשר הוא נמשח. הצמדה זו מלמדת כי כשם שהמנחה שמביא הכוהן הגדול כאשר הוא נמשח נחלטת במים, כך גם המנחה שמביא כוהן הדיוט בעת חנוכתו נחלטת במים. בדומה לכך, הלחמים שהובאו עם איל המילואים של חנוכת המשכן כללו לחמים שנחלטו במים.

§ בעניין מנחת הכהן הגדול ביום תחילת עבודתו בבית המקדש, רב חסדא אומר: כהן גדול שניגש אל עבודת המקדש ביום שבו נמשח חייב להביא שתי מנחות של שני עשרונים של איפה, אחת משום שנמשח לכהן גדול ועליו להביא את מנחתו היומית של הכהן הגדול, ואחת משום חנוכתו. מר בר רב אשי אומר: עליו להביא שלושה עשרונים של איפה.

והם אינם חלוקים. זה, רב חסדא, מתייחס לכהן גדול שכבר עשה את העבודה במקדש ככהן הדיוט. בהתאם לכך, הוא כבר הקריב מנחת חינוך על חנוכתו ככהן הדיוט. לכן הוא מביא רק שני עשרונים של סולת, אחד לחנוכתו ככהן גדול ואחד למנחת החביתין היומית של הכהן הגדול. וזה, מר בר רב אשי, מתייחס לכהן גדול שעדיין לא עשה את העבודה במקדש ככהן הדיוט. לכן עליו להביא שלושה עשרונים, אחד לחנוכתו ככהן הדיוט, אחד לחנוכתו ככהן גדול, ואחד למנחת החביתין היומית של הכהן הגדול.

§ המשנה מלמדת: הלחמים המלווים את הקרבן שהנזיר מביא עם השלמת תקופת נזירותו היו באים עם שני חלקים בלבד, במקביל לסוגי המצה שבאים עם קרבן התודה, כלומר, חלות ורקיקים, אך לא מצה חלוטה במים.

החכמים לימדו בברייתא: הפסוק קובע לגבי הלחמים המובאים עם קורבן תודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" (ויקרא ז:יב–יג). "שלמיו" בא לרבות את שלמי הנזיר בכלל ההלכות שלפיהן המנחות הנלוות להם צריכות להיות בשיעור של עשרה קבים ירושלמיים ורביעית לוג שמן, בדיוק כמו המידות הנדרשות לחלות ולרקיקים של קורבן התודה.

הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב שהפסוק מלמד שמנחת קרבן השלמים של הנזיר שקולה ללחמי קרבן התודה לגבי כל מה שנאמר בעניין קרבן התודה, ושמביאים שלושה סוגי מצה בכמות של חמישה עשר קב ירושלמיים וחצי לוג שמן. לכן, הפסוק קובע לגבי קרבן השלמים של הנזיר: "וסל מצות, סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן" (במדבר ו:טו), כדי לציין שמנחת הנזיר כוללת רק חלות מצה ורקיקי מצה, ולא מצה חלוטה במים.

הגמרא מבהירה: מהי הגזירה השווה מן התורה שלפיה "מצה" מלמדת שלא הובאו כיכרות חלוטות במים? רב פפא אומר: הכתוב מלמד שהנזיר מביא מצה דווקא מדבר שנאמר בו: "מצות". דבר זה בא למעט כיכרות חלוטות במים, שלא נאמר בהן: מצות. ועוד, בי מדרשו של רבי ישמעאל לימדו: "לחם מצות" הוא כלל; "חלות סולת בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן" הוא פרט. וכאשר התורה אומרת כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. לפיכך, חלות ורקיקים נכללים במנחת הנזיר, ואילו דברים אחרים אינם נכללים.