מַתְנִי׳ מִכּוּלָּם הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכׇּל קׇרְבָּן תְּרוּמָה לַה׳״, ״אֶחָד״ – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס, ״מִכׇּל קׇרְבָּן״ – שֶׁיְּהוּ כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִקׇּרְבָּן עַל חֲבֵירוֹ. ״לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה״, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים.
משנה:מכל ארבעת מיני הלחמים המלווים את קרבן התודה, נוטל אחד מכל קבוצה של עשרה בתור תרומה, להינתן לכהן, כפי שנאמר: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'; לכהן הזורק את דם השלמים על המזבח לו יהיה" (ויקרא ז:יד). הפסוק נדרש כך: "אחד" מלמד שאין ליטול כיכר פרוסה; "מכל קרבן" מלמד שכל הקרבנות צריכים להיות שווים, כלומר, שאין ליטול כיכר ממין קרבן אחד עבור מין אחר; "לכהן הזורק את דם השלמים על המזבח לו יהיה," והשאר מן הלחמים נאכלים לבעלים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ״ – מִן הַמְחוּבָּר, ״אֶחָד״ – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס, ״מִכׇּל קׇרְבָּן״ – שֶׁיְּהוּ כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת (שָׁווֹת) [שָׁוִוין], שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִן הַקׇּרְבָּן עַל חֲבֵירוֹ, ״תְּרוּמָה לַה׳״ – אֵינִי יוֹדֵעַ מִכַּמָּה הִיא,
גמרא: המשנה מלמדת כמה מן ההלכות של תרומה שיש להפריש מן הלחמים של קרבן התודה, הנלמדות מן הפסוק: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'." הגמרא מביאה ברייתא המפרשת את אותו פסוק: תנו רבנן בברייתא: הלשון "והקריב ממנו" מלמדת שהלחמים צריכים להיות כולם כאחד, כלומר, אין נוטלים תרומה מן הלחמים אלא כשהם מחוברים יחד במקום אחד. "אחד" מלמד שאין ליטול כיכר פרוסה. "מכל קרבן" מלמד שכל הקרבנות צריכים להיות שווים, כלומר, שאין ליטול כיכר מסוג אחד של קרבן עבור אחר מסוג אחר. כשהפסוק אומר: "תרומה לה'," איני יודע מכמה לחמים התרומה ניטלת.
הֲרֵינִי דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״תְּרוּמָה״, וְנֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר ״תְּרוּמָה״, מָה לְהַלָּן אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, אַף כָּאן אֶחָד מֵעֲשָׂרָה.
אני אפוא לומד זאת מגזירה שווה לשונית: נאמר כאן, בפרשת הלחמים המתארת את קרבן התודה: "תרומה", ונאמר לגבי תרומת המעשר: "והרמותם ממנו תרומת ה', מעשר מן המעשר" (במדבר יח:כו). כשם שלמטה, לגבי תרומת המעשר, אחד מכל עשרה מופרש כתרומה, כך אף כאן, לגבי לחמי התודה, אחד מכל עשרה לחמים מופרש כתרומה.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן ״תְּרוּמָה״, וְנֶאֱמַר בְּבִכּוּרִים ״תְּרוּמָה״, מָה לְהַלָּן אֵין לָהּ שִׁיעוּר, אַף כָּאן אֵין לָהּ שִׁיעוּר.
או אולי, לך בדרך זו ולמד את השיעור מגזירה שווה אחרת: נאמר כאן: "תרומה", ונאמר לגבי ביכורים: "תרומה" (דברים יב:יז). מה להלן, לגבי ביכורים, אין לה שיעור, אף כאן, אמור שאין לה שיעור.
נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִין תְּרוּמָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּרוּמָה, מִתְּרוּמָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּרוּמָה, וְאַל יוֹכִיחַ בִּכּוּרִים, שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֵיהֶן תְּרוּמָה.
הברייתא ממשיכה: הבה נבחן לאיזה משני המקרים, תרומה של המעשר או הביכורים, המקרה של תרומה של לחמי התודה דומה יותר . מסתבר שלומדים את ההלכה של תרומה שאינה מלווה בתרומה נוספת, כגון תרומה של לחמי התודה, מתרומה שאינה מלווה בתרומה נוספת, כגון תרומה של המעשר. ואילו המקרה של הביכורים לא ישמש ראיה, שכן הם מלווים בתרומה נוספת, שהרי מפרישים תרומה ומעשרות לאחר הפרשת הביכורים.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין תְּרוּמָה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, מִתְּרוּמָה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וְאַל תּוֹכִיחַ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱכֶלֶת בְּכׇל מָקוֹם.
או אולי, לך בדרך זו והסבר שלומדים את ההלכה של תרומה של לחמי התודה, שנאכלת במקום קדוש, בירושלים, מתרומה של הביכורים, שנאכלת במקום קדוש, בירושלים. ואילו המקרה של תרומת המעשר לא ישמש ראיה, שכן אפשר לאוכלה בכל מקום.
תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה לַה׳״, וּכְתִיב בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה״ – לִגְזֵירָה שָׁוָה.
מכיוון ששתי ההשוואות הללו סבירות במידה שווה, הפסוק קובע לגבי כיכרות קרבן התודה: "ממנו... תרומה לה'", ו, בדומה לכך, נאמר לגבי תרומת המעשר: "ממנו תרומה", כדי לציין שיש גזירה שווה בין השניים, שממנה ניתן ללמוד שמפרישים אחת מכל עשר כיכרות של קרבן התודה כתרומה.
לָמַדְנוּ לִתְרוּמָה שֶׁהִיא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ מִכַּמָּה הִיא חַלָּה. הֲרֵינִי דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״לֶחֶם״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם ״לֶחֶם״, מָה לְהַלָּן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה, אַף כָּאן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.
הברייתא ממשיכה: למדנו לגבי תרומה של כיכרות קרבן התודה ששיעורה הוא אחת מתוך כל עשר. אבל איני יודע מן הגזירה השווה הזאת מכמה סולת יש להכין כל כיכר חמץ. לפיכך אני לומד זאת מגזירה שווה: נאמר כאן, בפרשה העוסקת בכיכרות קרבן התודה: "לחם" (ויקרא ז:יג), ונאמר שם, לגבי שתי הלחם, כלומר, הקרבן הציבורי בשבועות של שתי כיכרות מן החיטה החדשה: "לחם" (ויקרא כג:יז). מה להלן, לגבי שתי הלחם, מכינים את הכיכרות בעשירית האיפה לכל כיכר, כך אף כאן, לגבי כיכרות החמץ של קרבן התודה, מכינים את הכיכרות בעשירית האיפה לכל כיכר.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ, נֶאֱמַר כָּאן ״לֶחֶם״, וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים ״לֶחֶם״, מָה לְהַלָּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת, אַף כָּאן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת.
או אולי, לך בדרך זו ולמד את ההלכה מהיקש לשוני אחר: נאמר כאן, לגבי לחמי התודה: "לחם", ונאמר שם, לגבי לחם הפנים: "לחם" (ויקרא כד:ז). אפשר להסיק שכשם ששם, לגבי לחם הפנים, כל אחת משתים עשרה החלות נאפית משני עשרונים של סולת, כך אף כאן, כל אחת מחלות החמץ של קרבן התודה צריכה להיאפות משני עשרונים של סולת.
נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה חָמֵץ עִם הַזֶּבַח, מִמִּנְחָה הַבָּאָה חָמֵץ עִם הַזֶּבַח, וְאַל יוֹכִיחַ לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵינוֹ בָּא חָמֵץ עִם הַזֶּבַח.
הברייתא ממשיכה: הבה נבחן לאיזה משני המקרים, שתי הלחם או לחם הפנים, המקרה של כיכרות החמץ של קרבן התודה דומה יותר. מסתבר כי לומדים את ההלכה של כיכרות החמץ של קרבן התודה, שהיא מנחה הבאה כלחם חמץ יחד עם קרבן בהמה, מתוך מנחה אחרת הבאה כלחם חמץ יחד עם קרבן בהמה, כגון שתי הלחם, שגם הן חמץ, ושבאות עם קרבנות בהמה (ראו ויקרא כג:יז–יט). ולחם הפנים לא ישמש ראיה, שכן אינו בא כלחם חמץ, ואף אינו בא עם קרבן בהמה.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ, דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה מֵאָרֶץ וְחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, מִמִּנְחָה הַבָּאָה מֵאָרֶץ וְחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, וְאַל יוֹכִיחוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵין בָּאוֹת אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.
או אולי, לך בדרך זו והסק כי אדם לומד את ההלכה של לחמי החמץ של קרבן התודה, שהיא מנחה שיכולה לבוא מתבואת ארץ ישראל או מחוץ לארץ ישראל, מתבואה חדשה או מתבואה ישנה; מההלכה של לחם הפנים, שגם הוא מנחה שיכולה לבוא מתבואת ארץ ישראל או מחוץ לארץ ישראל, מתבואה חדשה או מתבואה ישנה. ושתי הלחם לא ישמשו כראיה, שכן הן יכולות לבוא רק מתבואה חדשה ומארץ ישראל.
תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״? שֶׁכׇּל מַה שֶּׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי הוּא כָּזֶה, מַה לְּהַלָּן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה אַף כָּאן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.
מכיוון ששתי ההשוואות הללו סבירות במידה שווה, הפסוק קובע בנוגע לשתי הכיכרות: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים" (ויקרא כג:יז). מאחר שאין צורך שהפסוק יאמר: "תביאו", מה, אם כן, משמעות הדבר כאשר הפסוק קובע: "תביאו"? הדבר מלמד שכל דבר, כלומר כל מנחה, שאתם מביאים ממקום אחר, צריך להיות כזה, כלומר כמו שתי הכיכרות. לכן, כשם ששם, במקרה של שתי הכיכרות, המידה היא עשירית האיפה לכל כיכר, כך גם כאן, במקרה של כיכרות החמץ של קרבן התודה, המידה היא עשירית האיפה לכל כיכר.
אִי מָה לְהַלָּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת, אַף כָּאן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּהְיֶינָה״.
אבל אם כן, אולי אפשר ללמוד כי כשם ששם, במקרה של שתי הלחם, המידה הכוללת עבור שתי הלחם היא שני עשרונים של איפה, כך גם כאן, במקרה של לחמי החמץ של קרבן התודה, המידה הכוללת לכל עשרת לחמי החמץ היא שני עשרונים. כדי לשלול אפשרות זו, אותו פסוק קובע: "יהיו," כדי לציין שכל לחם חמץ מוכן מעישרון של איפה. בהתאם לכך, עשרת לחמי החמץ של קרבן התודה מוכנים בסך הכול מעשרה עשרונים של איפה.
לָמַדְנוּ עֲשָׂרָה לְחָמֵץ, עֲשָׂרָה לְמַצָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ״.
הברייתא ממשיכה: למדנו שיש עשרה עשרונים של איפה קמח עבור כיכרות הלחם החמץ הנלוות לקרבן התודה. מניין נלמד שיש עשרה עשרונים של איפה עבור שלושים כיכרות המצה? הפסוק קובע: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מרבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז:יב–יג).
נֶגֶד חָמֵץ, הָבֵא מַצָּה. נִמְצְאוּ עֶשְׂרִים עֶשְׂרוֹנוֹת לַחְמֵי תוֹדָה, עֲשָׂרָה לְחָמֵץ, וַעֲשָׂרָה לְמַצָּה.
על ידי הזכרת כל כיכרות המצה בפסוק אחד וכיכרות החמץ בפסוק שלאחריו, מצוין שיש להביא את ה-מצה במידה המקבילה למידת כיכרות ה-חמץ. כתוצאה מכך, יש עשרים עשרונים של קמח עבור כיכרות קרבן התודה, עשרה עבור כיכרות ה-חמץ, ועשרה עבור ה-מצה.
יָכוֹל עֲשָׂרָה שֶׁבְּמַצָּה לֹא יְהוּ כּוּלָּן אֶלָּא מִמִּין אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת וְגוֹ׳״. נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים וּשְׁלִישׁ לְכׇל מִין וּמִין, וְשָׁלֹשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן, וְנִמְצְאוּ לַחְמֵי תוֹדָה אַרְבָּעִים. נוֹטֵל מֵהֶן אַרְבַּע וְנוֹתֵן לְכֹהֵן, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלִים לַבְּעָלִים.
אפשר היה לחשוב שמביאים עשר כיכרות של מצה, ושכולן יהיו מסוג אחד בלבד. לכן, הפסוק קובע: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מרבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו." הפסוק מלמד שיש להביא שלושה סוגים של מצה. לפיכך, יש שלושה ושליש עשרון סולת לכל סוג וסוג, ושלוש כיכרות לכל עשרון. ולפיכך, יש בסך הכול ארבעים כיכרות של קרבן התודה. בעל הקרבן נוטל ארבע מהן, כיכר אחת מכל סוג, ונותן אותן לכהן, והנותרות נאכלות על ידי הבעלים וכל יהודי טהור שהוא רוצה לתת לו את הכיכרות. בכך מסתיימת הברייתא.
אָמַר מָר: ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ״ – מִן הַמְחוּבָּר. אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב ״וְאֶת כׇּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ״ – הָתָם מַאי מְחוּבָּר אִיכָּא?
§ הגמרא מנתחת את הברייתא: המאסטר אמר: "והקריב ממנו," מלמד שניתן להפריש את התרומה מן הכיכרות רק כאשר הן מחוברות יחד במקום אחד. הגמרא שואלת: אם כך הוא, אם כן לגבי מה שנכתב בפסוק ביחס לחלקי הקרבן של חטאת הנאכלים על המזבח: "ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה" (ויקרא ד:יט), שם, מה יש לחבר יחד?
כִּדְרַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: שֶׁלֹּא יְנַתֵּחַ בָּשָׂר קוֹדֶם שֶׁיִּטּוֹל אֵימוּרִין.
הגמרא משיבה: את חלקי הקרבן של קורבן החטאת יש להקריב ממה שמחובר יחד, בהתאם לאותו שאמר רב חסדא שאבימי אומר, כפי שרב חסדא אומר שאבימי אומר: הכהן אינו רשאי לנתח את הבשר של הקרבן לפני נטילת ממנו החלקים הקרבניים המיועדים להישרף על המזבח.
אָמַר מָר: נֶאֱמַר כָּאן ״תְּרוּמָה״, וְנֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר ״תְּרוּמָה״.
§ המאסטר אמר: נאמר כאן, בפרשת כיכרות קרבן התודה: "Teruma," ונאמר לגבי teruma של המעשר: "Teruma." כשם שעשירית מן המעשר מופרשת כteruma של המעשר, כך גם כיכר אחת מכל עשר כיכרות של קרבן התודה מופרשת כteruma.
וְנֵילַף מִתְּרוּמַת מִדְיָן? דָּנִין תְּרוּמָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת מִתְּרוּמָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, וְאַל תּוֹכִיחַ תְּרוּמַת מִדְיָן שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת.
הגמרא מקשה: ונלמד את ההלכה של תרומה של לחמי התודה מתרומה שנלקחה לאחר המלחמה של עם ישראל נגד מדין, שגם שם מופיעה המילה תרומה (ראו במדבר לא:כח–ל). שיעור התרומה שם לא היה אחד מעשרה. הגמרא משיבה: לומדים את ההלכה לגבי תרומה של לחמי התודה, שנוהגת לדורות, מתרומה של המעשר, שאף היא גם נוהגת לדורות. ותרומה של מדין לא תשמש ראיה, שכן אינה נוהגת לדורות.
וְנֵילַף מִתְּרוּמַת חַלָּה? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דָּנִין דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳״ מִדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״תְּרוּמָה לַה׳״, לְאַפּוֹקֵי תְּרוּמַת חַלָּה דְּלֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה לַה׳״.
הגמרא מקשה: ונלמד את ההלכה של תרומה של לחמי התודה מתרומה של חלה, כלומר, החלק מן הבצק הניתן לכהן, שכן הפסוק מתייחס אליה כאל תרומה (ראו במדבר טו:יט–כ). שיעור זה הוא אחד מעשרים וארבעה. הגמרא משיבה: בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד שדבר נלמד, כלומר, תרומה של לחמי התודה, שנאמר בו: "ממנו תרומה לה'" (ויקרא ז:יד), מדבר, כלומר, תרומת המעשר, שנאמר בו: "ממנו תרומה לה'" (במדבר יח:כו). דבר זה בא למעט תרומה של חלה, שלא נאמר בה: ממנו תרומה לה'.
בָּעֵי רָבָא: תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, אוֹ אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ?
§ רבא מעלה דילמה: בנוגע לתרומה של לחמי התודה, האם זר שאוכל ממנה במזיד חייב במיתה בידי שמים, כפי שזו ההלכה לגבי זר שאוכל במזיד תרומת מעשר? וכן, האם זר שאוכל בשוגג מתרומה של לחמי התודה חייב לשלם את שווי מה שאכל וכן חומש נוסף על אותו שווי, כפי שזו ההלכה לגבי זר שאוכל בשוגג מתרומת מעשר (ראו ויקרא כב:ט, יד)? או שמא אין הוא חייב במיתה בידי שמים או בתשלום חומש על אכילתו?
כֵּיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא ״בּוֹ״ וַ״חֲמִשִּׁיתוֹ״ מִיעֵט רַחֲמָנָא?
רבא מפרט: מאחר שתרומה של לחמי קרבן התודה מושווית לתרומת המעשר, אולי היא נחשבת כתרומת המעשר, ואותם העונשים חלים. או שמא, מאחר שהפסוק משתמש בלשונות מצמצמות לגבי תרומת המעשר, כפי שהפסוק אומר על מי שאוכל ממנה במזיד: "ומתו בו" (ויקרא כב:ט), והפסוק אומר לגבי מי שאוכל ממנה בשגגה: "ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כב:יד), הרחמן הגביל הלכה זו דווקא למקרה של תרומת המעשר.
מְדַמַּעַת, אוֹ אֵינָהּ מְדַמַּעַת? תֵּיקוּ.
רבא מעלה דילמה נוספת על סמך ההשוואה בין תרומה של כיכרות קרבן התודה לבין תרומת המעשר: האם תרומה של כיכרות קרבן התודה שנפלה לתוך תוצרת חולין אוסרת את התערובת, כפי שהיא ההלכה בנוגע לתרומת המעשר? או שמא ההשוואה בין תרומה של הכיכרות לתרומת המעשר חלה רק לעניין המידה הראויה, והיא אינה אוסרת את התערובת? הגמרא מעירה: דילמות אלו יעמדו בלא הכרעה.
אָמַר מָר: תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּהְיֶינָה״. מַאי תַּלְמוּדָא?
§ האדון אמר בברייתא: הפסוק קובע: "יהיו," ומכאן שכל כיכר חמץ חייבת לבוא מעשירית האיפה, כך שכיכרות המצה של קורבן התודה מוכנות מעשר עשיריות האיפה. הגמרא שואלת: מהי הדרשה המקראית לכך? כיצד הדבר נלמד מן "יהיו"?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria