מציג את דעתו בהתאם ל דעתו של אותו תנא, כפי שנלמד בברייתא: כל המנחות שבהן אדם הגדיל את מידת כיכרותיהן או שבהן אדם הקטין את מידת כיכרותיהן בכל זאת כשרות, חוץ מ שתים עשרה החלות של לחם הפנים ושתים עשרה החלות של מנחת חביתי הכהן הגדול. ויש אומרים: אפילו עשר החלות מכל מין של קרבן התודה ועשר החלות הנלוות לקרבן האשם של נזירות כשרות רק כאשר הן מובאות במידותיהן הקבועות. שמואל מסכים עם התנא הראשון, שלפיו חלות התודה וחלות הנזירות כשרות אפילו כאשר אינן מובאות בכמויות הראויות.

§ רב הונא אומר: לגבי מנחת מאפה תנור, שאדם אפה אותה ככיכר אחת בלבד, אף על פי שלא הביא את הכמות הנדרשת, הרי הוא יצא ידי חובתו. מה הטעם? משום שהפסוק אומר לגבי מנחת מאפה תנור: "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, סולת חלות מצות" (ויקרא ב:ד). המונח "מצות [matzot]" נכתב בלי האות ו, המשמשת בדרך כלל לצורת הרבים. לכן אפשר לקרוא אותו בלשון יחיד כ"מצת [matzat]", ללמד שאפילו מצה אחת כשרה.

רב פפא מקשה על דרשה זו: הטעם שרב הונא נותן הוא שנכתב בלשון יחיד של מצת. אבל אילו היה נכתב: מצות, האם לא הייתה זו ההלכה? והרי מה באשר לפסוק בנוגע ללחמי התודה, שבו נכתב "מצות" בוי״ו, המציינת לשון רבים, בפסוק: "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן" (ויקרא ז, יב), ואף על פי כן רב טובי בר קיסנא אמר ששמואל אמר: במקרה של לחמי תודה שנאפו כארבע חלות, כך שכל אחד מארבעת המינים של הלחמים נאפה כחלה אחת בלבד, הוא יצא ידי חובתו. הגמרא משיבה: אותה מימרה של שמואל חולקת על דעתו של רב הונא, שלפיה ארבע חלות אינן ראויות לתודה.

משנה:מנחת העומר, כלומר, מידת השעורים שהובאה כקרבן ציבור בשישה עשר בניסן, הייתה באה מתוך עשירית האיפה של סולת מנופה משלוש סאין של שעורים. שתי הלחם היו באות מתוך שתי עשיריות האיפה של סולת מנופה משלוש סאין של חיטים. לחם הפנים היה בא מתוך עשרים וארבע עשיריות האיפה של סולת מנופה מעשרים וארבע סאין של חיטים.

גמרא: הגמרא שואלת: מה הטעם שלפי המשנה, הכמות הגדולה יחסית של שלוש סאה של שעורים נדרשת כדי להפיק עשירית האיפה אחת של קמח לקרבן העומר? הגמרא משיבה: מכיוון שזה בא מן היבול החדש הטרי, המכיל כמות גדולה של פסולת, ומכיוון שזה בא משעורים, שהן גסות יותר מחיטה, עשירית מובחרת של איפה קמח באה רק מתוך מינימום של שלוש סאה של שעורים.

הגמרא שואלת: מדוע המשנה פוסקת כי שתי הלחם היו באות משני עשרונים של קמח מנופה משלוש סאין של חיטים, ואילו לעומר משתמשים רק בעישרון אחד מאותה כמות של תבואה? הגמרא משיבה: מאחר שהלחם בא מחיטים, שהן מעולות יותר מן השעורים, אף על פי שהן באות מן התבואה החדשה וטעונות ניפוי, הגרגירים נקיים דיים כך ששני עשרונים של קמח באים מן הניפוי של שלוש סאין של תבואה.

המשנה קבעה כי לחם הפנים היה בא מ־עשרים וארבעה עשרונים של איפה קמח, מנופה מעשרים וארבע סאין של חיטה. מה הטעם? הגמרא משיבה: מאחר שהם באים מחיטה, והם באים מן היבול הישן, שיש בו מעט פסולת יחסית, הגרגירים נקיים כל כך עד ש־עשרון מובחר של איפה קמח בא מסאה אחת של תבואה, ועשרים וארבעה עשרונים של איפה באים מעשרים וארבע סאין.

החכמים לימדו בברייתא: כל המנחות שבהן אדם הגדיל את מידת העשירית שלהן של איפת סולת על ידי קבלתה בכלי גדול מעשירית האיפה, או שבהן אדם הקטין את מידת העשירית שלהן של איפת סולת על ידי קבלתה בכלי קטן מעשירית האיפה, פסולות. אם הוא הגדיל את מידת הסאה שלהן של התבואה או הקטין את מידת הסאה שלהן של התבואה, כגון אם השתמש בשתי סאין או בארבע סאין במקום שלוש, אך ניפה עד שנותרה לו המידה הנכונה של עשירית איפה סולת, הרי אלו מנחות כשרות. זאת משום שמספר הסאין הנזכר במשנה נצרך רק לקיום המצווה באופן המובחר, אך אינו מעכב.

משנה: הקמח של העומר נופה בשלוש עשרה נפות, כל אחת דקה מחברתה, והקמח שיצא מן הנפה האחרונה הוקרב. הקמח של שתי הלחם נופה בשנים עשר נפות, והקמח של לחם הפנים נופה באחת עשרה נפות. רבי שמעון אומר: אין להן מספר קבוע של נפות; אלא, זו הייתה סולת שהייתה מנופה היטב שאותה היו מביאים לכל המנחות הללו, כמו שנאמר: "ולקחת סולת ואפית אותה" (ויקרא כד:ה), ללמד שאין אדם יוצא ידי חובתו עד שהקמח יהיה מנופה היטב.

גמרא: כאשר השתמשו בנפה דקה, יצאו החלקיקים הקטנים דמויי האבק והסולת הדקה נתפסה בנפה, וכאשר השתמשו בנפה גסה, יצאה הסולת הדקה והסובין נתפסו בנפה. לגבי ניפוי הקמח, חכמים לימדו בברייתא: הניפוי היה מתחיל בנפה בעלת נקבים קטנים, ואת הקמח שנשאר היו מנפים אחר כך בנפה בעלת נקבים גדולים. את הקמח שיצא היו שוב מנפים בנפה בעלת נקבים קטנים שלא היו קטנים ממש כמו הראשונים הקטנים, ושוב בנפה בעלת נקבים גדולים שלא היו גדולים ממש כמו הראשונים הגדולים. כל הניפוי היה נעשה בדרך זו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: שלוש עשרה נפות היו במקדש, זו אחת מעל חברתה, כלומר קודמת לההיא, וזו אחת מעליה. הנפה העליונה הייתה אוספת סובין, חלקי הגרעין מלבד הסולת הטהורה עצמה, והנפה התחתונה הייתה אוספת סולת דקה.

§ המשנה מלמדת כי בניגוד לתנא הראשון, רבי שמעון אומר: אין להם מספר קבוע של נפות; אלא היו מנפים את הקמח פעמים רבות ככל שנדרש, על סמך הפסוק: "ולקחת סולת ואפית אותה." בנוסף, חכמים לימדו: כאשר הפסוק קובע לגבי לחם הפנים: "ולקחת סולת ואפית אותה," דבר זה מלמד שסולת נקנית לאחר שנופתה לצורך אפיית לחם הפנים.

ומניין נלמד שאפילו גרעיני חיטה ניתן לרכוש לפני שהם נטחנים ומנופים? הפסוק קובע: "ולקחת," ללמד שיש לקחת את התבואה בכל מקרה ובכל מצב. אפשר היה לחשוב שכך הוא גם לגבי מנחות אחרות. לכן, הפסוק קובע: "ולקחת סולת ואפית אותה," ללמד שרק לחם הפנים ניתן לרכוש כגרעינים משום החיסכון [החיסחון].

רבי אלעזר אומר: מהי המשמעות של: בגלל החיסכון? רבי אלעזר אומר: התורה חסה על ממונם של ישראל. בשל הכמות הגדולה של תבואה הנדרשת ללחם הפנים בכל שבוע, רכישת סולת מנופה הייתה הוצאה משמעותית. הגמרא מסבירה: היכן הרמז לעיקרון זה? הוא נמצא בפסוק, כפי שנכתב שכאשר עם ישראל צמא במדבר לאחר פטירת מרים, הורה אלוהים למשה: "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן הסלע; והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ:ח). ניכר שהנס של הוצאת מים מן הסלע נעשה אפילו כדי לספק מים לבהמות.

משנה: הקמח ללחמים המלווים את קרבן התודה היה בא ממידה של חמש סאין ירושלמיות של הקרבן, שהן שוות לשש סאין של המדבר. הסאה הנזכרת בTorah כאשר עם ישראל היה במדבר קטנה מן הסאה ששימשה לאחר מכן בירושלים. שיעור זה שווה לשתי איפות, כאשר כל איפה היא שלוש סאין של המדבר. שתי האיפות הללו הן עשרים מידות של עשירית האיפה. עשר מן העשיריות הללו שימשו לעשיית לחמים חמץ ועשר מן העשיריות הללו שימשו לעשיית לחמים בלתי מחומצים, כלומר מצה.