משנה:כל המנחות טעונות לישה שלוש מאות פעמים ובעיטה חמש מאות פעמים באגרוף או בכף היד. הלישה והבעיטה נעשות בחיטים כדי להסיר את קליפותיהן קודם טחינתן לקמח. ורבי יוסי אומר: הן נעשות בבצק כדי להבטיח תוצר חלק. כל המנחות באות כעשר חלות או עשרה רקיקים מכל עישרון של קמח, חוץ מלחם הפנים ומנחת מחבת של הכהן הגדול, שבאות כשתים עשרה חלות או רקיקים; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר: כולן באות כשתים עשרה חלות חוץ מארבעת מיני החלות המלווים את קרבן התודה ואת שני מיני החלות המלווים את קרבן השלמים של נזירות, שבאות כעשר כל אחת.

גמרא: תנאשנה בברייתא שהשפשוף וההכאה נעשים באופן הבא: הוא משפשף פעם אחת ומכה פעמיים. לאחר מכן הוא משפשף פעמיים ומכה שלוש פעמים. רצף זה חוזר על עצמו מאה פעמים, כך שהוא משפשף שלוש מאות פעמים ומכה חמש מאות פעמים. רבי ירמיה מעלה דילמה בנוגע לשפשוף: האם שפשוף היד הלוך ושוב על פני שטח החפץ נחשב לשפשוף אחד, או שאולי שפשוף הלוך ושוב נחשב לשני שפשופים נפרדים? מהו המניין הנכון? הגמרא קובעת: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.

§ המשנה מלמדת: שפשוף והכאה נעשים על גרעיני החיטה, ואילו רבי יוסי אומר: הם נעשים על הבצק. הגמרא מעירה: נתעוררה דילמה לפני החכמים: האם רבי יוסי מתכוון שפעולות אלו נעשות על הבצק ולא על גרעיני החיטה? או שמא כוונתו שהן נעשות לא רק על הגרעינים אלא גם על הבצק. הגמרא מציעה: בוא ושמע הכרעה, שכן שנינו בברייתא: שפשוף והכאה נעשים על גרעיני החיטה. רבי יוסי אומר: שפשוף והכאה נעשים על הבצק.

§ המשנה מלמדת שלפי דעתו של רבי יהודה, כל המנחות באות כעשר חלות או רקיקים, חוץ מלחם הפנים ומנחת החביתין של הכהן הגדול, שבאות כשתים עשרה חלות או רקיקים. הגמרא בוחנת את המקורות ליוצאים מן הכלל הללו: לגבי לחם הפנים, נאמר בו במפורש: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות" (ויקרא כד:ה).

שכך שמנחת המחבת של הכהן הגדול אף היא קרבה בשנים עשר יחידות, נלמד מגזירה שווה של המילה "חובה", הכתובה בהקשר של הפסוק הדן בלחם הפנים. לגבי מנחת המחבת, הפסוק אומר: "והכהן המשיח... יקריב אותה; חוקת עולם" (ויקרא ו:טו), והפסוק אומר לגבי שנים עשר כיכרות לחם הפנים: "והיתה לאהרן ולבניו... חוקת עולם" (ויקרא כד:ט).

§ הגמרא שואלת: לשיטת רבי יהודה, האומר במשנה לגבי כל מנחות שהן באות כעשר חלות או עשרה רקיקים, מניין לנו הלכה זו? הגמרא משיבה שהוא לומד זאת מלחמי קרבן התודה. כשם ששם יש עשר חלות, כך גם כאן, לגבי כל שאר המנחות, יש עשר חלות. הגמרא מקשה: אבל שילמד זאת מלחם הפנים: כשם ששם יש שתים עשרה חלות, כך גם כאן, לגבי כל שאר המנחות, צריכות להיות שתים עשרה.

הגמרא מסבירה: מסתבר שרבי יהודה צריך ללמוד את ההלכה של שאר המנחות מלחמי התודה, שכן שאר המנחות דומות ללחמי התודה ושונות מלחם הפנים בכמה מובנים: הן קרבות על ידי יחיד ולא על ידי הציבור; הן מובאות על ידי נודב ולא כקרבנות חובה; שמן משמש בהכנתן; הן נפסלות בלינה, ואילו, לעומת זאת, דינו של לחם הפנים מחייב שיונח על השולחן שמונה ימים; הן אינן קרבות בשבת, בניגוד ללחם הפנים, שעבודתו נעשית בשבת; וכן הן אינן קרבות בטומאה, בניגוד ללחם הפנים, שקרב אף בטומאה.

הגמרא משיבה: אדרבה, רבי יהודה צריך ללמוד את ההלכה של שאר המנחות מלחם הפנים, שכן הן דומות ללחם הפנים בכמה מובנים: הן רכוש מוקדש מקודשי הקודשים, ואילו לחמי התודה הם בקדושה קלה יותר; והן באות עם לבונה, ואילו לחמי התודה אינם באים עם לבונה; הן באות רק כמצה, ואילו לחמי התודה כוללים גם לחם חמץ; וכן כל אחת מהן מובאת כקורבן בפני עצמו, ואילו לחמי התודה מובאים יחד עם קורבן בהמה.

הגמרא מסבירה: היקשים אלה בין מנחות אחרות לבין לחמי התודה הם מרובים יותר מן ההיקשים שבין מנחות אחרות לבין לחם הפנים. לפיכך, ההלכה של מנחות אחרות נלמדת מלחמי התודה.

הגמרא הציעה קודם לכן שלפי רבי יהודה, גזירה שווה מלמדת שכמו לחם הפנים, גם מנחת החביתין של הכהן הגדול מובאת כשנים עשר יחידות. הגמרא שואלת: ואם אנו סבורים שדבר שנלמד בגזירה שווה יכול לאחר מכן ללמד כמודל, הבה נלמד את ההלכה של שאר המנחות ממנחת החביתין של הכהן הגדול: כשם ששם, המנחה כוללת שתים עשרה יחידות, כך גם כאן, שאר המנחות צריכות להיות בנות שתים עשרה יחידות.

הגמרא משיבה: מסתבר שרבי יהודה ילמד את ההלכה שלהם מן ההלכה של לחמי התודה, שכן שאר המנחות דומות ללחמי התודה ונבדלות ממנחת המחבת בכמה בחינות: הן מובאות בידי אדם פשוט ולא בידי הכהן הגדול; הן מובאות בידי נודב ולא כקרבנות חובה; והן מובאות רק שלמות, ואילו מנחת המחבת של הכהן הגדול מובאת בחצאים, חציה בבוקר וחציה בין הערביים.

בנוסף, הם נפסלים כפיגול, כלומר, כאשר מקריבים אותם מתוך כוונה שייאכלו לאחר זמנם הקבוע, שלא כמו מנחת המחבת, שאינה נאכלת כלל; הם אינם קרבים בשבת, שלא כמו מנחת המחבת; וכן הם אינם קרבים במצב של טומאה, ואילו מנחת המחבת קרבה על ידי הכהן הגדול אפילו בטומאה.

הגמרא מקשה: אדרבה, רבי יהודה היה צריך ללמוד את ההלכה של שאר מנחות ממנחת חביתין של הכהן הגדול, שכן שאר המנחות דומות למנחת החביתין בכמה בחינות: שתיהן כוללות עישרון של סולת, ואילו לחמי התודה כוללים כמה עשרונים; הן מתקדשות כשהן ניתנות בכלי שרת, ואילו לחמי התודה מתקדשים בשחיטת קרבן התודה; הן קודשים מקודשים מקודשי קודשים, ואילו לחמי התודה הם בקדושה קלה; וכן הן מובאות עם לבונה, ואילו לחמי התודה אינם מובאים עמה.

בנוסף, הם מובאים רק ממצה, ואילו כיכרות קרבן התודה כוללות גם לחם חמץ; וכל אחד מובא כקרבן בפני עצמו, ואילו כיכרות קרבן התודה מובאות יחד עם קרבן בהמה; חלק מטקסם הוא הקרבתם ליד הפינה הדרומית-מערבית של המזבח, שלא כמו כיכרות קרבן התודה; וחלקים מהם או כולם מונחים על אשי המזבח, שלא כמו כיכרות קרבן התודה. הגמרא מעירה: ואכן, קווי דמיון אלה בין מנחות אחרות לבין מנחת המחבת הם רבים יותר מקווי הדמיון בין מנחות אחרות לבין כיכרות קרבן התודה. לכן נראה מתאים יותר ללמוד את מספר הכיכרות ממנחת המחבת.

הגמרא משיבה: אף על פי כן, רבי יהודה מעדיף ללמוד את ההלכה של שאר המנחות, המובאות על ידי אדם פשוט, מן לחמי התודה, המובאים על ידי אדם פשוט.

§ המשנה מלמדת כי רבי מאיר אומר: כולן באות כשתים עשרה חלות. הגמרא מסבירה: מה הוא סובר? אם הוא סובר שדבר הנלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד כבניין אב, הרי הוא לומד את מספר החלות במנחות אחרות ממנחת חביתין של כהן גדול, שנלמדה בעצמה מגזירה שווה, שכן אלו קווי הדמיון שבין מנחות אחרות למנחת החביתין שנמנו לעיל הם מרובים יותר.

ואם הוא סבור שדבר שנלמד באמצעות היקש מילולי אינו משמש לאחר מכן ללמד כפרדיגמה, אזי הוא לומד את מספר הכיכרות במנחות אחרות מן שתים עשרה הכיכרות של לחם הפנים. זאת משום שרבי מאיר מעדיף ללמוד את דינן של המנחות האחרות, שהן רכוש מוקדש בקדושה חמורה, מן לחם הפנים, שהוא גם רכוש מוקדש בקדושה חמורה, בניגוד לכיכרות של קרבן התודה, שהן בקדושה קלה יותר.

§ המשנה מלמדת שרבי מאיר אומר: כולם באים כשנים עשר לחמים חוץ מלחמי התודה והלחמים המלווים את אשם הנזירות, שבאים עשרה עשרה. הגמרא מסבירה את היוצאים מן הכלל: לגבי לחמי התודה, נאמר בהם במפורש שלחמים אלה מובאים ביחידות של עשרה, על סמך גזירה שווה: לגבי התודה נאמר: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'" (ויקרא ז:יד), ולגבי תרומת המעשר נאמר: "והרמותם ממנו תרומת ה', מעשר מן המעשר" (במדבר יח:כו). כשם שתרומת המעשר היא חלק אחד מעשרה, כך גם לחמי התודה מובאים ביחידות של עשרה (ראו עז ע"ב).

העובדה שעשר כיכרות מלוות את קורבן האשם של נזירות נלמדת מפסוק, כפי שהאדון אומר: הפסוק המתאר את קורבן התודה קובע: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז:יג). הביטוי "שלמיו" בא לרבות את הכיכרות של זבח השלמים של הנזיר. כשם שכל אחד מארבעת סוגי הכיכרות המלווים את קורבן התודה מובא ביחידות של עשר כיכרות, כך גם זבח השלמים של הנזיר כולל עשר כיכרות.

§ כיכרות קורבן התודה מורכבות מעשר מכל אחד מארבעת הסוגים הבאים: כיכרות חמץ, רקיקי מצה, כיכרות מצה רגילות, וכיכרות מצה העשויות מקמח המעורב במים ובשמן. ביחס לכיכרות הללו, רב טובי בר קיסנא אומר ששמואל אומר: במקרה של כיכרות קורבן התודה שאדם אפה בתור רק ארבע כיכרות, אחת מכל אחד מארבעת הסוגים, כאשר כל כיכר היא בגודל של עשר כיכרות, הרי הוא יצא ידי חובתו. הגמרא שואלת: אבל האם אין אנו צריכים ארבעים כיכרות? הגמרא משיבה: ארבעים כיכרות מובאות כדי לקיים את המצווה באופן המובחר, אך אף על פי כן הוא יצא ידי חובתו בארבע כיכרות, אחת מכל סוג.

הגמרא מקשה על כך: אבל יחיד שמביא את הכיכרות כקרבן חייב להפריש מהן תרומה על ידי ייחוד כיכר אחת מכל מין שתינתן לכהנים, ודבר זה אינו יכול להיעשות במקום שבו קיימת רק כיכר אחת מכל מין. ואם תאמר שהוא רשאי להפריש חתיכה בשיעור עשירית מכל אחת ואחת מן הכיכרות, הרי זה קשה: וכי אין הרחמן אומר: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'", המלמד שאין הוא רשאי ליטול פרוס, אלא כיכר שלמה? הגמרא משיבה: מדובר במקרה שהפריש אותה בשעת הלישה, כך שאין זה נחשב כהפרשת פרוסה.

הגמרא מקשה על דעתו של שמואל מברייתא: כל המנחות שבהן אדם הגדיל את מידת לחמיהן או שבהן אדם הקטין את מידת לחמיהן הרי הן כשרות, חוץ משנים עשר כיכרות לחם הפנים, ושנים עשר הכיכרות של מנחת חביתי כהן גדול, ועשר הלחמים מכל מין של קרבן תודה, ועשר הכיכרות הנלוות לקרבן האשם של נזירות. ברור אפוא שפחות מארבעים כיכרות אינן כשרות לקרבן תודה, בסתירה לדברי שמואל. הגמרא משיבה: הוא