מָה כָּאן – מַתַּן שֶׁמֶן בִּכְלִי, אַף לְהַלָּן – מַתַּן שֶׁמֶן בִּכְלִי. וּמָה לְהַלָּן – יְצִיקָה וּבְלִילָה, אַף כָּאן יְצִיקָה וּבְלִילָה.
כשם שכאן, בנוגע למנחת המחבת העמוקה, נדרשת נתינת שמן בכלי ריק, שאליו מוסיפים את הסולת רק לאחר מכן, כך גם שם, בנוגע למנחה הנעשית במרחשת רדודה, נדרשת נתינת שמן בכלי ריק. וכשם ששם, בנוגע למנחה הנעשית במרחשת רדודה, נדרשים יציקה ובלילה, כפי שנאמר בפסוק: “בלולה בשמן... ויצקת עליה שמן” (ויקרא ב:ה–ו), כך גם כאן, בנוגע למנחת המחבת העמוקה, נדרשים יציקה ובלילה.
חַלּוֹת – בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סוֹלֶת.
§ המשנה מלמדת: לגבי מנחות הבאות ככיכרות, כלומר, אלו המוכנות במחבת רדודה או במחבת עמוקה או אלו הנאפות בתנור, רק לאחר שהקמח נאפה לכיכרות שוברים אותן לחתיכות ובוללים אותן בשמן; זו דעתו של רבי יהודה הנשיא. וחכמים אומרים: עם סולת, לפני האפייה, בוללים את השמן.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״סֹלֶת בְּלוּלָה״, מְלַמֵּד שֶׁנִּבְלֶלֶת סוֹלֶת. רַבִּי אוֹמֵר: חַלּוֹת בּוֹלְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַלּוֹת בְּלוּלֹת״. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא לַחְמֵי תוֹדָה נֶאֱמַר בָּהֶן ״חַלּוֹת״, וְאִי אֶפְשָׁר לְבוֹלְלָן כְּשֶׁהֵן חַלּוֹת, אֶלָּא סוֹלֶת!
החכמים לימדו בברייתא: לגבי מנחת מחבת, הכתוב אומר: "סֹלֶת מַצָּה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן." מכאן לומדים שהיא נבללת כשהיא עדיין סולת. רבי יהודה הנשיא אומר: לאחר שהסולת נאפתה לחלות, הוא בולל אותן, כפי שנאמר: "וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור, סֹלֶת חלות מצות בְּלוּלֹת בשמן" (ויקרא ב:ד). אמרו לו חכמים: והלא לגבי חלות תודה נאמר: "חלות מצות בְּלוּלֹת בשמן... ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסֹלֶת מרבכת חלות בְּלוּלֹת בשמן" (ויקרא ז:יב), ואי אפשר לבלול אותן כשהן חלות, אלא רק כשהן סולת?
כֵּיצַד עוֹשֶׂה? נוֹתֵן שֶׁמֶן בִּכְלִי קוֹדֶם לַעֲשִׂיָּיתָן, וְנוֹתְנָהּ, וְנוֹתֵן שֶׁמֶן עָלֶיהָ וּבוֹלְלָהּ, וְלָשָׁהּ, וְאוֹפָהּ, וּפוֹתְתָהּ, וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְקוֹמֵץ.
הגמרא מסבירה את הליך ערבוב מנחות האפויות בתנור לפי שיטת החכמים. כיצד הכהן מבצע את הטקס? הוא נותן שמן בכלי לפני ש< b>הנחת הקמח נעשית, ולאחר מכן הוא מניח את הקמח בתוך הכלי. ולאחר מכן הוא נותן שמן עליו ומערבבו, ולש אותו במים פושרים, ואופה אותו במחבת שטוחה או במרחשת, בהתאם לנדרו. ולאחר מכן הוא פותת אותו לחתיכות, והוא שוב נותן שמן על החתיכות, וזהו היציקה הנדרשת, והוא קומץ עבור המזבח.
רַבִּי אוֹמֵר: חַלּוֹת בּוֹלְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַלּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן״. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? נוֹתֵן שֶׁמֶן בִּכְלִי קוֹדֶם לַעֲשִׂיָּיתָהּ, וְנוֹתְנָהּ, וְלָשָׁהּ, וְאוֹפָהּ, וּפוֹתְתָהּ, וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וּבוֹלְלָהּ, וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְקוֹמֵץ.
רבי יהודה הנשיא אומר: לאחר שמנחות נאפו לכיכרות, פותתים אותן לפתיתים ומערבבן בשמן, כפי שנאמר: "חלות סולת בלולות בשמן". כיצד הכהן עושה את העבודה? הוא נותן שמן בכלי תחילה לפני נתינת הסולת, ואחר כך הוא נותן את הסולת לתוך הכלי. ואז הוא לש אותה במים פושרים, ואופה אותה במחבת או במרחשת, ופותת את הכיכרות לפתיתים, ונותן שמן על הפתיתים ומערבבן, ושוב נותן שמן על הפתיתים, וזהו יציקת השמן, וקומץ להקטיר על המזבח.
״אִי אֶפְשָׁר״ דְּקָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי, מַאי הִיא? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: רְבִיעִית שֶׁמֶן הִיא, הֵיאַךְ מִתְחַלֶּקֶת לְכַמָּה חַלּוֹת?
הגמרא שואלת: ביחס לקושי שלא ניתן לערבב אותם כשהם כיכרות, שאמרו חכמים לרבי יהודה הנשיא, מהו הדבר שעושה זאת לבלתי אפשרי? הגמרא משיבה שרבי שמואל בר רב יצחק אומר: מאחר שמשתמשים רק ברביעית לוג של שמן, כיצד אפשר לחלקה בין מספר כיכרות? מאחר שאין זה שמן מספיק כדי לערבבו עם מנחות אפויות, בהכרח שהשמן מתערבב עם הקמח בטרם אפייה.
הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, וּרְקִיקִין מְשִׁיחָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״חַלּוֹת בְּלוּלֹת״, וְלֹא רְקִיקִין בְּלוּלִין. שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה חַלּוֹת שֶׁאֵינָן טְעוּנוֹת מְשִׁיחָה – טְעוּנוֹת בְּלִילָה, רְקִיקִין שֶׁטְּעוּנִין מְשִׁיחָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנִין בְּלִילָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חַלּוֹת בְּלוּלֹת״ – וְלֹא רְקִיקִין בְּלוּלִין.
§ המשנה מלמדת: החלות של מנחת מאפה תנור טעונות בלילה של סולתן בשמן, והרקיקים טעונים רק משיחה. חכמים לימדו בברייתא: הכתוב מפרט לגבי מנחת מאפה תנור: "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, סולת חלות מצות בלולות בשמן" (ויקרא ב:ד). מכאן שרק החלות בלולות, אבל הרקיקים אינם בלולים. דרשה זו נצרכת, שכן אפשר היה לחשוב: וכי אין להסיק את ההפך בדרך של קל וחומר? ואם חלות, שאינן טעונות משיחה, בכל זאת טעונות בלילה, אם כן האין זה הגיוני שרקיקים, הטעונים משיחה, יהיו גם הם טעונים בלילה? כדי לדחות היקש זה, אומר הכתוב: "חלות סולת בלולות," אבל הרקיקים אינם בלולים.
״רְקִיקִין מְשׁוּחִין״, וְלֹא חַלּוֹת מְשׁוּחוֹת. שֶׁיָּכוֹל – וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה רְקִיקִין שֶׁאֵינָן טְעוּנִין בְּלִילָה – טְעוּנִין מְשִׁיחָה, חַלּוֹת שֶׁטְּעוּנוֹת בְּלִילָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנוֹת מְשִׁיחָה! תַּלְמוּד לוֹמַר ״רְקִיקִין מְשׁוּחִים״ – וְלֹא חַלּוֹת מְשׁוּחוֹת.
באשר לרקיקים, אותו פסוק עצמו מלמד כי רקיקים נמשחים בשמן, אך חלות אינן נמשחות. דרשה זו נחוצה, שכן אפשר היה לחשוב: וכי האם לא ניתן להסיק את המסקנה ההפוכה בדרך של קל וחומר, לאמור: ואם רקיקים, שאינם טעונים בלילה, בכל זאת טעונים משיחה, האם אין זה הגיוני שחלות, הטעונות בלילה, גם טעונות משיחה? כדי לשלול היסק זה, הפסוק קובע כי רקיקים נמשחים בשמן, אך חלות אינן נמשחות.
מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: לָא לִישְׁתְּמִיט וְלִכְתּוֹב ״חַלּוֹת מְשׁוּחוֹת וּרְקִיקִין בְּלוּלִין״.
הגמרא שואלת: מהו המקור מן התורה? מדוע אין מפרשים שהמונחים "בלולות" ו"משוחות" מתייחסים לשני סוגי מנחות מאפה תנור? הגמרא משיבה: אמר רבא: אילו זו הייתה הכוונה, אזי התורה לא הייתה צריכה להשמיט תיאור זה לחלוטין, והייתה כותבת בפסוק אחר כלשהו: חלות משוחות ורקיקים בלולים. העובדה שהתורה לעולם אינה מתארת את החלות כמשוחות ואת הרקיקים כבלולים מלמדת שהחלות אינן משוחות והרקיקים אינם בלולים.
כֵּיצַד מוֹשְׁחָן? כְּמִין כִּי, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל וְכוּ׳. מַאי ״כְּמִין כִּי״? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּמִין כִּי יְוָונִי.
§ המשנה מלמדת: כיצד מושחין על הם? עושה זאת בצורה הדומה לכי, והשאר מן השמן נאכל על ידי הכוהנים. הגמרא שואלת: מה פירוש: הדומה לכי? רב כהנא אמר: מושחים אותו בצורה הדומה לאות היוונית כי, Χ.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנְחָה הַבָּאָה מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין, מֵבִיא לוֹג שֶׁמֶן, וְחוֹצֵהוּ – חֶצְיוֹ לַחַלּוֹת וְחֶצְיוֹ לָרְקִיקִין.
§ בנוגע לבלילת השמן בתוך הלחמים ולמשיחת השמן על הרקיקים, חכמים לימדו בברייתא: מנחת מאפה תנור הבאה כחצי לחמים וחצי רקיקים, כלומר, חמישה מכל סוג, יכולה להיות מובאת לפי שיטתו של רבי שמעון, שאינו דורש עשרה פריטים מסוג אחיד. כיצד השמן ניתן על מנחה זו? לפי דעה אחת, הוא מביא לוג שמן, שהיא הכמות הנדרשת ללוות עשירית האיפה של סולת, ומחלק אותו לשניים. מחצית מן השמן משמשת ללחמים, ומחצית מן השמן משמשת לרקיקים.
וְחַלּוֹת בּוֹלְלָן, וּרְקִיקִין מוֹשְׁחָן, וּמוֹשֵׁחַ אֶת הָרָקִיק עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ, וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן מַחְזִירוֹ לַחַלּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מוֹשְׁחָן כְּמִין כִּי, וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
באשר לחלות, הוא בולל אותן בשמן, ואשר לרקיקים, הוא מושח אותם. והוא מושח את השמן על הרקיק על פני כל השטח, ולא בצורת האות כי, ואת שאר השמן הוא מחזיר לבלול בתוך החלות. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הוא מושח אותם בצורה הדומה לאות כי, ואת השאר של השמן אוכלים הכוהנים.
תַּנְיָא אִידַּךְ: רְקִיקִין הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, מֵבִיא לוֹג שֶׁמֶן וּמוֹשְׁחָן, וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן, עַד שֶׁיִּכְלֶה כׇּל שֶׁמֶן שֶׁבַּלּוֹג. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מוֹשְׁחָן כְּמִין כִּי, וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
שנינו בברייתא אחרת: במקרה של עשר רקיקים הבאים בפני עצמם כמנחה אפויה בתנור, ולא כחלק מקורבן אחר, הוא מביא לוג שמן ומושח אותם, ושוב מושח אותם פעם אחר פעם עד שכל השמן שבלוג ייגמר. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הוא מושח אותם בצורה הדומה לאות כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.
מַתְנִי׳ כׇּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת פְּתִיתָה.
משנה:כל מנחות המוכנות בכלי טעונות פתיתה לחתיכות.
גְּמָ׳ לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים.
גמרא: הגמרא שואלת: למעט מה אומרת המשנה שההלכה הזו חלה דווקא על מנחות שהוכנו בכלים? רב פפא אמר: המשנה באה למעט את שתי הלחם, כלומר, הקרבן הציבורי בשבועות של שתי כיכרות שנאפו מחיטה חדשה, ואת לחם הפנים, שתים עשרה הכיכרות שהונחו על השולחן במקדש בכל שבת. מאחר שאלה נאפים בתנור ואינם מוכנים בכלים, אין הם טעונים פתיתה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים מִנְחָה״ – לְרַבּוֹת כׇּל הַמְּנָחוֹת לִפְתִיתָה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתָהּ״.
§ החכמים לימדו בברייתא שהפסוק הדן במנחה המוכנה במחבת אומר: "פתות אותה פתים, ויצקת עליה שמן; היא מנחה" (ויקרא ב:ו). העובדה שהפסוק מסיים בביטוי: "היא מנחה", מלמדת שהתורה מתכוונת לכלול את כל המנחות בחובה לפתיתה לחתיכות. אפשר היה לחשוב שעלי לכלול אפילו את שתי הלחם ולחם הפנים. לכן, הפסוק אומר: "פתות אותה פתים"; כלומר, המנחה האפויה במחבת, אך לא שתי הלחם ולחם הפנים.
״וְיָצַקְתָּ ... שָׁמֶן מִנְחָה״ – לְרַבּוֹת כׇּל הַמְּנָחוֹת לִיצִיקָה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף מִנְחַת מַאֲפֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עָלֶיהָ שָׁמֶן״.
הברייתא ממשיכה שאותו פסוק קובע: "ויצקת שמן עליה; היא מנחה." העובדה שהפסוק מסתיים בביטוי "היא מנחה" מלמדת שהתורה מתכוונת לכלול את כל המנחות בדרישה ליציקה. אפשר היה לחשוב שאני צריך לכלול אפילו את המנחה האפויה בתנור. לכן, הפסוק קובע: "ויצקת שמן עליה," כלומר, על מנחה זו, אך לא על המנחה האפויה בתנור.
אוֹצִיא אֶת הַחַלּוֹת וְלֹא אוֹצִיא אֶת הָרְקִיקִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִיא״. מַאי תַּלְמוּדָא? אֵימָא לְהוֹצִיא מִנְחַת כֹּהֲנִים!
הברייתא מסכמת: שמא עלי למעט רק את החלות מדרישת היציקה, אך אין עלי למעט את הרקיקים. לכן הפסוק קובע: "היא" מנחה, ומכאן שאף הרקיקים ממועטים. הגמרא שואלת: מהי הדרשה המקראית, שלפיה המונח "היא" ממעט דווקא רקיקים? שמא אומר: המונח בא למעט את מנחת הכוהנים מדרישת היציקה.