איני מעלה את הדילמה. כאשר אני מעלה את הדילמה, הרי זה בנוגע לאיסור של: "תוקרב כליל; לא תאכל." מהי ההלכה? האם איסור זה חל רק על מנחת כהן הנזכרת בפסוק, או שהוא חל גם על כהן האוכל מן החלקים הקרבניים?

רב אהרן אמר לרבינא: בוא ושמע תשובה לשאלה זו ממה ששנוי בברייתא: רבי אליעזר אומר: לגבי כל דבר קרבן, ולא רק מנחת כהן, כגון אימורי הקרבן, שהוא כלול בקטגוריה של "כליל תהיה" המחייבת לשרפו, הפסוק בא להטיל איסור על אכילתו.

משנה:מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, כלומר, הכהן הגדול, ומנחה הבאה עם נסכים המלווים עולות ושלמים, נשרפות כולן על המזבח, ואין מהן חלק לכהנים. ובמקרה של קרבנות אלה, כוחו של המזבח גדול מכוחם של הכהנים. שתי הלחם, כלומר, הקרבן הציבורי בשבועות של שתי כיכרות אפויות מחיטה חדשה, ולחם הפנים, כלומר, שנים עשר הכיכרות שהונחו על השולחן הקדוש במשכן בכל שבת, נאכלים על ידי הכהנים, ואין מהם חלק הנשרף על המזבח. ובמקרה של קרבנות אלה, כוחם של הכהנים גדול מכוחו של המזבח.

גמרא: הגמרא שואלת: והאם אין עוד מקרים של פריטי קרבן שמונחים כולם על המזבח, ושאף אחד מחלקיהם אינו ניתן לכהנים? והרי יש עולה, שנשרפת כולה על המזבח? הגמרא משיבה: יש את עור העולה, שניתן לכהנים. הגמרא שואלת: והרי יש עוף המוקרב כעולה, שעורו אינו ניתן לכהנים? הגמרא משיבה: יש את הזפק והנוצה של עולת העוף, שאינם נשרפים על המזבח. הגמרא שואלת: והרי יש נסכי יין, שנשפכים כולם על המזבח? הגמרא משיבה: הנסכים הולכים לשיתין, ושפיכת היין לשיתין אינה נחשבת כהנחתו על המזבח.

הגמרא שואלת: ומה הכוונה כאשר המשנה מדגישה: ובמקרה של אותם קורבנות, כוחו של המזבח גדול מכוחם של הכוהנים, ומכאן שיש פריטים אחרים שהיה מקום לחשוב שאף הם נשרפים כליל על המזבח? הגמרא משיבה: לשון המשנה באה למעט את דעתו של שמואל, שכן אמר שמואל: המתנדב יין מביאו ויוצקו על גבי האישים של המזבח, כך שהוא קרב כדרך קורבן בהמה ולא כניסוך. לפיכך, לשון המשנה מלמדת אותנו שיין שנתנדב בדרך זו יורד לשיתין, שלא כדעת שמואל שהוא נשרף כולו.

הגמרא מוסיפה: ביחס לפסיקה נוספת, המשנה תומכת באמירה אחרת של שמואל. כפי שאמר שמואל: מי שנודב שמן למקדש קומץ מלא ומקריב אותו על המזבח, ושייריו נאכלים על ידי הכוהנים. פסיקתו של שמואל תואמת את המשנה, שאינה מונה נדבת שמן כאחת מן הקרבנות הניתנים כליל למזבח.

§ לפי המשנה, בנוגע לשתי הלחם וללחם הפנים, כוחם של הכוהנים גדול מכוחו של המזבח. הגמרא שואלת: והאם אין עוד מקרים של פריטי קורבן הניתנים כולם לכוהנים, מבלי שחלק מהם יונח על המזבח? והרי יש עוף המוקרב כקורבן חטאת, שנאכל כולו על ידי הכוהנים, ושום חלק ממנו אינו מונח על המזבח? הגמרא משיבה: יש את דמו, שנזרק על המזבח.

הגמרא שואלת: אבל האם אין את לוג השמן של מצורע שהוא מביא ביום שבו הוא נטהר, שניתן כולו לכהנים? הגמרא משיבה: הוא אינו ניתן כולו לכהנים, שכן יש בו מתנותיו, כאשר מן השמן מזים שבע פעמים "לפני ה'" (ויקרא יד:טז), ונותנים על אוזנו הימנית של המצורע, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית (ראו ויקרא יד:יז).

הגמרא שואלת: ומה הכוונה כאשר המשנה מדגישה: ובמקרה של אותם קורבנות, כוחם של הכוהנים גדול מכוחו של המזבח? הגמרא משיבה: לשון זו באה למעט את דעתו של מי שאומר: שתי הלחם הבאות בפני עצמן, בלא שני הכבשים הנדרשים, אינן קרבות, ובמקום להיאכל הן הולכות לשריפה. בהדגשתה ששתי הלחם ולחם הפנים נאכלים על ידי הכוהנים ואינם ניתנים על המזבח, המשנה מלמדת אותנו שבמקרה זה, כוחם של הכוהנים לעולם גדול יותר, אפילו אם שני הכבשים אינם קרבים עם שתי הלחם.

משנה:כל מנחות הנעשות בכלי, כגון המנחות הנעשות במחבת או במרחשת, טעונות שלוש מתנות שמן, המנויות כאן בסדר הפוך לסדר נתינתן: יציקה של שמן על החלות לאחר שנאפו, ובלילה של שמן בתוך הסולת, ונתינת שמן בכלי קודם להכנתן של המנחות.

במנחות הבאות כלחמים, לאחר שהקמח נאפה ללחמים, שוברים אותם לחתיכות ובוללים אותם בשמן; זו דעתו של רבי יהודה הנשיא. וחכמים אומרים: את השמן בוללים בסולת. אף על פי שהלחמים של מנחת מאפה תנור טעונים בלילה של קמחם בשמן, רקיקים אינם טעונים בלילה, אלא משיחה של שמן עליהם לאחר האפייה. כיצד מושח שמן על הם? עושה כן בצורה הדומה לאות היוונית כי, Χ, ושאר השמן הנשאר לאחר המשיחה נאכל לכהנים.

גמרא: ביחס לאמירת המשנה שכל המנחות המוכנות בכלי טעונות שלוש מתנות שמן, הגמרא שואלת: למעט מה מפרטת המשנה: מנחות המוכנות בכלי? אמר רב פפא: המשנה באה למעט את המנחה האפויה בתנור, שהכנתה אינה טעונה שימוש בכלי שרת, שכן היא רק נאפית בתנור. מנחה כזו אינה טעונה יציקת השמן.

באשר לשלוש הנחות השמן במנחת מחבת ובמנחת מרחשת, חכמים לימדו שהפסוק אומר: "ואם מנחת מרחשת קרבנך, סולת בשמן תיעשה" (ויקרא ב:ז). דבר זה מלמד שהיא טעונה נתינת שמן בכלי ריק, ולאחר מכן מוסיפים את הסולת. בנוסף, הלשון "קרבנך" בפסוק זה והלשון "קרבנך" (ויקרא ב:ה), הכתובה לגבי מנחה הנעשית במחבת, מובנות כדי ללמד גזירה שווה: