תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו״.
הפסוק קובע: “וכל מנחה אשר תאפה בתנור… לכל בני אהרן תהיה, איש כאחיו” (ויקרא ז:ט–י). פסוק זה מדגיש כי בני אהרן חייבים לחלק את המנחה בשווה ביניהם, מבלי להחליף אותה בחלק מכל קורבן אחר.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁלֹּא קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהֲרֵי קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל נַעֲשָׂה בַּמַּרְחֶשֶׁת לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
הברייתא ממשיכה: אפשר שהיית חושב כי אין הם רשאים לקבל חלק במנחות בתמורה לחלקים של קורבנות בהמה, שכן אין הן באות במקומם במקרה של עוני. מי שעני מכדי להביא קורבן בהמה, למשל במקרה של קורבן חטאת הנקבע לפי מדרג יכולת, אינו מביא מנחה במקומו. מאחר שמנחות אינן מובאות במקום קורבנות בהמה, ברור שאין ביניהן קשר. אבל אולי הם רשאים לקבל חלק במנחות בתמורה לחלקים של קורבנות עוף, שכן הן כן באות במקומם במקרה של עוני. אם אדם דל עד שאינו יכול להרשות לעצמו להביא קורבן עוף, הוא מביא מנחה. לכן, אותו פסוק קובע: “וכל נעשה במרחשת… לכל בני אהרן תהיה,” ושוב מדגיש שלכולם חייב להיות חלק שווה באותה מנחה.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים וְהַלָּלוּ מִינֵי קְמָחִים, יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעַל מַחֲבַת לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב כי אין הם רשאים לקבל חלק מן המנחות בתמורה לחלקים של קרבנות עוף, שכן אלה, כלומר קרבנות עוף, הם סוגי קרבנות שיש בהם דם הנזרק על המזבח, ואלה, כלומר מנחות, הם סוגי קרבנות העשויים מקמח. אבל אולי הם רשאים לקבל חלק מחלקים של קרבנות עוף בתמורה לחלקים של קרבנות בהמה, שכן שניהם הם סוגי קרבנות שיש בהם דם הנזרק על המזבח. לכן, אותו פסוק קובע: "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה," ביטוי שנראה מיותר, המלמד שאין לקבל חלק אפילו מקרבנות עוף בתמורה לחלקים של קרבנות בהמה.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ עֲשִׂיָּיתָן בַּיָּד, וְהַלָּלוּ עֲשִׂיָּיתָן בִּכְלִי, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד מְנָחוֹת, שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲשִׂיָּיתָן בַּיָּד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן ... לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב שאין הם רשאים לקבל חלק בקורבנות עוף בתמורה לחלקים של קורבנות בהמה, מפני שביחס לאלה, כלומר העופות, עיבודם, כלומר ההמתה, נעשה ביד, על ידי מליקת העורף, ואילו ביחס לאלה, כלומר הבהמות, עיבודם, כלומר ההמתה, נעשה בכלי, על ידי שחיטה בסכין. אבל אולי הם רשאים לקבל חלק במנחות בתמורה לחלקים של מנחות אחרות, שכן עיבודן של גם אלה וגם אלה נעשה ביד. לכן הפסוק הבא קובע: "וכל מנחה בלולה בשמן... לכל בני אהרן תהיה" (ויקרא ז:י).
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת, וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַחֲבַת, שֶׁזּוֹ מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין וְזוֹ מַעֲשֶׂיהָ רַכִּין, אֲבָל יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב כי אין הם רשאים לקבל חלק ממנחת מחבת שהוכנה על מחבת בתמורה לחלקים של מנחה שהוכנה במרחשת, או חלקים של מנחה שהוכנה במרחשת בתמורה לחלקים של מנחה שהוכנה על מחבת, שכן הפעולות במחבת זו מביאות לידי תוצר קשה, והפעולות בזו המרחשת מביאות לידי תוצר רך. אבל אולי הם רשאים לקבל חלק ממנחת מחבת שהוכנה על מחבת בתמורה לחלקים של מנחה אחרת שהוכנה על מחבת, או חלק ממנחה שהוכנה במרחשת בתמורה לחלקים של מנחה אחרת שהוכנה במרחשת. לכן, אותו פסוק עצמו אומר: “או חרבה, לכל בני אהרן תהיה” (ויקרא ז:י).
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, אֲבָל יַחְלְקוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כְּאָחִיו״, ״וְאִם עַל תּוֹדָה״ – כְּשֵׁם שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, כָּךְ אֵין חוֹלְקִים בְּקָדָשִׁים קַלִּים.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב שהם אינם רשאים לקבל חלק מקרבנות בקדושה החמורה ביותר, כגון מנחות, בתמורה לחלק מקרבן דומה אחר, אבל הם רשאים לקבל חלק מקרבנות בקדושה קלה יותר בתמורה לחלק מקרבן דומה אחר. לכן אותו פסוק קובע לגבי מנחות: "לכל בני אהרן תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז:י), ולידו מופיע הפסוק: "אם על תודה יקריבנו" (ויקרא ז:יב), שממנו נלמד: כשם שאין רשאים לקבל חלק מקרבן אחד בתמורה לחלק מקרבן דומה אחר במקרה של קרבנות בקדושה החמורה ביותר, כך גם אין רשאים לקבל חלק מקרבן אחד בתמורה לחלק מקרבן דומה אחר במקרה של קרבנות בקדושה קלה יותר, כגון קרבן תודה.
״אִישׁ״ – אִישׁ חוֹלֵק, וַאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם, וְאֵין קָטָן חוֹלֵק, וַאֲפִילּוּ תָּם.
הברייתא מוסיפה לדרוש פסוק זה: נאמר: "אחד כמו גם אחר [אישכאחיו]," ומכאן נלמד שלגבי כוהנים, איש [ish] שהוא בוגר מקבל חלק אפילו אם הוא בעל מום, אך כוהן שהוא קטן אינו רשאי לקבל חלק אפילו אם הוא ללא מום. ברייתא זו מפרשת בבירור את הפסוק: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (ויקרא ז:י), כמתייחס לאיסור על כוהנים להחליף ביניהם חלקי קורבנות. אם כן, כיצד קובע חזקיה שפסוק זה מתייחס לאכילת הכוהנים את שיירי מנחת העומר ומנחת הסוטה?
הָהוּא מִ״כׇּל״ נָפְקָא, וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? אֶלָּא, הָהוּא מִ״וְכׇל״.
הגמרא משיבה: באשר לאיסור להחליף בין חלקי הכהונה, הדבר נלמד מן הלשון: "וכל מנחה." לעומת זאת, חזקיה לומד את עקרונו לגבי שתי המנחות הללו משאר הפסוק. הגמרא שואלת: אבל האם לא כבר למדת מן המילה "כל" את מה שרבי יוסי בן רבי יהודה אומר, שכאשר אדם נודר להקריב מנחה אפויה בתנור, כל המאפים חייבים להיות מסוג אחיד, או חלות או רקיקים (ראה 63b)? הגמרא משיבה: אלא, אותההלכה הנוגעת להחלפת חלקי הקרבנות נלמדת מן התוספת של האות וי"ו, בלשון: "וכל [וכול] מנחה."
רָבִינָא אָמַר: אָתְיָא מִדְּתָנֵי לֵוִי, דְּתָנֵי לֵוִי: ״לְכׇל קׇרְבָּנָם וּלְכׇל מִנְחָתָם וּלְכׇל חַטָּאתָם וּלְכׇל אֲשָׁמָם״.
§ רבינא אמר: לפי שיטתו של רבי שמעון, המקור להלכה שקרבן העומר ומנחת סוטה נאכלים נובע מן הברייתאשלוי מלמד, כפי שלוי מלמד: הפסוק אומר לגבי מתנות הכהונה: “זה יהיה לך מקודש הקודשים מן האש: כל קרבנם, וכל מנחתם, וכל חטאתם, וכל אשמם, אשר ישיבו לי, קודש קודשים לך הוא ולבניך” (במדבר יח:ט). המילה “כל” בכל פסוקית כוללת מספר קרבנות נוספים שנאכלים על ידי הכהנים.
״כׇּל קׇרְבָּנָם״ – לְרַבּוֹת לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״מִן הָאֵשׁ״ כְּתַב רַחֲמָנָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
התורה קובעת: "כל קרבנם," לכלול את לוג השמן המתלווה לקרבן האשם של מצורע שנרפא, ללמד שאף הוא נאכל על ידי הכוהנים. שכן, היה יכול לעלות על דעתך לומר שמאחר שהרחמן כותב בפסוק זה: "מן האש," הרי שזה ימעט שמן זה, שאינו קרב על המזבח. לכן, הפסוק מלמדנו: "כל קרבנם," לכלול את שמן המצורע.
״לְכׇל מִנְחָתָם״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת הָעוֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לְהַתִּיר קָא אָתְיָא, וְאִידַּךְ נָמֵי לְבָרֵר קָא אָתְיָא – קָא מַשְׁמַע לַן.
הברייתא ממשיכה לדרוש את הפסוק: "וכל מנחתם," המשמש לרבות את מנחת העומר, ואת מנחת הקנאות שמביאה סוטה, ללמד שאף הן נאכלות לכהנים. שכן, היה עולה על דעתך לומר שמאחר שהרחמן אומר: "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט:לג), הפסוק בכך מורה שהכהנים רשאים לאכול רק אותן קרבנות המסייעים לבעלים להשיג כפרה. וזו, מנחת העומר, באה להתיר אכילה מן התבואה החדשה (ראו ויקרא כג:ט–יד), ולא להשיג כפרה; ולגבי האחרת, כלומר מנחתה של סוטה, גם כן, היא באה לברר אם האישה הנאשמת אשמה בניאוף אם לאו, אך לא להשיג כפרה. לכן, הפסוק מלמדנו: "וכל מנחה," ללמד ששתי מנחות אלו כלולות.
״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – לְרַבּוֹת חַטַּאת הָעוֹף, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: נְבֵילָה הִיא, קָא מַשְׁמַע לַן.
הברייתא ממשיכה לדרוש את הפסוק. הפסוק קובע: "וכל חטאתם," לרבות חטאת העוף, ללמד שאף היא נאכלת לכהנים. שכן, היית יכול להעלות על דעתך לומר: הכהנים אינם רשאים לאוכלה, משום שהיא נבילה, שהרי ממיתים אותה במליקת העורף (ראו ויקרא ה:ח), ולא בשחיטה רגילה. לכן הפסוק מלמדנו: "כל חטאת," ללמד שחטאות העוף בכלל.
״לְכׇל אֲשָׁמָם״ – לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. אֲשַׁם מְצוֹרָע – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״!
הברייתא ממשיכה לדרוש את הפסוק. התורה קובעת: "וכל אשם שלהם," לרבות את אשם הנזיר שנטמא בטומאת מת (ראו במדבר ו:יב) ואת אשם המצורע, ללמד שאף הם נאכלים לכהנים. הגמרא מקשה: באשר לאשם המצורע, הרי נאמר עליו במפורש: "כי כחטאת האשם הוא לכהן" (ויקרא יד:יג), שכבר מלמד שהוא נאכל לכהנים.
אֶלָּא, לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר כַּאֲשַׁם מְצוֹרָע. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לְהַכְשִׁיר קָא אָתֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא משיבה: אלא, הפסוק בא לרבות את אשם הנזיר, ולקבוע שמעמדו הוא כמו אשם המצורע. שכן, היה יכול לעלות על דעתך לומר: אשם הנזיר אינו קרב לכפרה, אלא הוא בא להכשיר את הנזיר להתחיל מחדש את תקופת נזירותו, ולכן בשרו לא ייאכל על ידי הכוהנים. לפיכך, הפסוק מלמדנו: "כל אשם", ללמד שאשם הנזיר בכלל זה.
״אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ״ – זֶה גֶּזֶל הַגֵּר, ״לְךָ הִיא וּלְבָנֶיךָ״ – שֶׁלְּךָ הִיא וּלְבָנֶיךָ, אֲפִילּוּ לְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.
הברייתא מסכמת: "זאת תהיה לך מקודשי הקודשים…אשר ישיבו"; זה מתייחס לחפץ שנגזל מגר שאין לו יורשים ולאחר מכן מת. במקרה זה, החפץ הגזול ניתן לכוהנים יחד עם תוספת של חומש מערכו. הביטוי "לך ולבניך" פירושו שהוא שלך ושל בניך כרכוש פרטי, ומותר להשתמש בו אפילו כדי לקדש בו אישה, והוא אינו שייך לאוצר המקדש.
אָמַר רַב הוּנָא:
§ רב הונא אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria