סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.
הגמרא משיבה: הוא סובר בהתאם לדעתו לגבי עניין אחד, וחולק עליו לגבי עניין אחד. במילים אחרות, רבי מאיר סובר בהתאם לדעתו של רבי עקיבא שקצירת מספוא שטרם הגיע לשליש גידולו אינה נחשבת תחילת קצירת כל היבול, והוא חולק על דעתו של רבי עקיבא שקצירת מספוא שהגיע לשליש גידולו גם היא אינה נחשבת תחילת תהליך הקצירה, שכן רבי מאיר סבור שזו נחשבת תחילת תהליך הקצירה אפילו כאשר היא נעשית עבור בעלי חיים, ולכן אין היא מחלקת את השדה לעניין פאה.
קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, וּמִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל, וּמִפְּנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מַאי טַעְמָא? ״קְצִירְכֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא קְצִיר מִצְוָה.
§ המשנה מלמדת: ומותר לקצור יבולים לפני העומרמפני נזק אפשרי לנטיעות הגדלות לצד היבולים; ומפני בית האבל, כדי לפנות מקום למנחמים, שהיו מברכים אותם בשובם מבית הקברות; ומפני הצורך לפנות מקום לתלמידים ללמוד, שכן אי־עשיית כן תוביל לביטול תורה בבית המדרש. הגמרא שואלת: מה הטעם שמותר לקצור לפני קרבן העומר במקרים הללו? הגמרא משיבה שהרחמן אומר: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג:י). השימוש בביטוי "קצירכם" מלמד שקצירת קרבן העומר צריכה להקדים כל קציר פרטי, אבל אין היא צריכה להקדים קצירה לצורך מצווה.
וְלֹא יַעֲשֶׂה כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מַאי טַעְמָא? דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לָא טָרְחִינַן.
§ המשנה מלמדת: לאחר קצירת היבולים מכל אחת מן הסיבות הללו, אין לעשותם לאלומות, אלא מניחם בלתי קשורים. הגמרא שואלת: מה הטעם? הגמרא משיבה: אף על פי שהקצירה מותרת מבחינה טכנית, יש לצמצם את העיסוק בתבואה החדשה. לכן, ככל האפשר כדי להימנע מהשקעת מאמץ בעיסוק בתבואה, אין אנו משקיעים מאמץ.
מִצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּמָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמִּצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּמָה, מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מִן הַקָּמָה יָבִיא מִן הָעֳמָרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״.
§ המשנה מלמדת כי מצוות העומר היא להביא את השעורה מן התבואה המחוברת לקרקע. חכמים לימדו בברייתא: מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב:יד)? הברייתא מסבירה: מאחר שמצוות העומר היא להביא את השעורה מן התבואה המחוברת לקרקע, מנין נלמד שאם אין אדם מוצא שעורה מן התבואה המחוברת לקרקע, עליו להביא אותה מן האלומות הקצורות והאסופות ? הפסוק אומר: "תקריב," לרבות מקרה זה.
דָּבָר אַחֵר: ״תַּקְרִיב״ – לְפִי שֶׁמִּצְוָה לְהָבִיא מִן הַלַּח, וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מִן הַלַּח יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. דָּבָר אַחֵר: ״תַּקְרִיב״ – לְפִי שֶׁמִּצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה, מִנַּיִן שֶׁאִם נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״.
לחלופין, הברייתא מציעה טעם נוסף לכך שהפסוק אומר: "תביאו." מאחר שזו מצווה להביא את העומר מן הלח שבתבואה, אפשר לשאול: מניין שאם אינו מוצא שעורים מן התבואה הלחה, עליו להביא אותו מן היבש? הפסוק אומר: "תביאו," לרבות מקרה זה. לחלופין, הלשון "תביאו" מלמדת את הדבר הבא: מאחר שהמצווה של העומר היא שייקצר בלילה, מניין שאם נקצר ביום, הוא כשר? הפסוק אומר: "תביאו."
וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״, ״תַּקְרִיב״ – כׇּל שֶׁהוּא, ״תַּקְרִיב״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״תַּקְרִיב״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תַּקְרִיב״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה.
הברייתא מוסיפה עוד הלכות הנלמדות מאותו פסוק. מנין נלמד שקורבן העומר דוחה את השבת? הפסוק קובע: "תביאו". כמו כן, לשון זו: "תביאו," מלמדת שהעומר מובא בכל אופן שבו הוא נמצא, אפילו מאלומות שנאספו. יתר על כן, הלשון "תביאו," מלמדת שיבול העומר יכול להיות מובא מכל מקום בארץ ישראל, אם אינו נמצא סמוך לירושלים. בנוסף, "תביאו" מלמד שיכול להיות מובא אפילו בשבת. לבסוף, "תביאו" מלמד שיכול להיות מובא אפילו במצב של טומאה.
נִקְצַר בַּיּוֹם – כָּשֵׁר. וְהָתְנַן: כׇּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעוֹמֶר, וּלְהַקְטִיר חֲלָבִים וְאֵבָרִים. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ כׇּל הַיּוֹם – כָּשֵׁר כׇּל הַיּוֹם, דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בְּלַיְלָה – כָּשֵׁר כׇּל הַלַּיְלָה.
§ המשנה מלמדת: אם נקצר ביום, הוא כשר. הגמרא שואלת: והרי למדנו במשנה (מגילה כ ע"ב): כל המצוות שמצוותן בלילה כשרות כל הלילה. לפיכך, כל הלילה כשר לקצירת העומר בלילה שלאחר היום הראשון של פסח, ולהקטרת החלבים של קרבנות שהוקרבו ביום הקודם, ולהקטרת האיברים של עולות. זה הכלל: דבר שהוא מצווה לעשותו במשך כל היום כשר אם נעשה בכל זמן במשך כל היום, וכן דבר שהוא מצווה לעשותו בלילה כשר אם נעשה בכל זמן במשך כל הלילה.
קָתָנֵי לַיְלָה דּוּמְיָא דְּיוֹם, מָה דְּיוֹם – בַּלַּיְלָה לָא, אַף דְּלַיְלָה – בַּיּוֹם נָמֵי לָא.
הגמרא מנתחת משנה זו: המשנה מלמדת שהעיקרון של מצוות הנעשות בלילה הוא בדומה לעיקרון של אלו הנעשות ביום. מכאן ניתן להסיק כי כשם שבמקרה של מצווה שזמנה הקבוע הוא ביום, אם היא נעשית בלילה היא אינה כשרה, כך גם לגבי מצווה שזמנה הקבוע הוא בלילה, אם היא נעשית ביום היא גם אינה כשרה. אם כן, מדוע המשנה כאן מלמדת שאם העומר נקצר ביום הוא כשר?
אָמַר רַבָּה: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי, וְהָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מִנְחַת הָעוֹמֶר וְנִטְמֵאת, אִם יֵשׁ אַחֶרֶת – אוֹמֵר לוֹ: ״הָבֵא אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ״, וְאִם לָאו – אוֹמֵר לוֹ: ״הֱוֵי פִּקֵּחַ וּשְׁתוֹק״, דִּבְרֵי רַבִּי.
רבא אמר: אין קושי. משנה זו, המלמדת שהעומר שנקצר ביום כשר, היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, ואילו אותה משנה במסכת מגילה, הקובעת שכל מצווה של לילה שנעשתה ביום אינה כשרה, היא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון. כפי שנלמד בברייתא (תוספתא ג:ט): במקרה שבו כהן היה עומד ומקריב את מנחת העומר והיא נטמאה בידו, אם יש אחרת מידה של שעורים המוכנה לקצירה, אז אומרים לכהן: קצר את השעורים והבא אחרת מנחה במקומה. ואם אין אין מנחה חלופית זמינה, אומרים לו: היה פיקח ושתוק; כלומר, אל תספר לאיש שהיא טמאה. זהו דבריו של רבי יהודה הנשיא.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אוֹמַר לוֹ: ״הֱוֵי פִּקֵּחַ וּשְׁתוֹק״, שֶׁכׇּל הָעוֹמֶר שֶׁנִּקְצַר שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ – פָּסוּל.
רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אומר: בין כך ובין כך, אומרים לו: היה פיקח ושתוק, שכל מנחת עומר שנקצרת שלא בהתאם להליך שנקבע על ידי מצוותה פסולה. וכן, אין לקצור את השעורה ביום, שכן זמנה הקבוע הוא בלילה.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ שֶׁל אָבִיו אֲמָרָהּ, דִּתְנַן: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
באשר לדעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, שלפיה שעורים למנחת העומר שנקצרו ביום פסולות, רבה בר בר חנה אומר כי רבי יוחנן אומר: רבי אלעזר בן רבי שמעון אמר את דבריו בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, רבו של אביו. כפי שלמדנו במשנה (שבת קל ע"א): רבי עקיבא קבע כלל: כל מלאכה אסורה שאפשר לעשותה בערב שבת, כלומר, לפני כניסת השבת, אינה דוחה את השבת.
וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר קְצִירַת הָעוֹמֶר מִצְוָה, דִּתְנַן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר שֶׁהִיא מִצְוָה.
וכן, רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, סובר בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל, שאמר כי קצירת השעורים עבור מנחת העומר היא מצווה. כפי שלמדנו במשנה (שביעית א:ד) שרבי ישמעאל אומר: הפסוק: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד:כא), אינו מתייחס לאיסור עבודת האדמה בשנת השמיטה, כפי שאפשר היה לחשוב. אלא הוא מתייחס לאיסור עשיית מלאכה בשבת. והטעם שהפסוק מזכיר דווקא את שתי המלאכות הללו הוא ללמד שכשם שהחרישה האסורה בשבת היא מעשה רשות, שכן החרישה לעולם אינה נדרשת על פי התורה, כך גם הקצירה האסורה בשבת היא רשות. לפיכך, קצירת העומר מוחרגת מן האיסור, שכן היא מצווה. כתוצאה מכך, השעורים עבור העומר נקצרות בשישה עשר בניסן, אפילו אם יום זה חל בשבת.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נִקְצַר שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ כָּשֵׁר, אַמַּאי דָּחֵי שַׁבָּת? נִקְצְרֵיהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת! אֶלָּא מִדְּדָחֵי שַׁבָּת, שְׁמַע מִינַּהּ: נִקְצַר שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ – פָּסוּל.
רבי יוחנן מסביר מדוע רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, סובר בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל: ורבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, הגיע לדעתו על פי ההיגיון הבא: אם עולה על דעתך לומר ששְׂעוֹרִים לקרבן העומר שנקצרו שלא בהתאם להליך שנקבע על ידי מצוותו בכל זאת כשרים, מדוע שידחה את השבת? יקצור אותו בערב שבת. אלא, מן העובדה שהקצירה דוחה את השבת, למד מכאן שאם נקצר שלא בהתאם למצוותו, הוא פסול.
וְרַבִּי, לָאו תַּלְמִידֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא?
הגמרא מעירה: וכי רבי יהודה הנשיא אינו גם תלמידו של רבי שמעון, שהיה תלמידו של רבי עקיבא? מאחר שרבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי שמעון, וממילא של רבי עקיבא, היה עליו לקבל את עקרונו של רבי עקיבא שכל מלאכה אסורה שאפשר לעשותה בערב שבת אינה דוחה את השבת. אם כן, מאחר שרבי יהודה הנשיא סבור שאם העומר לא נעשה בלילה יש לעשותו ביום, מדוע קצירתו דוחה את השבת? יקצרוהו בערב שבת.
וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לְמֵדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּתְקוֹעַ, הָיִינוּ מַעֲלִין לוֹ שֶׁמֶן וַאֲלוּנְטִית מֵחָצֵר לְגַג, וּמִגַּג לְקַרְפֵּיף, וּמִקַּרְפֵּיף לְקַרְפֵּיף אַחֵר, עַד שֶׁאָנוּ מַגִּיעִין לְמַעְיָין שֶׁאָנוּ רוֹחֲצִין בּוֹ.
הגמרא מביאה הוכחה לטענתה שרבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי שמעון. והא תניא בברייתא שרבי יהודה הנשיא אמר: כשהיינו לומדים תורה עם רבי שמעון בתקוע, היינו מוליכים לו שמן ואלונטית [aluntit] מן החצר לגג ומן הגג לקרפף הדומה לחצר, ומן קרפף אחד לקרפף אחר, עד שהגענו למעיין שהיינו רוחצים בו, בלא לעבור דרך רשות הרבים.
סָבַר לַהּ כְּאִידַּךְ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים כְּשֵׁרִים כׇּל הַלַּיְלָה, וְלֹא הָיָה מַמְתִּין לָהֶן עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
הגמרא משיבה: רבי יהודה הנשיא מודה שקצירת שעורים לצורך קרבן העומר דוחה את השבת, בהתאם לשיטת רבי עקיבא. אך אין זה משום שהוא פסול אם נקצר בזמן שאינו ראוי. אלא רבי יהודה הנשיא סובר כדעת האחרת של רבי שמעון, כפי שנלמד בברייתא שרבי שמעון אמר: בוא וראה כמה חביבה מצווה הנעשית בזמנה הראוי. שכן הקטרת החלבים והאיברים כשרה כל הלילה, ולכן אפשר להמתין עד צאת השבת ולהקטירם בלילה, אך אף על פי כן אין ממתינים להם עד הלילה; אלא מקטירים אותם מיד, אפילו בשבת. וכן לעניין קצירת העומר, אף על פי שהיא כשרה אם נקצרה ביום הקודם, קצירה בלילה עדיין דוחה את השבת, מפני שמצווה חביבה כשהיא נעשית בזמנה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria