לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּדָרֵיהּ: לָא תֵּיתֵב אַכַּרְעָיךָ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לֵיהּ לְהָא מַתְנִיתִין, מִנַּיִן לָעוֹמֶר שֶׁמַּתִּיר בְּהַשְׁרָשָׁה?
רבי יאשיה שבדורו, כלומר, לא התנא בעל אותו השם: אל תשב על ברכיך עד שתסביר לי את המקור לכך של הסיפא במשנה: מנין נלמד שקרבן העומר מתיר את אכילת התבואה החדשה עם השרשתה בקרקע?
מְנָלַן? דִּכְתִיב ״אָבִיב״, לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּלָאו ״אָבִיב״?
רבי יאשיה השיב: מניין לנו, אתה שואל? המקור הוא שכך כתוב: "וכי תקריב מנחת ביכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" (ויקרא ב:יד). האם אין ללמוד מכאן בדרך היקש שאף על פי שמנחת העומר חייבת להיות מדגן שהבשיל כל צורכו, ישנו דגן פחות מפותח בשלב מוקדם יותר שאינו "אביב", כלומר דגן שאין להשתמש בו למנחת העומר אך אף על פי כן העומר מתירו?
דְּלָאו ״אָבִיב״, וּלְעוֹלָם דְּעַיֵּיל שְׁלִישׁ.
הגמרא דוחה טענה זו. אולי אפשר להסיק מכאן רק שיש תבואה פחות מפותחת שאינה "תבואה בשיבולת" אלא נמצאת בשלב מתקדם יותר מאשר רק השרשה. אלא, היא כבר גדלה לשליש מגידולה המלא. אם כן, השרשה בלבד אינה מספיקה כדי שקרבן העומר יתיר את אכילת אותה תבואה.
אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: ״מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ״, לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּלָאו בַּר חֶרְמֵשׁ? דְּלָאו בַּר חֶרְמֵשׁ, וּלְעוֹלָם שַׁחַת.
אלא, שמואל אמר שההלכה הזו נלמדת מפסוק העוסק בספירת העומר: "שבעה שבועות תספר לך; מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז:ט). וכי אין ללמוד מכאן בדרך היקש שיש תבואה בשלב מוקדם יותר שאי אפשר לקצור בחרמש, ואף על פי כן היא מותרת על ידי קרבן העומר? תיאור זה מתאים לתבואה שהשרישה. הגמרא דוחה גם טענה זו: שמא ההיקש הוא לתבואה בשלב מוקדם יותר שאי אפשר לקצור בחרמש אך היא למעשה מספוא, כלומר, יבול שהוציא קנים אך עדיין לא הבשיל.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״קָמָה״ – לָאו מִכְּלָל דְּלָאו בַּר קָמָה? דְּלָאו בַּר קָמָה, וּלְעוֹלָם אֲגַם.
רבי יצחק אמר: ניתן ללמוד שדגן שהשריש מותר על ידי קרבן העומר מן הלשון: "הקמה" (דברים טז:ט). וכי אין ללמוד מכאן בדרך היקש שיש דגן רך מדי ואינו יכול לעמוד, שאינו ראוי לקרבן העומר ואף על פי כן מותר על ידי העומר? הגמרא דוחה גם טענה זו: שמא ההיקש הוא לדגן שאינו יכול לעמוד אך הוא באמת דגן רך, כגון זה של ביצה; הוא גדל במקצת אך עדיין רך דיו עד שהוא מתכופף במקום לעמוד.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״אֲשֶׁר תִּזְרַע״ – מִשְּׁעַת זְרִיעָה. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: אִי הָכִי, אַף עַל גַּב דְּלֹא הִשְׁרִישׁ נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: סוּדָנִי, ״בַּשָּׂדֶה״ כְּתִיב.
אלא, רבא אמר שמקור ההלכה הוא בפסוק: "וחג הקציר, בכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה" (שמות כג:טז). פסוק זה מתייחס לתבואה משעת זריעה, כלומר, מן הזמן שבו התבואה משתרשת. רב פפא אמר לרבא: אם כן, הרי אף על פי שהתבואה לא השתרשה יש להתירה על ידי קרבן העומר. הפסוק מזכיר תבואה בשעת זריעה, אך אינו מציין שיש צורך שאותה תבואה תשתרש כדי שתהיה מותרת על ידי העומר. רבא אמר לרב פפא בתשובה: חכם [sudni]! הרי נאמר: "בשדה," ומכאן שהפסוק מתייחס לתבואה שנזרעה זה עתה והפכה לחלק מן השדה, כלומר, השתרשה.
מַתְנִי׳ קוֹצְרִין בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גּוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם. קוֹצֵר לְשַׁחַת, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמַּתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיא שְׁלִישׁ.
משנה: עוד לפני שמובאת מנחת העומר, מותר לקצור תבואה הגדלה בשדה שלחין שבעמקים, אבל אין מעמידים את השיבולים שנקצרו בערימה. אנשי יריחו, ששדותיהם נחשבו כשדות שלחין שבעמק, היו קוצרים את התבואה ברצון חכמים ומעמידים את התבואה בערימה שלא ברצון חכמים, אך החכמים לא מיחו בידם. מותר לקצור תבואה בכל שדה למספוא ולהאכילה לבהמה. רבי יהודה אומר: אימתי מותר לעשות כן? בשעה שהוא מתחיל לקצור לפני שהתבואה מגיעה לשליש מגידולה הראוי. רבי שמעון אומר: מותר לקצור ולהאכיל את התבואה לבהמות אפילו לאחר שהגיעה לשליש מגידולה הראוי.
וְקוֹצְרִין מִפְּנֵי נְטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִּיטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחִין צְבָתִים.
ומותר לקצור יבולים לפני העומרמפני נזק אפשרי לשתילים הגדלים לצד היבולים; וכן מפני מקום האבל, כלומר, כדי לפנות מקום למנחמים, שהיו מברכים אותם בשובם מבית הקברות; וכן מפני הצורך לפנות מקום לתלמידים ללמוד, שאם לא כן יביא הדבר לביטול לימוד תורה בבית המדרש. לאחר קצירת היבולים מאחת הסיבות הללו, אין לעשותם לאלומות, אלא מניחם בלא קשירה.
מִצְוַת הָעוֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא – יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח, לֹא מָצָא – יָבִיא יָבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה, נִקְצַר בַּיּוֹם – כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
מצוות העומר היא שהשעורים יבואו מתבואה עומדת. אם לא מצא תבואה עומדת, מביא מאלומות. מצוותה היא שתבוא מתבואה טרייה, לחה. אם לא מצא תבואה לחה, מביא מתבואה יבשה. מצוותה היא לקצור את התבואה בלילה, אבל אם נקצרה ביום, היא כשרה. וקצירת התבואה לצורך העומר דוחה את השבת.
גְּמָ׳ תַּנְיָא: רַבִּי בִּנְיָמִין אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר״, וּכְתִיב: ״רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן״.
גמרא: לגבי פסיקת המשנה שמותר לקצור יבול הגדל בשדה שלחין שבעמקים, הגמרא מביאה את מה ששנוי בברייתא: רבי בנימין אומר שפסוק אחד אומר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את העומר" (ויקרא כג:י). פסוק זה מלמד שמותר לאדם לקצור את תבואתו לפני הבאת קרבן העומר. אבל גם נאמר בהמשך אותו פסוק: "ראשית קצירכם אל הכהן," שממנו ניתן להסיק שהעומר מובא מן התבואה הראשונה שנקצרה.
הָא כֵּיצַד? מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא – אִי אַתָּה קוֹצֵר, מִמָּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא – אַתָּה קוֹצֵר.
כיצד ניתן ליישב כתובים אלה? באשר למקום שממנו אתה מביא את תבואת העומר לקרבן, כלומר, משדה הרווי במי גשמים, אין אתה רשאי לקצור שם. אבל באשר למקום שממנו אין אתה רשאי להביא את תבואת העומר, שדה מושקה, אתה רשאי לקצור שם.
אֵימָא: מִמִּין שֶׁאַתָּה מֵבִיא – אִי אַתָּה קוֹצֵר, מִמִּין שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא – אַתָּה קוֹצֵר? הָהוּא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן.
הגמרא מקשה על יישוב זה: מדוע שלא נאמר כך במקום זאת: לגבי סוג התבואה שממנו מביאים את העומר, כלומר שעורים, אין אתה רשאי לקצור אותו; אבל לגבי סוג התבואה שממנו אין אתה רשאי להביא את העומר, כגון חיטים, אתה רשאי לקצור אותו? הגמרא משיבה: אין אתה יכול לומר יישוב זה, משום אותו דבר שרבי יוחנן מלמד. בדף ע ע"א נאמר שרבי יוחנן דורש גזירה שווה בין ההלכות של חלה ושל קרבן העומר, שממנה הוא לומד שהאיסור לקצור את התבואה החדשה לפני הקרבת העומר חל על כל חמשת מיני דגן. לכן, יישוב הפסוקים חייב להיות כפי שהוצע תחילה, שמותר לקצור במקום שממנו אין להביא את תבואת העומר.
אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים וְכוּ׳. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר ״מִיחוּ״ וְ״לֹא מִיחוּ״? רַבִּי יְהוּדָה.
§ המשנה מלמדת: אנשי יריחו, ששדותיהם היו שדות שלחין בעמק, קצרו את יבוליהם ברצון החכמים וסידרו את היבול בערימה שלא ברצון החכמים, אך החכמים לא מיחו בידם. הגמרא שואלת: את מי שמעת שאמר: החכמים מיחו בידם, או: לא מיחו בידם? במילים אחרות, מיהו התנא אשר, בהקשר למנהגי אנשי יריחו, עוסק בשאלה אם החכמים מיחו בהם או לא, בניגוד לשאלה אם מעשיהם היו בהתאם לרצון החכמים? הגמרא קובעת: זהו רבי יהודה.
וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה קְצִירָה דְּאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ בִּרְצוֹן חֲכָמִים הֲוַאי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, שְׁלֹשָׁה בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וּשְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים.
משזיהתה הגמרא את התנא של המשנה, שואלת הגמרא: והאם באמת סבור רבי יהודה כי קצירתם של אנשי יריחו נעשתה ברצון החכמים? והלא שנינו בברייתא (תוספתא, פסחים ג:טו): אנשי יריחו עשו שישה דברים, שלושה ברצון חכמים ושלושה שלא ברצון חכמים.
וְאֵלּוּ שֶׁבִּרְצוֹן חֲכָמִים: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת ״שְׁמַע״, וְקוֹצְרִין לִפְנֵי הָעוֹמֶר – בִּרְצוֹן חֲכָמִים. וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים: גּוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר, וּמַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן ובְפַרְדְּסוֹתֵיהֶן לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
ואלה המעשים שעשו ברצון החכמים: הם היו מרכיבים דקלים כל היום כולו בארבעה עשר בניסן, והם היו כורכים את שמע, והם היו קוצרים תבואה לפני הבאת העומר; כל אלה היו ברצון החכמים. ואלה המעשים שעשו שלא ברצון החכמים: הם היו עורמים את הקציר לפני העומר, והם היו מתירים את השימוש בענפים מוקדשים [gamziyyot] של חרוב ושל שקמה, והם היו פורצים פרצות בקירות גנותיהם ובפרדסיהם כדי להאכיל פירות נושרים לעניים בשנות בצורת, כדי שהעניים יוכלו לקחת את הפירות שנפלו אפילו בשבתות ובימים טובים. זו היא דעתו של רבי מאיר.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אִם בִּרְצוֹן חֲכָמִים הֵן עוֹשִׂין, יְהוּ כׇּל אָדָם עוֹשִׂין כֵּן! אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְעַל שְׁלֹשָׁה מִיחוּ בְּיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִיחוּ בְּיָדָם.
רבי יהודה אמר לרבי מאיר: זהו ניסוח לא מדויק, שכן אם נהגו באישור החכמים, אז כל אדם היה עושה כן, ולא רק תושבי יריחו. אלא, יש לנסח זאת כך: גם אלה שלושת המעשים וגם אלה שלושת המעשים נעשו שלא באישור החכמים. לגבי שלושה מהם החכמים נזפו בהם, ולגבי שלושת האחרים החכמים לא נזפו בהם.
וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא מִיחוּ בְּיָדָם: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת ״שְׁמַע״, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיחוּ בְּיָדָם:
ואלה המעשים שעשו שעליהם החכמים לא מיחו בידם: הם היו מרכיבים דקלים כל היום, והם היו כורכים את שמע, והם היו קוצרים ועורמים תבואה לפני העומר הובא. ואלה הם המעשים שעשו שעליהם החכמים מיחו בידם: