בִּכּוּרִים לְפֵירָא קָא אָמְרִינַן? לְמִזְבֵּחַ קָא אָמְרִינַן! וְהָא אָכֵיל לֵהּ מִזְבֵּחַ מִפֵּירֵי דְּהָא שַׁתָּא.
שכאשר אנו אומרים ששתי הלחם חייבות לבוא מן הביכורים, הפסוק מתייחס ליבול הפרי החדש שגדל השנה? אין זה כך. אלא, אנו אומרים ששתי הלחם חייבות לבוא מן הביכורים שהוקרבו על המזבח השנה. לכן, אפילו במקרה של רבה אין שתי הלחם יכולות לבוא מחיטים, שכן המזבח כבר אכל מן הפרי, כלומר, מן החיטים ששימשו לקרבן העומר, של שנה זו.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – הֲנָצָה שָׁרְיָא, אוֹ חֲנָטָה שָׁרְיָיה? מַאי הֲנָצָה, וּמַאי חֲנָטָה? אִילֵּימָא הֲנָצָה דְּפֵירָא וַחֲנָטָה דְּפֵירָא – הַשְׁתָּא הַשְׁרָשָׁה שָׁרְיָא, הֲנָצָה וַחֲנָטָה מִיבַּעְיָא?
§ רמי בר חמא מעלה דילמה: בנוגע לשתי הלחם המתירות הבאת ביכורים, האם כל הפירות שמניצים בזמן הקרבן מותרים, או שרק פירות שהגיעו לידי התהוות מותרים? הגמרא שואלת: מה הכוונה כאן בהנצה ומה משמעות התהוות? אם נאמר שהכוונה היא להנצת הפרי ולהתהוות הפרי, יש בכך קושי: הרי משנשנה (ע׳ א) שאפילו במקרה של תבואה שהשרישה קודם להבאת שתי הלחם, אותה תבואה מותרת על ידי קרבנן, האם יש צורך לדון בהנצה או התהוות של פירות, שהם שלב מאוחר יותר מהשרשת התבואה?
אֶלָּא, הֲנָצָה דְּעָלֶה וַחֲנָטָה דְּעָלֶה, מִי הָוֵי כִּי הַשְׁרָשָׁה אוֹ לָא? תֵּיקוּ.
הגמרא משיבה: אלא, רמי בר חמא מתייחס ללבלוב של עלה של אילן פרי ולהיווצרות של עלה של אילן פרי. השאלה היא האם לבלוב עלי אילן הפרי דומה להשרשה של תבואה, ולכן כל ביכורי האילן מותרים על ידי שתי הלחם, או שמא לבלוב זה אינו דומה להשרשה של תבואה, ולכן פירות האילן אינם מותרים על ידי שתי הלחם. הגמרא מסיקה: הספק יעמוד בלא הכרעה.
בָּעֵי רָבָא בַּר רַב חָנָן: חִטִּין שֶׁזְּרָעָן בַּקַּרְקַע, עוֹמֶר מַתִּירָן אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן? הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַשְׁרוּשׁ – תְּנֵינָא, אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ – תְּנֵינָא.
§ רבא בר רב חנן מעלה דילמה: לגבי גרעיני חיטה שזרע אדם באדמה, האם הבאת קרבן העומר מתירה אותם לאכילה או שמא העומר אינו מתיר אותם באכילה? הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם מדובר במקרה שבו גרעין החיטה כבר השריש לפני הבאת קרבן העומר, הרי אנו כבר לומדים זאת במשנה. ואם מדובר במקרה שבו שיבולת החיטה עדיין לא השרישה, הרי אנו כבר לומדים זאת גם במשנה.
דִּתְנַן: אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – עוֹמֶר מַתִּירָן, וְאִם לָאו – אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא.
הגמרא מצטטת את המקור לטענה זו. כפי שלמדנו במשנה (ע ע"א): אם הגידולים השרישו לפני הקרבת העומר, העומר מתיר אותם באכילה. ואם לא, כלומר, הם השרישו רק לאחר הקרבת העומר, הם אסורים עד שיקרב העומר הבא בשנה שלאחר מכן.
לָא צְרִיכָא, דְּחַצְדִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר, וַאֲתָא עוֹמֶר וַחֲלֵיף עֲלַיְיהוּ, וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מַהוּ לְנַקּוֹטֵי וּמֵיכַל מִינַּיְיהוּ? כְּמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא, וּשְׁרִינְהוּ עוֹמֶר, אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא?
הגמרא מסבירה: לא, הספק של רבא בר רב חנן נצרך רק במקרה שבו אדם קצר תבואה וזרע אותה שוב לפני העומר, וזמן העומר הגיע ועבר בעוד שהתבואה הייתה באדמה אך לפני שהשרישה. וזהו הספק שהוא מעלה: מהי ההלכה במקרה כזה? האם מותר ליטול גרעינים אלה ולאכול מהם? האם מעמדם ההלכתי נחשב כמו זה של גרעינים שהושלכו לכד, כלומר מנותקים מן הקרקע, ולפיכך קרבן העומר מתיר את אכילתם או שמא הכפיף אותם לקרקע, ובמקרה כזה מעמדם ההלכתי הוא כשל זרעים שלא השרישו ולכן הם אסורים.
יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, אוֹ אֵין לָהֶן אוֹנָאָה?
רבא בר רב חנן מעלה דילמה נוספת בנוגע לגרעינים שנקצרו ואז נזרעו שוב: האם הלכת האונאה חלה עליהם במקרה של פער של שישית בין מחיר מכירתם לבין שווי השוק שלהם, דבר שיחייב את המאנה להשיב את ההפרש בין מחיר הקנייה לבין שווי השוק, או האם הלכת האונאה אינה חלה עליהם? מאחר שהלכות אונאה חלות רק על מיטלטלין ולא על קרקע, עניין זה תלוי בשאלה האם גרעינים אלה נחשבים כמיטלטלין תלושים או שמא הם נטפלו לקרקע.
הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר לֵיהּ: שְׁדַאי בַּהּ שִׁיתָּא, וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ אֶלָּא חַמְשָׁה – וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר!
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם נאמר שאחד אמר: זרעתי שישהקבין של תבואה בשדה, ועדים באו ואמרו שזרע רק חמישהקביןבה, הרי זה קשה: והאם רבא לא אומר: לגבי כל דבר שמלבד זאת כפוף להלכות אונאה, והוא נמכר במידה, או במשקל, או במניין, אפילו אם הפער היה פחות משיעור האונאה בעסקה, העסקה מתבטלת. פער של שישית בין שוויו של חפץ למחירו נחשב אונאה רק במקרים שבהם יש מקום לטעות בהערכת שוויו של חפץ. במקרה שבו פריט המכירה ניתן לכימות בקלות, כל סטייה מן הכמות שנקבעה מביאה לביטול העסקה, אפילו אם פריט המכירה הנדון טפל לקרקע.
אֶלָּא, דַּאֲמַר לֵיהּ: שְׁדַאי בַּהּ כִּדְבָעֵי לַהּ, וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ כִּדְבָעֵי לַהּ. יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, דִּכְמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וְיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא?
אלא, מדובר במקרה שבו המוכר אמר: השלכתי גרעינים בשדה כנדרש, מבלי לציין את מידת הגרעינים שהשליך, ובאו עדים ואמרו שהוא לא השליך גרעינים בשדה כנדרש. האם הם כפופים להלכות של הונאה, שכן המעמד ההלכתי של גרעינים אלה הוא כמו של גרעינים שהושלכו לכד, והם כפופים להלכות של הונאה? או שמא הפועל הכפיף אותם לקרקע, ובמקרה זה יש להם מעמד של קרקע, שאינה כפופה להלכות של הונאה.
נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אוֹ אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן? כִּדְשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא, וּכְמִטַּלְטְלֵי דָּמוּ, וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ אַגַּב אַרְעָא, וְכִמְקַרְקְעֵי דָּמוּ, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן? תֵּיקוּ.
רבא בר רב חנן מעלה דילמה נוספת בנוגע לגרעינים שנקצרו ואז נזרעו שוב. ההלכה היא שאין נשבעים לגבי תביעות על קרקע. לפיכך, אם הודה במקצת התביעה לגבי גרעינים כאלה, שבדרך כלל מחייבת אותו בשבועה, האם הוא נשבע לגבי הגרעינים או האם אינו נשבע לגבי הגרעינים? האם מעמדם ההלכתי כמו של גרעינים שהושלכו לכד, והם כמיטלטלין ונשבעים עליהם? או שמא הוא הכפיף אותם לקרקע, והם כקרקע ואין נשבעים עליהם. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד ללא הכרעה.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: חִטִּין שֶׁבְּגֶלְלֵי בָקָר, וּשְׂעוֹרִין שֶׁבְּגֶלְלֵי בְהֵמָה – מַהוּ? לְמַאי? אִילֵימָא לְטַמּוֹיֵי טוּמְאַת אֳכָלִין – תְּנֵינָא: חִטִּין שֶׁבִּרְעִי בָקָר וּשְׂעוֹרִין שֶׁבְּגֶלְלֵי בְהֵמָה, חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה – אֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, לִקְּטָן לַאֲכִילָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין.
§ רמי בר חמא מעלה דילמה נוספת: לגבי גרעיני חיטה שנמצאו בגללי בקר, או גרעיני שעורה שנמצאו בגללי בהמה, מהי ההלכה? הגמרא שואלת: לגבי איזה עניין הועלתה דילמה זו? אם נאמר שהיה זה לגבי יכולתם להיות מוכשרים לקבל טומאת אוכלין, הרי כבר למדנו זאת בברייתא, שכן שנינו: אם מצא אדם גרעיני חיטה בגללי בקר או גרעיני שעורה בגללי בהמה, הם אינם מוכשרים לקבל טומאת אוכלין. אבל אם ליקט אותם לאכילה, הם כן מוכשרים לקבל טומאת אוכלין.
אֶלָּא לִמְנָחוֹת, פְּשִׁיטָא דְּלָא, ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ״!
הגמרא מציעה הצעה נוספת: אלא, אולי הספק של רמי בר חמא מתייחס לשימוש בגרעינים הללו למנחות. הגמרא דוחה זאת: ברור שאין להשתמש בהם למנחות, שכן נאמר לגבי מי שמקריבים פריטים נחותים למקדש: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך? אמר ה' צבאות" (מלאכי א:ח). כל פריט שאדם לא היה מרגיש בנוח להביא לפחה או לשליט מקומי, ודאי שאין להביאו למקדש.
לָא צְרִיכָא, דְּנַקְטִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ, וְקָא בָעֵי לְאֵיתוֹיֵי מְנָחוֹת מִינַּיְיהוּ. מַאי? מִשּׁוּם דִּמְאִיסוּתָא הוּא, וְכֵיוָן דְּזַרְעִינְהוּ אַזְדָּא (למאיסותייהו) [מְאִיסוּתַיְיהוּ], אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם כְּחִישׁוּתָא הוּא, וְהַשְׁתָּא נָמֵי כְּחוּשָׁה? תֵּיקוּ.
הגמרא מסבירה: לא; יש צורך להעלות את הדילמה במקרה שבו אדם אסף גרעינים אלה וזרע אותם באדמה, וכעת הוא רוצה להביא מהם מנחות. מהי ההלכה? האם הטעם שאין להשתמש בהם לכתחילה למנחות משום שהם מאוסים, וכיוון שזרע אותם שוב פגה מאיסותם? או שמא הם נפסלו מלכתחילה מפני שהם נחשבים חלשים לאחר שהתעכלו על ידי בהמה. ואם כן, אפילו הגרעינים שכעת צמחו לאחר שנזרעו מחדש גם הם חלשים, כמו הגרעינים שהולידו אותם. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד ללא הכרעה.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: פִּיל שֶׁבָּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית, וֶהֱקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, מַהוּ? לְמַאי?
רמי בר חמא מעלה עוד דילמה: במקרה של פיל שבלע סל נצרים מצרי והפריש אותו בשלמותו יחד עם פסולתו, מהי ההלכה? הגמרא שואלת: לגבי איזה עניין הועלתה דילמה זו?
אִילֵּימָא לְמִבְטַל טוּמְאָתַהּ, תְּנֵינָא: כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.
אם נאמר שהדילמה הועלתה בנוגע למקרה שבו סל הנצרים היה טמא טומאה פולחנית, והשאלה היא אם טומאתו הפולחנית בטלה בכך שהפיל בלע אותו, אנו כבר לומדים במשנה (Kelim 25:9): כל הכלים יורדים לידי מצב של טומאה פולחנית על ידי מחשבה. אף על פי שכלי שלא הושלם אינו יכול לקבל טומאה פולחנית, אם האומן החליט שלא לסיימו, הוא מקבל מיד את המעמד ההלכתי של כלי גמור ויכול לקבל טומאה פולחנית. אבל הם עולים ממצב הטומאה הפולחנית שלהם רק על ידי שינוי הנובע ממעשה. כלי טמא טומאה פולחנית, לאחר שעבר שינוי פיזי, שוב אינו טמא טומאה פולחנית. לכן, מאחר שסל הנצרים נותר שלם ללא שינוי פיזי, ברור שהוא נותר טמא טומאה פולחנית.
לָא צְרִיכָא, דִּבְלַע הוּצִין וְעַבְדִינְהוּ כְּפִיפָה מִצְרִית. מִי הָוֵה עִיכּוּל, הָוֵה לֵיהּ
הגמרא משיבה: לא, יש צורך להעלות דילמה זו במקרה שבו הפיל בלע קצוות של עלי דקל [חוצין] בשלמותם, ולאחר שהעלים הופרשו עשה מהם אדם סל נצרים מצרי. הדילמה היא כדלקמן: האם זה נחשב לעיכול, ולכן הסל שהוכן מן העלים הוא
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria