גִּלְגּוּל הֶקְדֵּשׁ פּוֹטֵר, דִּתְנַן: הִקְדִּישָׁהּ עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה וּפְדָאַתָּה – חַיֶּיבֶת, מִשֶּׁגִּלְגְּלָה וּפְדָאַתָּה – חַיֶּיבֶת, הִקְדִּישָׁהּ עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה, וְגִלְגְּלָהּ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאַתָּה – פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.
רבא מוסיף: לישת עיסה מוקדשת פוטרת אותה מחובת חלה, כפי שלמדנו במשנה (חלה ג:ג): אם אישה הקדישה את עיסתה לפני שלשה והיא לאחר מכן פדתה אותה, היא חייבת להפריש חלה. וכן, אם היא הקדישה אותה לאחר שלשה ואז פדתה אותה, היא חייבת להפריש חלה. אבל אם היא הקדישה את העיסה לפני שלשה וגזבר המקדש לש אותה ואז היא לאחר מכן פדתה אותה, היא פטורה. הטעם הוא שבזמן שבו חובתה בחלה הייתה אמורה לחול, כלומר, בזמן הלישה, היא הייתה פטורה, משום שהייתה רכוש המקדש.
בָּעֵי רָבָא: גִּלְגּוּל גּוֹי מַאי? מִיתְנָא תְּנַן: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ עִיסָּה, נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – חַיָּיב.
רבא מעלה דילמה: אם בצק נילוש כשהיה ברשות גוי, מה דינו? האם מי שרוכש אותו לאחר שנילוש חייב להפריש ממנו חלה או לא? הגמרא משיבה שדבר זה נשנה במפורש, כפי שלמדנו במשנה (חלה ג:ו): לגבי גר שנתגייר והייתה לו עיסה ברשותו, אם היא הוכנה לפני שנתגייר, הוא פטור מחובת חלה. אם הוכנה לאחר שנתגייר, הוא חייב. אם הוא מסופק, הוא חייב.
הָא מַאן קָתָנֵי לַהּ? דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וַאֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָמְחַיְּיבִי הָתָם – פָּטְרִי הָכָא.
הגמרא שואלת: מבין החכמים שנחלקו לגבי החובה לעשר תבואה שהוחלקה על ידי גוי, מי שנה זאת המשנה הזו לגבי חלה? שמא זו הלכה שעליה הכול מסכימים, ואפילו רבי מאיר ורבי יהודה, שמחייבים שם, במקרה של מעשרות, פוטרים כאן במקרה של חלה.
הָתָם הוּא, דִכְתִיב ״דְּגָנְךָ״, ״דְּגָנְךָ״ יַתִּירָא.
הגמרא מסבירה אפשרות זו. ישנם שלושה פסוקים הכתובים לגבי teruma המכילים את הביטוי "דגנך". הם: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" (דברים יב:יז); "ואכלת לפני ה' אלוהיך... מעשר דגנך" (דברים יב:יז); ו"ראשית דגנך... תתן לו" (דברים יח:ד). לכן ניתן לטעון שרק שם רבי מאיר ורבי יהודה סוברים שאדם חייב להפריש מעשרות מדגן שהיה בבעלות גוי, שכן בנוסף לאזכור הראשון של "דגנך", המוציא דגן שנמרח כשהיה ברשות ההקדש, נכתב "דגנך" נוסף, ולאחר מכן אזכור נוסף של "דגנך".
הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, אֲפִילּוּ גּוֹי.
הגמרא מפרטת: זהו אכן מקרה של לשון מיעוט אחר לשון מיעוט. ויש עיקרון פרשני שלפיו לשון מיעוט אחר לשון מיעוט באה רק לרבות מקרים נוספים. במקרה זה, הפסוקים מלמדים שאפילו תבואה שהייתה שייכת לגויים חייבת בהפרשת מעשרות.
אֲבָל הָכָא, תְּרֵי זִימְנֵי ״עֲרִסֹתֵיכֶם״ כְּתִיב, חַד ״עֲרִסֹתֵיכֶם״ כְּדֵי עִיסַּתְכֶם, וְחַד ״עֲרִסֹתֵיכֶם״ וְלֹא עִיסַּת גּוֹיִם וְלֹא עִיסַּת הֶקְדֵּשׁ.
אך כאן, בנוגע לחובה להפריש חלה, הביטוי "עריסותיכם" נכתב רק פעמיים: "מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה; כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו:כ–כא). אזכור אחד של "עריסותיכם" מלמד שאדם חייב להפריש חלה רק מכמות השווה לעריסותיכם במדבר, שם נצטוותה המצווה, כלומר נפח של עומר אחד. ואזכור אחד של "עריסותיכם" מלמד שרק עיסתו של יהודי רגיל חייבת, אבל לא עיסת גויים ולא עיסת הקדש.
אוֹ דִלְמָא רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן קָתָנֵי לַהּ, דְּקָא פָּטְרִי, אֲבָל רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה גָּמְרִי ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵהָתָם.
הגמרא ממשיכה: או שמא היו אלה רבי יוסי ורבי שמעון אשר שנו את אותה משנה, שכן הם סוברים שתבואה שנמרחה בידי בעלים גוי פטורה מחובת הפרשת מעשרות, וכן עיסה שנילושה בידי בעלים גוי אף היא פטורה מחובת הפרשת חלה. אבל רבי מאיר ורבי יהודה לומדים בגזירה שווה את ההלכה לגבי חלה, שעליה נאמר: "מראשית עריסותיכם," מן אותו ביטוי עצמו המופיע שם, לגבי מעשרות: "ראשית דגנך." כשם שבמקרה של מעשרות הם סוברים שאדם חייב להפריש מעשרות מערמת תבואה שנמרחה בידי בעלים גוי, כך גם הם סוברים שאדם חייב להפריש חלה מעיסה שנילושה בידי בעלים גוי.
אָמַר רָבָא: יְהֵא רַעֲוָא דְּאֶחְזְיֵהּ בְּחֶילְמָא. הֲדַר אָמַר רָבָא: מַאן דְּאָמַר מֵירוּחַ הַגּוֹי פּוֹטֵר – גִּלְגּוּל הַגּוֹי פּוֹטֵר, מַאן דְּאָמַר מֵירוּחַ הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר – גִּלְגּוּל הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר.
רבא אמר: יהי רצון מלפני האל שאראה את התשובה לשאלתי בחלום. לאחר מכן אמר רבא: מי שאומר שהחלקת ערמת תבואה בידי בעליה הנוכרי פוטרת בעלים יהודי עתידי מן החובה להפריש מעשרות, סובר גם שלישת בצק בידי בעליו הנוכרי פוטרת בעלים יהודי עתידי מכל חובה להפריש חלה. וכן מי שאומר שהחלקת ערמת תבואה בידי בעלים נוכרי אינה פוטרת בעלים יהודי עתידי מן החובה להפריש מעשרות, סובר גם שלישת בצק בידי בעלים נוכרי אינה פוטרת בעלים יהודי עתידי מן החובה להפריש חלה.
אֵיתִיבֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: גּוֹי שֶׁהִפְרִישׁ פֶּטֶר חֲמוֹר וְחַלָּה, מוֹדִיעִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר, וְחַלָּתוֹ נֶאֱכֶלֶת לְזָרִים, וּפֶטֶר חֲמוֹר גּוֹזֵז וְעוֹבֵד בּוֹ.
רב פפא הקשה על רבא מברייתא (תוספתא, תרומות ד:יג): לגבי גוי שהפריש שה כדי לפדות פטר חמור, או אם הפריש חלה מעיסה שלש, מודיעים לו שהוא פטור מחיובים אלה וחלתו יכולה להיאכל על ידי מי שאינם כוהנים, והשה שיועד לפדות את פטר החמור שלו מותר לגזוז ולעבוד בו.
הָא תְּרוּמָתוֹ אֲסוּרָה, וְהָא הַאי תַּנָּא דְּאָמַר: מֵירוּחַ הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר, וְגִלְגּוּל גּוֹי פּוֹטֵר.
ניתן להסיק: אך אם גוי הפריש תרומה, החלק מן התבואה המיועד לכהן, מערימת תבואה שהוא החליק, הרי התרומה שלו אסורה לזר. וזהו דוגמה לתנא הסובר: החלקת ערימת תבואה על ידי גוי בעלים אינה פוטרת אותה מן המעשרות, שכן אותם הלכות חלות על מעשרות כמו על תרומה, ואף על פי כן הוא סבור כי לישת עיסה על ידי גוי בעלים פוטרת אותה מן החובה להפריש חלה. דבר זה מפריך את מסקנתו של רבא, שמי שסובר שיש פטור במקרה של מעשרות סובר גם כן שפטור חל על חלה.
וְעוֹד אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: חַלַּת גּוֹי בָּאָרֶץ, וּתְרוּמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ – מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר, חַלָּתוֹ נֶאֱכֶלֶת לְזָרִים, וּתְרוּמָתוֹ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. הָא תְּרוּמָתוֹ בָּאָרֶץ – אֲסוּרָה וּמְדַמַּעַת.
ורבינא הוסיף והקשה על רבא מברייתא: לגבי חלה של גוי שהפריש לאחר לישת עיסתו בארץ ישראל, או תרומתו שהפריש לאחר מירוח כרייו מחוץ לארץ ישראל, בשני המקרים מודיעים לו שהוא פטור מאותן חובות, וחלתו מותרת להיאכל לזרים ותרומתו אינה אוסרת תערובת אם נתערבה בחולין. ניתן להסיק: אבל תרומתו מתבואתו בארץ ישראל אסורה לזרים ואוסרת תערובת אם נתערבה בחולין.
וְהָא הַאי תַּנָּא דְּאָמַר: מֵירוּחַ הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר, גִּלְגּוּל הַגּוֹי פּוֹטֵר!
הגמרא מסבירה את הקושיה: ושוב זהו מקרה של תנא שאומר: החלקת ערימת תבואה על ידי בעלים גוי אינה פוטרת אותה מן המעשרות, ואף על פי כן הוא סובר כי הלישה של בצק על ידי בעלים גוי פוטרת אותו מן החובה להפריש חלה.
מִדְּרַבָּנַן, גְּזֵירָה מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִיסִים.
הגמרא משיבה: פסיקה זו, שלפיה החלקת ערימת תבואה בידי בעליה הגוי אינה פוטרת אותה מחובות תרומה ומעשרות, חלה רק מדברי חכמים. לפי דין תורה, החלקת ערימת תבואה בידי בעליה הגוי אכן פוטרת אותה מן החובה להפריש תרומה ומעשרות. חכמים תיקנו גזירה משום תחבולותיהם של בעלי ממון. היה חשש שסוחרים ערמומיים יעבירו זמנית את בעלות תוצרתם לגויים בזמן שהערימות מוחלקות, ולאחר מכן הגויים יחזירו אותה לרשותם, ובכך יעקפו את החובה להפריש תרומה ומעשרות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria