אש אינה הפירוש הראוי של המונח kali בפסוק. אלא, kali פירושו דבר אחר, כלומר, השעורה נקלתה בתוך כלי ולא ישירות באש. כיצד? המונח kali פירושו רק שדבר אחר, כלי העשוי מנחושת מלוטשת [kalil], שימש בתהליך קליית הגרגרים. כיצד, כלומר, כיצד נעשה הדבר? היה שם כלי חלול, במקדש, ששימש לעשיית גרגרים קלויים. והוא היה מנוקב בחורים כמו נפה, כדי לאפשר לאש לאחוז בו בשלמותו.

הברייתא מנתחת את הפסוק: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוה, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב:יד). מכאן עולה שהדגן המשמש למנחת העומר חייב להיות קלוי באש, אך לא ברור אם ביטוי זה מוסב על החלק המוקדם או המאוחר של הפסוק. במילים אחרות, איני יודע אם יש לקלות את הדגן בשיבולת לפני טחינתו, או אם הגריסים הטחונים הם שצריכים להיות קלויים. הברייתא מסבירה כי כאשר הפסוק אומר: באש, הוא הפסיק את העניין הקודם וכעת הוא פותח פסוקית חדשה. בהתאם לכך, ההוראה לקלות באש מתייחסת לדגן בעודו בשיבולים, ולא לגריסים הטחונים.

הפסוק קובע כי מנחת העומר צריכה להיות מן השיבולת הטרייה [כרמל]. הברייתא מגדירה את כרמל כרך ונימוח [רך ומל]. וכן יש דוגמאות נוספות למונחים המתפרשים כמונחים מקוצרים, כפי שנאמר בפסוק: "וַיָּבֹא אִישׁ מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מלכים ב׳ 4:42). פסוק זה מזכיר את המילה כרמל בהקשר למילה בצקלונו, המתפרשת כקיצור של: בא [בא] ויצק לנו [ויצק לנו], ואכלנו [ואכלנו] והיה נאה [ונאה היה].

הברייתא מציגה דוגמאות נוספות למילים המתפרשות כמונחים מקוצרים של ביטוי מורחב. וכן הפסוק אומר: "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר; נִתְעַלְּסָה [nitalesa] בָּאֳהָבִים" (משלי ז:יח). המילה nitalesa היא קיצור של: נשוחח [nissa veniten] ונעלה [vena’aleh] למיטה ונשמח [venismaḥ] ונתפנק [venitḥata] באהבים.

הברייתא מביאה דוגמה למילה מקוצרת דומה: ״כנף רננים נעלסה [ne’elasa]״ (איוב לט:יג). המילה ne’elasa היא צירוף של המילים: נושא [noseh], עולה [oleh], ומניח למטה [venitḥata]. ציפור זו נושאת את ביצתה, עפה כלפי מעלה, ומניחה אותה בקינה.

כמו כן, הפסוק קובע, לאחר שבלעם הכה את אתונו: “ויאמר אליו מלאך ה׳: על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים? הנה אנכי יצאתי לשטן כי דרכך ירוטה [yarat] לנגדי” (במדבר כב:לב). Yarat הוא גם מונח מקוצר: האתון יראה [yirata], ראתה [ra’ata], ונטתה [nateta].

הגמרא חוזרת לדון במילה כרמל. בבית מדרשו של רבי ישמעאל לימדו כי כרמל פירושו: גרעין מלא [כר מלא], כלומר, שקליפת הגרעין צריכה להיות מלאה בגרעין הבשל שבתוכה.

§ המשנה מלמדת: רבי עקיבא סבור שקמח זה חייב בהפרשת חלה ומעשרות. אמר רב כהנא שרבי עקיבא היה אומר: החלקת ערימה של תבואה מוקדשת אינה פוטרת אותה מחובת הפרשת מעשרות אם לאחר מכן פודים אותה לשימוש חולין. זאת למרות ההלכה שהחלקת הערימה היא שגורמת לחובת הפרשת המעשרות לחול.

רב ששת מעלה קושיה מברייתא: מה היו עושים עם השארית של שלוש הסאין הללו של שעורים, כלומר, החלק שלא שימש לעשירית האיפה של קמח עבור קרבן העומר? היא נפדית ונאכלת לכל אדם, והיא חייבת בהפרשת חלה ופטורה מהפרשת מעשרות. רבי עקיבא סבור שקמח זה חייב בהפרשת חלה והמעשרות ממנו. החכמים אמרו לרבי עקיבא: ההלכה של מי שפודה תבואה מרשות גזבר בית המקדש מוכיחה אחרת, שכן הוא חייב בהפרשת חלה אך פטור מהפרשת מעשרות.

רב ששת מסביר את קושייתו: ואם אכן כך הוא שרבי עקיבא סבור כי החלקת ערימה של דגן מוקדש אינה פוטרת אותה מן המעשרות, מה משמעות הדבר שהחכמים אמרו לו? רבי עקיבא פשוט היה חולק על הנחת היסוד שלהם, שכן זהו אותו הדין עצמו: כשם שערימה של דגן מוקדש שהוחלקה אינה פטורה מן המעשרות, כך גם רבי עקיבא היה סבור שתבואה שנפדתה מאוצר המקדש אינה פטורה מן המעשרות.

ועוד, רב כהנא בר תחליפא מקשה מברייתא על רב כהנא בר מתתיה, שדיווח כי רבי עקיבא סבור שתבואה מוקדשת אינה פטורה מן החובה להפריש מעשרות. הברייתא מלמדת: רבי עקיבא מחייב אדם בהפרשת חלה ובהפרשת מעשרות, שכן כספי המקדש שיועדו ליבול העומר ניתנו רק כדי לכסות את העלות של אותו דבר שהם נצרכו לו לקרבן. רק העשירית של איפה הנדרשת מתוך כל שלוש הסאין שולמה מאוצר המקדש, ולכן הייתה רכושו. מכאן עולה שאילו כל היבול היה נקנה על ידי המקדש, הוא היה פטור מן החובה להפריש מעשרות.

אלא, רבי יוחנן אומר: זוהי מסורת קבועה ומקובלת בפיו של רבי עקיבא, שכספי המקדש שיועדו ליבול העומר ניתנו רק כדי לכסות את העלות של אותו דבר אשר הם נצרכו לו לקרבן. במילים אחרות, נוסחו של רב כהנא בדעת רבי עקיבא, שבכל המקרים החלקת ערימה של גרעינים מוקדשים אינה פוטרת אותה ממעשרות, נדחה.

רבא גם כן אמר: ברור לי שהחלקת ערימה של תבואה מוקדשת פוטרת אדם מכל חיוב עתידי להפריש מעשרות. ואפילו רבי עקיבא, המחייב להפריש מעשרות מן השארית של התבואה שלא שימשה לקרבן העומר, מחייב להפריש מעשרות רק שם, במקום שהכסף ניתן רק כדי לשלם עבור אותו דבר אשר הם נצרכו לו לקרבן. אבל הוא מודה שהחלקת ערימה של תבואה מוקדשת בדרך כלל פוטרת מן החובה להפריש מעשרות.

רבא ממשיך: מעמדו של ערֵמת תבואה לאחר החלקה שבוצעה בידי בעלים גוי הוא מחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא: מפרישים תרומה מתבואתו של יהודי כדי לפטור תבואה אחרת של יהודי, וכן מתבואה שנקנתה מגויים כדי לפטור תבואה אחרת שנקנתה מגויים, וכן מתבואה שנקנתה משומרונים כדי לפטור תבואה אחרת שנקנתה משומרונים. ועוד, מותר להפריש תרומה מן התבואה של כל אחד מאלה כדי לפטור את התבואה של כל אחד מאלה. זהו דבריהם של רבי מאיר ורבי יהודה, שכן הם סבורים שתבואה שהייתה שייכת לגויים או לשומרונים חייבת במעשרות ומעמדה כמעמד תבואה שהייתה שייכת מלכתחילה ליהודי.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מפרישים תרומה מתבואתו של יהודי כדי לפטור תבואה אחרת של יהודי, ומן תבואה שנקנתה מגויים כדי לפטור תבואה שנקנתה מן הכותים, ומן תבואה שנקנתה מן הכותים כדי לפטור תבואה שנקנתה מן הגויים. אבל אין מפרישים תרומהמתבואתו של יהודי כדי לפטור תבואה שנקנתה מן הגויים או מן הכותים, ולא מן תבואה שנקנתה מן הגויים או מן הכותים כדי לפטור תבואה של יהודי. לדעת רבי יוסי ורבי ישמעאל, תבואה שהייתה שייכת לגוי או לכותי פטורה מחובת הפרשת מעשרות. לכן אין להפריש מעשרות מתבואתו של יהודי, שחובת המעשרות חלה עליה, כדי לפטור תבואה כזו.