וְאִם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, לָמָּה אִיחֲרָן בְּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי? אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה! וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵילָה שֶׁלָּכֶם!
ואם משה רבנו היה אוהב את עם ישראל, מדוע עיכב אותם במדבר ארבעים שנה? הזקן אמר לו: רבי, אתה פוטר אותי בתשובה זו? רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: שוטה! וכי תורתנו השלמה אינה ראויה להיות חשובה כדבריך הבטלים? את טענתך אפשר להפריך בקלות.
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״.
רבי יוחנן בן זכאי מביא הוכחה לכך שאין הכרח שחג שבועות יחול דווקא ביום ראשון. פסוק אחד אומר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג:טז), ופסוק אחד, הקודם לו, סותר זאת לכאורה כאשר הוא אומר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה; שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה." האם חג שבועות חל שבעה שבועות מלאים אחרי פסח, כלומר בספירה מיום ראשון עד שבת שבע פעמים; או שהוא חל חמישים יום אחרי פסח?
הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת.
הגמרא מסבירה: כיצד, כלומר, כיצד ניתן ליישב בין שני פסוקים אלה? כאן, הפסוק המזכיר שבע שבתות תמימות מתייחס לשנה שבה החג של פסח חל בשבת. בשנה כזו, תקופת חמישים הימים שבין פסח לשבועות כוללת שבע שבתות תמימות, מיום ראשון עד שבת. שם, הפסוק המגדיר את התקופה כחמישים יום מתייחס לשנה שבה החג של פסח חל באמצע השבוע.
(שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: סוֹפֵר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוֹנֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעַמֵּר, רַבִּי יְהוּדָה: לְמַטָּה – סִימָן.)
הגמרא מציגה סימן לכמה הוכחות נוספות להפרכת טענת הבייתוסים: זו של רבי אליעזר: מספר; רבי יהושע: מנה; רבי ישמעאל: מן העומר; רבי יהודה: למטה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״תִּסְפׇּר לָךְ״, סְפִירָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לְחַדֵּשׁ. ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מָחֳרַת יוֹם טוֹב, יָצָאת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁסְּפִירָתָהּ בְּכׇל אָדָם.
רבי אליעזר אומר: ההוכחה הקודמת אינה נחוצה, שכן הכתוב אומר: "שבעה שבועות תספור לך; מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז, ט). המונח "לך" מציין כי ספירת השבועות תלויה בהכרעת בית הדין, שכן הם יודעים כיצד לחשב את החודשים החדשים, שעליהם תלוי מועד החג. לכן, כאשר הכתוב אומר: "ממחרת השבת [השבת]" (ויקרא כג, טז), פירושו: ממחרת החג, שכן קביעת המועדים היא בידי בית הדין. דבר זה בא למעט את הפירוש שהספירה מתחילה לאחר שבת בראשית, כלומר שבת שבועית רגילה, שאת ספירתה יכול לבצע כל אדם, ולא בית הדין בלבד.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ, מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת. מָה חֹדֶשׁ סָמוּךְ לְבִיאָתוֹ נִיכָּר, אַף עֲצֶרֶת סָמוּךְ לְבִיאָתָהּ נִיכֶּרֶת.
בהבאת הוכחה אחרת, רבי יהושע אומר: התורה אמרה למנות ימים, כפי שנאמר: "חודש ימים" (במדבר יא:כ), ולאחר מכן לקדש את החודש בקרבנות. והתורה גם אמרה למנות ימים מפסח ולאחר מכן לקדש את חג שבועות בקרבנות, כפי שנאמר: "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג:טז). מהשוואה זו ניתן ללמוד כי כשם שתחילת המניין לקראת החודש ידועה עוד לפני שהוא מגיע, שכן מתחילים למנות לקראת החודש הבא ביום הראשון של חודש, כך גם תחילת המניין לקראת חג שבועות ידועה עוד לפני שהוא מגיע, שכן מתחילים למנות לקראת שבועות ביום קבוע בחודש.
וְאִם תֹּאמַר: עֲצֶרֶת לְעוֹלָם אַחַר הַשַּׁבָּת, הֵיאַךְ תְּהֵא נִיכֶּרֶת מִשֶּׁלְּפָנֶיהָ?
הגמרא מפרטת: ואם תאמר שחג שבועות חל תמיד למחרת השבת, כיצד ספירת הימים לקראת שבועות נודעת על סמך מה שקדם לה? אם מועדו של שבועות תלוי בשבת, לא יהיה תאריך קבוע לאחר פסח שממנו סופרים בכל שנה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עוֹמֶר בַּפֶּסַח, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל, אַף כָּאן – רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל.
רבי ישמעאל אומר שיש הפרכה נוספת לפירוש הבייתוסי. התורה אמרה: הביאו את העומר בחג בפסח ואת שתי הלחם בשבועות. כשם ששם, לגבי הקרבן בחג של שבועות, שתי הלחם מובאות בתחילת החג, שכן הוא נמשך יום אחד בלבד, כך אף כאן, לגבי חג הפסח, יש להביא את העומר בתחילת החג. אילו היה העומר מובא תמיד ביום ראשון, היה יכול לקרות שהדבר יהיה בסוף חג הפסח. לדוגמה, אם פסח היה מתחיל ביום שני, העומר היה מובא רק ביום ראשון הבא, בסוף החג.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״שַׁבָּת״ לְמַעְלָה, וְנֶאֱמַר ״שַׁבָּת״ לְמַטָּה. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל, וּתְחִלַּת רֶגֶל סָמוּךְ לָהּ, אַף כָּאן – רֶגֶל, וּתְחִלַּת רֶגֶל סָמוּךְ לָהּ.
רבי יהודה בן בתירא אומר שיש עוד פירכה. נאמר "שבת" למעלה (ויקרא כג:טו), לגבי תחילת ספירת העומר, ונאמר גם "שבת" למטה (ויקרא כג:טז), לגבי תחילת חג השבועות. כשם ששם, לגבי החג של שבועות, נאמר: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום", והמילה שבת מתייחסת לתחילת החג והיא מיד באה לאחר סיום השבוע השביעי; כך גם כאן, לגבי הבאת העומר, המילה שבת פירושה חג, כך שקרבן העומר מיד בא לאחר תחילת החג, ביום השני של פסח. לפי הבייתוסים, תחילת הספירה יכולה להתחיל זמן רב לאחר תחילת פסח. לדוגמה, אם פסח חל ביום ראשון, ספירת העומר תתחיל רק ביום ראשון שלאחר מכן.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם״, שֶׁתְּהֵא סְפִירָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
לימדו חכמים בברייתא: הפסוק אומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת [השבת], מיום הביאכם את עומר התנופה; שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג:טו). הביטוי: "וספרתם לכם," מלמד שמצוות הספירה אינה חובה המוטלת על הציבור. אלא, צריכה להיות ספירה על ידי כל אחד ואחד.
״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְמָחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית? רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, כׇּל סְפִירוֹת שֶׁאַתָּה סוֹפֵר לֹא יְהוּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים יוֹם.
הברייתא ממשיכה: ממחרת השבת [השבת], פירושו ממחרת החג של פסח. או שמא אין זו משמעות הפסוק, אלא אדרבה פירושו אחרי שבת בראשית, כלומר יום ראשון. רבי יוסי בר יהודה אומר: אין זה יכול להיות נכון, שכן הפסוק קובע: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג:טז). מכאן שכל הספירות שאתם סופרים לא יהיו אלא חמישים יום.
וְאִם תֹּאמַר מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וְאֶחָד, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, חֲמִשִּׁים וּשְׁלֹשָׁה, חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה, חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה.
רבי יוסי בר יהודה מפרט: ואם תאמר שהפסוק: "ממחרת יום המנוחה [השבת]" מתייחס לשבת בראשית, לפעמים תמצא מניין של חמישים ואחד ימים מן היום הראשון של פסח, שהוא התאריך שבו החל המניין בשנה הקודמת, ועד שבועות; ולפעמים תמצא חמישים ושניים, או חמישים ושלושה, או חמישים וארבעה, או חמישים וחמישה, או חמישים ושישה. לדוגמה, בשנה אחת חל פסח בשבת, וספירת העומר תתחיל ביום ראשון, בשישה עשר בניסן, ושבועות יחול חמישים יום לאחר מכן. בשנה אחרת חל פסח ביום שישי, והספירה מתחילה ביום ראשון, ואז התאריך שבו יחול שבועות באותה שנה הוא חמישים ואחד ימים משישה עשר בניסן. אם פסח חל ביום חמישי, והספירה מתחילה ביום ראשון שלאחר מכן, שבועות יחול חמישים ושניים ימים משישה עשר בניסן.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ,
רבי יהודה בן בתירא אומר: הוכחה זו אינה נחוצה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria