והאם נאמר לגבי מנחת מאפה תנור: "קרבן," ושוב: קרבן, ובסך הכול פעמיים, פעם אחת ביחס למנחת חלות ופעם אחת ביחס למנחת רקיקים? אילו כך היה הדבר, היה בכך כדי להורות שאלו שני סוגי קרבנות. אך האם לא למעשה נאמר "קרבן" רק פעם אחת: "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן אוֹ רְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ב:ד)? ונאמר לגבי מנחה זו גם חלות וגם רקיקים, ומכאן שאלו שני מינים של אותו קרבן.

רבי שמעון ממשיך: מעתה ניתן להסיק שאם אדם רוצה להביא עשר כיכרות, הוא רשאי להביא עשר כיכרות, ואם הוא מעדיף להביא עשר רקיקים, הוא רשאי להביא עשרה רקיקים, ואם הוא מחליט שמחצית מהם יהיו כיכרות ומחצית מהם רקיקים, הוא רשאי להביא זאת בדרך זו. ואם הוא מביא חלק ככיכרות וחלק כרקיקים, כיצד הוא נוהג? הוא בולל את כולם ונוטל קומץ משניהם. ואם הוא נטל קומץ וקרה שרק חלק מאחד המינים, בין כיכרות ובין רקיקים, עלה בידו עבור שניהם, הוא יצא ידי חובתו, שכן שניהם הם חלק מקרבן אחד.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מנין שנלמד למי שאומר: הרי עלי להביא מנחת מאפה, שאינו רשאי להביא חציה מן הקרבן בתור חלות וחציה בתור רקיקים? הוא משיב: הכתוב אומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, וכל נעשה במרחשת ועל מחבת, לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, לכל בני אהרן תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז:ט–י).

הפסוקים מציבים זה לצד זה את מנחת המאפה בתנור עם המנחה המוכנה על המחבת ועם המנחה המוכנה במרחשת, וכן עם מנחה המובאת כמתנה, הנרמזת בביטוי: "בלולה בשמן", ועם מנחת חוטא, הנקראת: "חרבה". דבר זה מלמד שכשם שהביטוי: "וכל" (ויקרא ז:י), האמור להלן ביחס לאותן מנחות, מתייחס לשני סוגים שונים של מנחה, כך גם הביטוי: "וכל" (ויקרא ז:ט), האמור לעיל, ביחס לשתי הצורות של מנחת מאפה בתנור, מתייחס לשני סוגים שונים של מנחה, ולכן אין להביא חלק כחלות וחלק כרקיקים.

הגמרא שואלת: וכיצד משיב רבי יהודה, הסבור שחַלּוֹת ורקיקים הם שני סוגים שונים של מנחות הנאפות בתנור, על ראייתו של רבי שמעון? הרי רבי שמעון אומר היטב כשהוא מצביע על כך שהפסוק מזכיר "קרבן" פעם אחת בלבד. הגמרא מסבירה: רבי יהודה היה יכול לומר לך: מאחר שנאמר: "בשמן," ו: "בשמן," בפסוק: "מַצּוֹת חַלּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ב:ד), הרי זה נחשב כאילו נאמר "קרבן" ו"קרבן," ולפיכך אלו נחשבים לשני סוגים שונים של מנחה.

הגמרא שואלת: וכיצד משיב רבי שמעון לטענה זו? הגמרא משיבה: רבי שמעון סבור שחזרת הלשון "בשמן" מלמדת הלכה אחרת. אילו לא היה כתוב "בשמן," ושוב "בשמן," הייתי אומר שמנחה הנאפית בתנור צריכה להיות מובאת דווקא חציה חלות וחציה רקיקין, ואם היה רוצה להביא רק חלות בלבד או רקיקין בלבד, הייתי אומר שאינו רשאי להביא מנחה בדרך זו. חזרת הלשון "בשמן" מלמדת אותנו שמנחה הנאפית בתנור יכולה לכלול עשר חלות, או עשרה רקיקין, או צירוף של שני הסוגים.

הגמרא מוסיפה ושואלת: הברייתא קובעת שרבי יוסי, בנו של רבי יהודה, סבור שחַלּוֹת ורקיקים הם שני סוגים שונים של מנחות. דעתו של רבי יוסי, בנו של רבי יהודה, היא כדעת אביו, רבי יהודה, שדעתו נזכרת אף היא בברייתא. מדוע יש צורך להביא את דעתו של רבי יוסי בר רבי יהודה בנפרד? הגמרא מסבירה: יש צורך להביא את דעתו של רבי יוסי בר רבי יהודה, מפני שיש הבדל מעשי בין פסיקתו לבין זו של אביו; שכן, אם אדם עבר ועשה את הקרבת מנחת מאפה תנור על ידי הבאת תערובת של חלות ורקיקים, לדעת רבי יהודה המנחה כשרה בדיעבד, ואילו רבי יוסי בר רבי יהודה סבור שאינה כשרה אפילו בדיעבד.

משנה:רבי ישמעאל אומר: כאשר יום הקרבת מנחת העומר חל בשבת, היו ממעטים ככל האפשר במלאכות שנעשו, והעשירית האיפה של סולת שהייתה מובאת כקרבן עובדה משלוש סאין של שעורים שנקצרו. ואם חל בימות החול, הייתה הסולת נעבדת מחמש סאין של שעורים שנקצרו. וחכמים אומרים: בין בשבת ובין בימות החול, קרבן העומר בא משלוש סאין של שעורים שנקצרו.

רבי חנינא, סגן הכהן הגדול, אומר: בשבת השעורה נקצרה על ידי יחיד ובמגל אחד ובסל אחד שאליו הוכנסה השעורה; ובימות החול, היא נקצרה על ידי שלושה אנשים בשלושה סלים ובשלושה מגלים. וחכמים אומרים: בין בשבת ובין בימות החול, היא נקצרה על ידי שלושה אנשים בשלושה סלים ובשלושה מגלים.

גמרא: רבי ישמעאל וחכמים חולקים במשנה בנוגע לכמה סאה של שעורים נקצרו עבור מנחת העומר בשבת. לפי רבי ישמעאל, שלוש סאין נקצרו כאשר הקרבן הובא בשבת, וחמש סאין נקצרו כאשר הקרבן הובא ביום חול. חכמים סבורים שבין בחול ובין בשבת נקצרו שלוש סאין. הגמרא שואלת: מובן שיטת חכמים, שכן הם סבורים שעישרון מובחר של קמח בא משלוש סאין של שעורים שנקצרו, ולכן אין הבדל אם השעורים נקצרות בחול או אם הן נקצרות בשבת, שכן נדרש עישרון מובחר.

אלא, יש שאלה בנוגע לדעתו של רבי ישמעאל, המבחין בין שבת לבין ימות החול. מה הוא סבור? אם הוא סבור שעישרון מובחר של סולת יכול לבוא רק מחמש סאין של שעורים שנקצרו, אז אפילו בשבת גם חמש סאין צריכות להידרש. ואם אם העישרון המובחר של סולת יכול לבוא מאפילו שלוש סאין, אז אפילו ביום חול שלוש אמורות להספיק.

רבא אמר: רבי ישמעאל סבור כי עישרון מובחר של איפת קמח יכול לבוא בלא טורח מחמש סאין, ובטורח משלוש. לפיכך, ביום חול אנו קוצרים ומביאים קמח מחמש סאין, מפני שזה מניב תוצר סופי טוב יותר, שכן נבחר רק הקמח האיכותי ביותר מכל סאה. בשבת, עדיף שאדם ירבה את המאמץ הכרוך במלאכה אסורה אחת, והיא ניפוי הקמח פעמים רבות, ולא ירבה את מספר המעשים האסורים הכרוכים בעשיית מלאכות אסורות רבות, כגון קצירה וזרייה, הנדרשות לעיבוד של חמש סאין.

§ רבא אמר: רבי ישמעאל ורבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אמרו אותו דבר. כפי שנלמד בברייתא: אם הארבעה עשר בניסן חל בשבת, כאשר קורבן הפסח נשחט אך אינו נצלה עד לאחר צאת השבת, מפשיטים את קורבן הפסח עד החזה, כדי לאפשר את הוצאת חלקי הבהמה המוקרבים על המזבח בשבת, ואת שאר הבהמה מפשיטים לאחר השבת. הפשטה נוספת נועדה רק כדי להקל על אכילת הבהמה ולכן אינה דוחה את השבת. זו היא דבריו של רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: לא קיים את החובה כראוי אלא אם כן הפשיט אותו בשלמותו.

הגמרא מסבירה מדוע דבריהם של רבי ישמעאל ורבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, זהים. וכי רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, לא אמר שם שבכל מקום שאפשר לבצע את המלאכה הנדרשת בלי פעולה נוספת, אין אנו טורחים בשבת? כאן גם כן, מאחר שאפשר לבצע את המלאכה הנדרשת בלי ההפשטה הנוספת, אין אנו טורחים.

הגמרא דוחה השוואה זו: מניין מוסקת מסקנה זו? שמא רבי ישמעאל אומר את פסיקתו רק כאן, במקרה של קצירת שלוש סאה בשבת, שאין בו ביזיון של דברי קודש. אבל שם, שיש בו ביזיון של דברי קודש, שכן הבהמה תישאר מופשטת למחצה במשך הלילה,