רַב פָּפָּא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ הוּא, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי – כִּי הָתָם, מָה הָתָם דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לְכֹהֵן, אַף הָכָא דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן.
רב פפא אמר שיש הסבר אחר למחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לחכמים: הכול, אפילו רבי יהודה הנשיא, מסכימים שבאשר לגזירה שווה, העיקרון המנחה הוא: למד ממנה והסק את הפרטים ממנה. וזהו הטעם לפסיקתו של רבי יהודה הנשיא שלאחר שחיטת שלמי הציבור מניפים את כל הקרבן, ולא רק את החזה והשוק: כך נעשה כאן כמו שנעשה שם, במקרה של שלמי יחיד: כשם ששם, מניפים את הדבר שהוא מתנה לכהן, שכן החזה והשוק ניתנים לכהנים לאכילה, כך גם כאן, לגבי שלמי הציבור, מניפים את הדבר שהוא מתנה לכהן. מאחר ששלמי הציבור ניתנים לכהנים בשלמותם, גם מניפים אותם בשלמותם.
רָבִינָא אָמַר, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן: ״שַׁלְמֵיהֶם״ רִיבּוּיָא הוּא.
רבינא אמר הסבר שהוא ההפך מדברי רב פפא: הכול, אפילו הרבנים, מסכימים שהעיקרון המנחה הוא: לומדים ממנו אך מפרשים את ההלכה לפי מקומה שלה. וזו הסיבה לפסיקת הרבנים שמניפים רק את החזה והשוק של שלמי ציבור: הכתוב אומר לגבי שלמי יחיד: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם, ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ז:לד). הלשון: "זבחי שלמיהם," היא בלשון רבים, אף על פי שהפסוק עוסק בשלמי יחיד. זהו ריבוי, המלמד שאותה הלכה חלה גם על שלמי ציבור, כלומר, שרק החזה והשוק טעונים תנופה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה מִינִין טְעוּנִין שָׁלֹשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכׇל אֶחָד וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע.
§ המשנה מלמדת: רבי שמעון אומר: יש שלושה סוגים של קורבנות הטעונים קיום של שלוש מצוות. שתיים מן המצוות נעשות בכל אחד ואחד מהם, אבל השלישית אינה נעשית בהקרבתם, כלומר, כל אחד מן הקורבנות הללו טעון שתיים מתוך אותן שלוש מצוות, אך לא בהכרח אותן שתיים כמו האחרים. ואלו הם שלושת הקורבנות: שלמי נדבה של יחיד, שלמי ציבור, כלומר, שני הכבשים המובאים עם שתי הלחם בחג שבועות, ואשם של מצורע.
זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִין, וְאֵין בָּהֶן תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִין, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. אֲשַׁם מְצוֹרָע טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְּנוּפָה שָׁחוּט.
המשנה ממשיכה: שלמי יחיד טעונים סמיכה על ראש הבהמות כשהן בחיים, ותנופה לאחר שהן נשחטו, אבל אין חובה של תנופה להם כשהם בחיים. שלמי ציבור טעונים תנופה הן כשהם עדיין בחיים והן לאחר שהם נשחטו, אבל אין חובה של סמיכה עליהם. ואשם מצורע טעון סמיכה ותנופה כשהוא עדיין בחיים, אבל אין חובה של תנופה לו לאחר שהוא נשחט.
וְיִהְיוּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שֶׁאֵין טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים, טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים – זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁטְּעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים, אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים!
הגמרא מקשה: ושלמי יחיד יטענו תנופה כשהם עדיין חיים, שכן ניתן ללמוד זאת בקל וחומר: ומה שלמי ציבור, שהלכתם קלה יותר משל שלמי יחיד בכך שאין הם טעונים סמיכה על ראש הקרבנות כשהם חיים, ואף על פי כן טעונים תנופה כשהם חיים, אם כן לגבי שלמים שמביא יחיד, שהם כן טעונים סמיכה כשהם חיים, האם אין זה הגיוני להסיק שהם טעונים תנופה כשהם חיים?
מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, ״אַתֶּם״, ״אוֹתָם״ – לְמַעוֹטֵי זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד.
הגמרא משיבה: היסק זה של קל וחומר אינו מתקבל, משום שהרחמן הוציא שלמי יחיד, כפי שנאמר לגבי שלמי ציבור: "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה', על שני כבשים" (ויקרא כג:כ). המילה "אותם" באה למעט שלמים המובאים על ידי יחיד מחובת תנופה בעוד הבהמה בחיים.
וְיִהְיוּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר טְעוּנִין סְמִיכָה, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁאֵין טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים – טְעוּנִין סְמִיכָה, זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנִין סְמִיכָה? אָמַר רָבִינָא: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִבּוּר.
הגמרא שואלת: ושלמי ציבור יטעונו סמיכה, שכן ניתן ללמוד זאת בקל וחומר: ומה שלמים שמביא יחיד, שהלכתם קלה יותר משל שלמי ציבור בכך שאין הם טעונים תנופה כשהם חיים, ואף על פי כן טעונים סמיכה, אם כן לגבי שלמי ציבור, שכן טעונים תנופה כשהם חיים, וכי אין זה הגיוני להסיק שהם טעונים סמיכה? רבינא אמר: קל וחומר זה אינו מתקבל, שכן נלמד כמסורת מסיני שיש רק שני מקרים של סמיכה בקרבנות ציבור: השעיר המשתלח ביום הכיפורים והפר הבא על העלם דבר של ציבור.
וִיהֵא אֲשַׁם מְצוֹרָע טָעוּן תְּנוּפָה שָׁחוּט, מִקַּל וְחוֹמֶר: מָה זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד שֶׁאֵין טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים, טְעוּנִין תְּנוּפָה שְׁחוּטִין – אֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁטָּעוּן תְּנוּפָה חַי, אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן תְּנוּפָה שָׁחוּט!
הגמרא מוסיפה ושואלת: ושיקריב אשם של מצורע תנופה לאחר שהבהמה נשחטה, שכן ניתן ללמוד זאת בקל וחומר: ומה שלמים שמביא יחיד, שהלכתם קלה יותר מזו של אשם מצורע בכך שאינם טעונים תנופה כשהם חיים, ואף על פי כן טעונים תנופה לאחר שהם נשחטים, אם כן לגבי אשם של מצורע, שטעון תנופה בעודו חי, האם אין זה הגיוני להסיק שהוא גם טעון תנופה לאחר שהוא נשחט?
מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, ״אֹתוֹ״, ״אוֹתוֹ״ לְמַעוֹטֵי אֲשַׁם מְצוֹרָע.
הגמרא משיבה: הרחמן הוציא את אשם המצורע, שכן הכתוב אומר לגבי שלמים שמביא יחיד: "ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו לפני ה'" (ויקרא ז:ל). המילה "אותו" באה למעט את אשם המצורע מחובת תנופה לאחר שנשחטה הבהמה.
תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה שֶׁהֵבִיאוּ קׇרְבָּן אֶחָד – אֶחָד מֵנִיף עַל יְדֵי כּוּלָּם, וְהָאִשָּׁה – כֹּהֵן מֵנִיף עַל יָדָהּ, וְכֵן הַשּׁוֹלֵחַ קׇרְבְּנוֹתָיו מִמְּדִינַת הַיָּם – כֹּהֵן מֵנִיף עַל יָדוֹ.
§ החכמים לימדו: לגבי חמישה אנשים שהביאו קורבן אחד יחד, אחד מהם מניף את הקורבן בעבור כולם. וכן במקרה של אישה המביאה קורבן, הכהן מניף את הקורבן בעבורה. וכן, לגבי מי ששולח את קורבנותיו מעבר לים, הכהן מניף אותם בעבורו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria