מְרַבֶּה אֲנִי שְׁאָר מְנָחוֹת שֶׁבָּאוֹת בִּגְלַל עַצְמָן, וּמוֹצִיא אֲנִי מִנְחַת נְסָכִים שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ. וַהֲלֹא מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ בָּאוֹת בִּגְלַל עַצְמָן, יָכוֹל יְהוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה?
הברייתא משיבה: אני מרבה מן הפסוק הזה את שאר המנחות, שכן הן באות מחמת עצמן, כלומר, אינן באות בליווי קרבנות אחרים, ואני ממעט את המנחה הבאה עם נסכים, שכן אינה באה מחמת עצמה אלא יחד עם קרבן בהמה. הברייתא מקשה: אבל מנחת כוהנים ומנחת כוהן המשיח גם הן באות מחמת עצמן, ולפי היגיון זה אפשר היה לחשוב שגם הן טעונות הגשה.
תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִגִּישָׁהּ״. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפָהּ, שֶׁטְּעוּנָה הַגָּשָׁה! מִן ״וְהִגִּישׁ״ ״וְהִגִּישָׁהּ״.
לכן, הפסוק קובע: "והקריב אותה" אל המזבח" (ויקרא ב:8), כדי להוציא את מנחת הכוהנים ואת מנחת הכוהן המשיח מחובת ההקרבה. הברייתא מעלה קושי: אך פסוק זה נצרך לגופו, כלומר, ללמד את ההלכה היסודית שמנחה טעונה הקרבה אל המזבח. הברייתא משיבה: הלכה זו נלמדת מן העובדה שהפסוק יכול היה לומר רק: "והקריב," ובמקום זאת הוא אומר: "והקריב אותה."
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת, וּלְהוֹצִיא מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ? מְרַבֶּה אֲנִי שְׁאָר מְנָחוֹת, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן לָאִישִּׁים, וּבָאוֹת בִּגְלַל עַצְמָן, וְיֵשׁ מֵהֶן לַכֹּהֲנִים. וּמוֹצִיא אֲנִי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵין מֵהֶן לָאִישִּׁים. וּמִנְחַת נְסָכִים שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ. וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין מֵהֶן לַכֹּהֲנִים.
הברייתא שואלת: ומה ראית שהביא אותך לכלול את שאר המנחות בדרישת ההגשה ולהוציא את מנחת כוהנים ואת מנחת הכוהן המשיח? הברייתא משיבה: אני כולל את שאר המנחות, שכן יש חלק מהן הנשרף באש המזבח, והן באות בגלל עצמן, ויש חלק מהן הניתן לכוהנים לאכילה. ואני מוציא את שתי הלחם ואת לחם הפנים, שכן אין חלק מהן הנשרף באש. ואני מוציא את המנחה הבאה עם נסכים, שכן אינה באה בגלל עצמה, ואני גם מוציא את מנחת כוהנים ואת מנחת הכוהן המשיח, שכן אין חלק מהן הניתן לכוהנים.
״וְהֵרִים״ – יָכוֹל בִּכְלִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ״, מָה הֲרָמָה הָאָמוּר לְהַלָּן בְּקוּמְצוֹ, אַף הֲרָמָה הָאָמוּר כָּאן בְּקוּמְצוֹ.
הברייתא ממשיכה: הפסוק קובע: "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב:ט). ביחס לביטוי: "והרים" הכהן, אפשר היה לחשוב שהכהן רשאי לבצע פעולה זו אפילו בכלי. לכן, הפסוק קובע: "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקמצו" (ויקרא ו:ז–ח). כשם שההרמה שנאמרה להלן נעשית דווקא בקמץ של הכהן ולא בכלי, כך גם, ההרמה שנאמרה כאן חייבת להיעשות בקמץ של הכהן, ולא בכלי.
מַתְנִי׳ אֵלּוּ טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵימוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן.
משנה:אלו הם הדברים הטעונים תנופה ואינם טעונים הגשה אל המזבח: לוג השמן המתלווה לאשם של מצורע שנתרפא ואשמו עצמו, שנאמר: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, והניף אותם תנופה לפני ה'" (ויקרא יד:יב); והביכורים, כדברי רבי אליעזר בן יעקב; ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהם, שנאמר: "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה'" (ויקרא י:טו).
אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בַּאֲחֵרִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת.
דרישה זו חלה על קרבנות שלמים השייכים הן לגברים והן לנשים, על ידי יהודים זכרים ולא על ידי אחרים. הגמרא תסביר קביעה סותרת לכאורה זו בדף 61b. בנוסף, שתי הלחם וקרבן השלמים הנלווה של שני כבשים המובא בשבועות גם אינם טעונים הגשה אך טעונים תנופה, כפי שנאמר: "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה', על שני הכבשים" (ויקרא כג:כ).
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְּבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו לְמַטָּה, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם״. תְּנוּפָה הָיְתָה בַּמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. תְּנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לַהַגָּשׁוֹת.
כיצד מבצעים תנופה זו? הוא מניח את שתי הלחם מעל שני הכבשים ומניח את שתי ידיו מתחת ללחם ולכבשים, מושיט את הקרבנות לארבע הרוחות ומחזיר אותם לאחור, ולאחר מכן מעלה ומוריד אותם, כפי שנאמר לגבי תנופת איל המילואים של הכוהנים: "אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם" (שמות כט, כז); כלומר, מונף הלוך ושוב, ומורם למעלה ולמטה. את התנופה היה אפשר לבצע במזרח המזבח, אבל את ההגשה של מנחות היה צריך לעשות במערב, כלומר, בקרן הדרומית-מערבית של המזבח. וכן, לגבי כל המנחות, התנופות קודמות לפעולת ההגשה.
מִנְחַת הָעוֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים אֵין טְעוּנוֹת לֹא הַגָּשָׁה וְלֹא תְּנוּפָה.
מנחת העומר ומנחת הקנאות המובאת על ידי סוטהטעונות הן הגשה והנפה. מנחת העומר טעונה הנפה, כפי שנאמר: "והניף את העומר לפני ה'" (ויקרא כג:יא), וכן לגבי המנחה שמביאה סוטה נאמר: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'" (במדבר ה:כה). דין ההגשה נלמד כפי שהוסבר לעיל. לחם הפנים והמנחה המובאת עם נסכים אינם טעונים לא הגשה ולא הנפה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה מִינִין טְעוּנִין שָׁלֹשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכׇל אַחַת וְאַחַת, וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן: זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע.
רבי שמעון אומר: יש שלושה סוגים של קורבנות המחייבים קיום של שלוש מצוות. שתי מצוות נעשות בכל אחד ואחד מהם, אך השלישית מצווה אינה נעשית בהקרבתם, כלומר, כל אחד מן הקורבנות הללו טעון שתיים מתוך אותן שלוש מצוות, אך לא בהכרח אותן שתיים כמו האחרים. ואלו הם שלושת הקורבנות: שלמי נדבה של יחיד, שלמי ציבור, כלומר, שני הכבשים המובאים עם שתי הלחם בשבועות, ואשם מצורע (ראו ויקרא י״ד:י״ב–י״ד).
זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד – טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִין, וְאֵין בָּהֶן תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר – טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִין, [וְאֵין בָּהֶם סְמִיכָה]. וַאֲשַׁם מְצוֹרָע – טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְּנוּפָה שָׁחוּט.
שלמי יחיד טעונים סמיכה על ראש הבהמות כשהבהמות עדיין בחיים, ותנופה לאחר שהן נשחטו, אך אין חובה של תנופה להן כשהן בחיים. שלמי ציבור טעונים תנופה הן כשהבהמות עדיין בחיים והן לאחר שהן נשחטו, אך אין חובה של סמיכה עליהן. ואשם מצורע טעון סמיכה ותנופה כשהבהמה עדיין בחיים, אך אין חובה של תנופה לו לאחר שהוא נשחט.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה כְּאֶחָד.
גמרא: המשנה מלמדת שגם הלוג של השמן המתלווה לאשם של מצורע שנרפא וגם האשם עצמו טעונים תנופה. חכמים לימדו בברייתא: הכתוב אומר: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, והניף אותם תנופה לפני ה'" (ויקרא יד:יב). לשון הרבים "אותם" מלמדת שהלוג של השמן והקרבן טעונים תנופה, ושיש לעשות זאת בשניהם יחד.
וּמִנַּיִן שֶׁאִם הֵנִיף זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ יָצָא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְהֵנִיף״. יָכוֹל יָנִיף וְיַחְזִיר וְיָנִיף? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּנוּפָה״, וְלֹא תְּנוּפוֹת.
ומנין נלמד שאם הכהן הניף את זה בפני עצמו ואת זה בפני עצמו שהוא יצא ידי חובתו? אותו פסוק אומר, בלשון יחיד: "והקריב אותו לאשם... והניף." הגמרא שואלת: מאחר שחלקים מפסוק זה הם בלשון יחיד וחלקים בלשון רבים, אפשר היה לחשוב שעליו להניף את שניהם יחד, ואחר כך להניף כל אחד בנפרד. לכן הפסוק אומר: "תנופה," ומכאן שעליו לעשות תנופה אחת, ולא תנופות מרובות.
״לִפְנֵי ה׳״ – בַּמִּזְרָח. וְהָא אָמַר: ״לִפְנֵי ה׳״ – יָכוֹל בַּמַּעֲרָב!
ביחס לביטוי: “תנופת לפני ה',” הברייתא קובעת שהדבר מלמד שניתן לבצע תנופה במזרח המזבח, כפי שנלמד במשנה. הגמרא מעלה קושי: והאם אין התנא של ברייתא שהובאה קודם לכן במסכת (יט ע"ב) אומר, לגבי פסוק הדן בהקרבת מנחה, שבו נאמר: “לפני ה'” (ויקרא ו, ז), שאפשר היה לחשוב שמקריבים אותה למערב המזבח, שכן זהו הצד הפונה אל המקדש? אותו תנא ממשיך ומסביר שהביטוי: “לפני המזבח” (ויקרא ו, ז), הוא התייחסות לדרום, שם עולים אל המזבח, ולכן יש להביא את המנחה לקרן הדרומית-מערבית. אולם מכאן עולה שהביטוי “לפני ה'” הוא התייחסות למערב.
אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי מִנְחָה, דְּאִיקְּרִי ״חַטָּאת״, וְחַטָּאת טְעוּנָה יְסוֹד, וְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לֹא הָיָה לוֹ יְסוֹד, אֲבָל הָכָא ״לִפְנֵי ה׳״ קָרֵינָא בֵּיהּ.
הגמרא משיבה: החכמים אומרים בתשובה: קביעה זו, שהביטוי "לפני ה'" הוא התייחסות למערב ולא למזרח, חלה רק לגבי מנחה, הנקראת "חטאת," כפי שנאמר בפסוק: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת" (ויקרא ו:י), והחטאת טעונה ששיירי דמה יישפכו על היסוד של המזבח. לכן, גם את המנחה יש להגיש לחלק מן המזבח שיש בו יסוד, ומאחר שבקרן הדרומית-מזרחית של המזבח לא היה יסוד, יש להביא את המנחה לקרן הדרומית-מערבית. בדרך זו מקיימים גם את הדרישה של "לפני המזבח", כלומר לדרום, וגם את הדרישה של "לפני ה'." אבל כאן, לגבי הלוג שמן ואשם של מצורע, אנו קוראים לכל צד של המזבח "לפני ה'."
וְהַבִּכּוּרִים, כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. מַאי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן״, לִימֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
§ המשנה מלמדת: הביכורים אף הם טעונים תנופה, בהתאם לדבריו של רבי אליעזר בן יעקב. הגמרא שואלת: מהי אמירתו של רבי אליעזר בן יעקב, שנרמזה כאן? הגמרא משיבה שזהו כפי שנלמד בברייתא: הכתוב אומר לגבי הביכורים: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך" (דברים כו:ד). מכאן נלמדה הלכהלעניין הביכורים, שהם טעונים תנופה; זהו דבריו של רבי אליעזר בן יעקב.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? גָּמַר יָד יָד מִשְּׁלָמִים, כְּתִיב הָכָא ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״, וּכְתִיב הָתָם ״יָדָיו תְּבִיאֶנָּה״.
הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתו של רבי אליעזר בן יעקב, הרי הפסוק אינו מתייחס במפורש לתנופה? הגמרא מסבירה: הדבר נלמד באמצעות גזירה שווה מן המילה "יד," הכתובה לגבי ביכורים, ומן המילה "יד," הכתובה לגבי שלמים. נאמר כאן, לגבי ביכורים: "ולקח הכהן הטנא מידך" (דברים כו:ד), ונאמר שם: קרבן "המקריב את זבח שלמיו לה'…ידיו תביאינה, את אשי ה'… להניף אותו תנופה לפני ה'" (ויקרא ז:כט–ל).
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria