שהיא מנחת חובה; ונאמר שם, לגבי מנחת המחבת, שהיא מנחת נדבה. כשם שמנחת נדבה טעונה הגשה, כך אף מנחת חובה, כגון מנחת חוטא, טעונה הגשה.

הברייתא דוחה היסק זה: מה מיוחד במנחת נדבה? היא מיוחדת בכך שהיא טעונה שמן ולבונה עליה, ולכן ההלכה שלה חמורה יותר מזו של מנחת חוטא, שאינה כוללת שמן ולבונה. לפיכך, היה מקום לומר שמנחת נדבה טעונה הגשה, אך מנחת חוטא אינה טעונה הגשה. הברייתא משיבה: המנחה שמביאה סוטה, כלומר מנחת קנאות, יכולה להוכיח שגורם זה אינו מכריע, שכן אף היא אינה כוללת שמן ולבונה, ואף על פי כן טעונה הגשה.

הברייתא דוחה טענה זו: אין ללמוד את ההלכה של מנחת חוטא מן המנחה שמביאה סוטה, שכן יש דרישה נוספת החלה על המנחה שמביאה סוטה אך לא על מנחת חוטא: מה מיוחד במנחה שמביאה סוטה? היא מיוחדת בכך שהיא טעונה תנופה, ואילו מנחת חוטא אינה טעונה תנופה. הברייתא משיבה: מנחת נדבה יכולה להוכיח שאין התנופה הגורם המכריע, שכן מנחת נדבה אינה טעונה תנופה ואף על פי כן היא טעונה הגשה.

לכן, ההיקש חזר לנקודת המוצא שלו, שכן ההיבט של מקרה זה אינו כהיבט של אותו מקרה, וההיבט של אותו מקרה אינו כהיבט של זה מקרה; היסוד המשותף שלהם הוא שמנחת נדבה ומנחת סוטה שוות לעניין הצורך בקמיצה, וכמו כן הן שוות לעניין הצורך בהגשה. אביא גם את המקרה הנוסף של מנחת חוטא, השווה להן לעניין הצורך בקמיצה, ואסיק כי היא צריכה אף היא להיות שווה להן לעניין הצורך בהגשה.

הברייתא דוחה הצעה זו: מה מיוחד ביסוד המשותף של מנחת נדבה ומנחת סוטה? מיוחד הוא בכך שהן ראויות לבוא כמנחה של אדם עשיר בדיוק כשם שהן ראויות לבוא כמנחה של אדם עני. האם תאמר כך גם לגבי מנחת חוטא, שאינה ראויה לבוא לא כמנחה של אדם עשיר ולא כמנחה של אדם עני, שכן חוטא שאינו עני אינו מביא מנחה אלא קרבן אחר (ראו ויקרא ה:ו–יא)? לכן, הפסוק קובע: "המנחה" (ויקרא ב:ח), בתוספת ה"א הידיעה, כדי לכלול את מנחת החוטא בחובת ההגשה.

רבי שמעון מוסיף על הלימוד ההגיוני ואומר שמקרים נוספים נכללים בדרשה מן הפסוק, שכן הלשון "והבאת" באה לרבות את מנחת העומר בחובת הגשה אל המזבח; וכן הכתוב אומר לגבי מנחת העומר: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג:י). ועוד, "והקריבה" באה לרבות את המנחה שמביאה סוטה בחובת הגשה; וכן הכתוב אומר לגבי המנחה שמביאה סוטה: "והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה:כה).

הברייתא מקשה: אבל הלכה זו ניתנת להיגזר בקל וחומר באמצעות הסקה לוגית: ואם מנחת חוטא, שיש בה צד להקל, שכן אינה טעונה תנופה, ואף על פי כן טעונה הגשה, אם כן לגבי מנחת הסוטה, שטעונה תנופה, האם אין זה הגיוני להסיק שהיא צריכה הגשה? הברייתא דוחה הסקה לוגית זו, שכן יש חומרה החלה על מנחת חוטא שאינה חלה על המנחה שמביאה סוטה: מה מיוחד במנחת חוטא? היא מיוחדת בכך שהיא באה מחיטים, ואילו המנחה שמביאה סוטה באה משעורים, מוצר נחות.

הברייתא משיבה: מנחת העומר יכולה להוכיח שגורם זה אינו מכריע, שכן אף היא באה מן השעורים, ואף על פי כן היא טעונה הגשה. לפיכך, כך צריך לחול גם על המנחה שמביאה סוטה. הברייתא דוחה טענה זו: מה מיוחד במנחת העומר? שהיא מיוחדת בכך שהיא טעונה שמן ולבונה, ואילו המנחה שמביאה סוטה אינה כן. הברייתא משיבה: מנחת חוטא יכולה להוכיח שדרישת השמן והלבונה אינה גורם מכריע, שכן מנחת חוטא אינה טעונה שמן ולבונה, ואף על פי כן היא טעונה הגשה.

לפיכך, ההיקש חזר לנקודת המוצא שלו, שכן הבחינה של מקרה זה אינה כבחינה של אותו מקרה, והבחינה של אותו מקרה אינה כבחינה של מקרה זה; הצד השווה שבהם הוא שגם מנחת העומר וגם מנחת חוטא שוות לעניין הצורך בקמיצה, והן שוות לעניין הצורך בהגשה. אביא אף את המקרה הנוסף של המנחה שמביאה סוטה, שהיא שווה להן לעניין הצורך בקמיצה, ואסיק כי אף היא צריכה להיות שווה להן לעניין הצורך בהגשה.

הברייתא דוחה הצעה זו: מה מיוחד בהצד השווה של מנחת העומר ומנחת חוטא? מיוחד הוא בכך שהן שתיהן אינן ראויות לבוא כקמח גס, אלא רק כסולת. האם תאמר כן גם לגבי המנחה שמביאה סוטה, שהיא ראויה לבוא כקמח גס? לכן, הפסוק קובע: "והקריב אותה," המשמש לרבות את המנחה שמביאה סוטה בכלל דין הגשה.

נאמר שרבי שמעון דורש מן הלשון "והבאת" (ויקרא ב:ח), הכתובה בהקשר של מנחת מחבת עמוקה, שמנחת העומר כלולה בדרישת ההגשה. לעומת זאת, רבי יהודה אומר: הלשון "והבאת" באה לרבות את המנחה שמביאה סוטה בדרישת ההגשה; וכן נאמר בפסוק לגבי המנחה שמביאה סוטה: "והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה, עשירית האיפה קמח שעורים; לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה, כי מנחת קנאות הוא, מנחת זכרון מזכרת עון" (במדבר ה:טו).

אולם בנוגע למנחת העומר, אין צורך בפסוק כדי ללמד שהיא טעונה הגשה. הברייתא שואלת: מה הטעם שאין צורך בפסוק לגבי מנחת העומר? משום שהלכה זו נלמדת בקל וחומרמן ההיגיון: ומה מנחת חוטא, שיש בה צד קל, שכן אינה טעונה תנופה, ואף על פי כן טעונה הגשה, אם כן לגבי מנחת העומר, שיש בה צד חמור, שכן היא כן טעונה תנופה, האם אין זה הגיוני להסיק שהיא תהיה טעונה הגשה?

הברייתא דוחה היסק זה: מה מיוחד במנחת חוטא? היא מיוחדת בכך שהיא באה מן החיטים, ואילו מנחת העומר באה מן השעורים. הברייתא משיבה: המנחה שמביאה סוטה יכולה להוכיח שגורם זה אינו מכריע, שכן היא באה מן השעורים ואף על פי כן טעונה הגשה. כך צריך לחול גם על מנחת העומר. הברייתא דוחה טענה זו: מה מיוחד במנחה שמביאה סוטה? היא מיוחדת בכך שהיא באה לברר אם האישה עברה את העבירה של ניאוף אם לאו, כפי שהיא מתוארת בביטוי: "מזכרת עוון," ואילו מנחת העומר אינה באה לברר אם מישהו עבר עבירה. הברייתא משיבה: מנחת חוטא יכולה להוכיח אחרת, שכן היא אינה באה לברר עבירה ואף על פי כן טעונה הגשה.

לכן, ההיקש חזר לנקודת המוצא שלו, שכן ההיבט של מקרה זה אינו כהיבט של אותו מקרה, וההיבט של אותו מקרה אינו כהיבט של מקרה זה; היסוד המשותף שלהם הוא שגם מנחת סוטה וגם מנחת חוטא שוות לעניין הדרישה של קמיצה, והן שוות לעניין הדרישה של הגשה. אביא אף אני את המקרה הנוסף של מנחת העומר, השווה להן לעניין הדרישה של קמיצה, ואסיק כי ראוי שתהא אף היא שווה להן לעניין הדרישה של הגשה. בדרך זו נלמדת הדרישה להגיש את מנחת העומר אל המזבח במשותף ממנחת סוטה וממנחת חוטא.

הגמרא שואלת: וכיצד היית מפריך היסק לוגי זה? במילים אחרות, אין הפרכה לטענה זו, ולכן לא ברור מדוע היה צורך לרבי שמעון ללמוד את הדרישה של הגשה לגבי מנחת העומר מן הלשון: "והבאתם". הגמרא משיבה: רבי שמעון מפריך את הטענה כך: מה מיוחד בהצד השווה של מנחת סוטה ומנחת חוטא? הוא מיוחד בכך שהן מצויות, כלומר, אפשר להביאן פעמים רבות במהלך השנה, ואילו קרבן העומר קרב רק פעם אחת בשנה.

הגמרא שואלת: וכיצד משיב רבי יהודה לטענה זו? הוא סבור שאין זו פירכה תקפה, שכן אדרבה, מנחה זו של העומר היא מצויה יותר ממנחת סוטה וממנחת חוטא. מנחת העומר מובאת בוודאות פעם אחת בשנה, ואילו לגבי קרבנות אלה, יש שיבואו זמנים שלא תמצא אותם כלל, אם אין חוטאים עניים באים ואם אין נשים נחשדות בניאוף על ידי בעליהן.

הגמרא מצטטת ברייתא: או שמא כאשר הפסוק אומר: "והבאת," אין זה בא ללמד על החובה להקריב אלא נכתב מטעם אחר: להורות שיחיד מישראל רשאי לנדב ולהביא מנחה אחרת, העשויה משעורים, מלבד אלו חמש המנחות, שכולן עשויות מחיטים, שאותן מזכיר הפסוק בעניין זה (ראו ויקרא ב:א–יג). חמש המנחות הן מנחת הסולת, מנחת המחבת, מנחת המרחשת, ומנחת מאפה התנור, בין בצורת חלות ובין בצורת רקיקים.

וְהֲלָכָה זוֹ הִיא הֶכְרֵחִית, מִשּׁוּם שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהַסִּיק אֶת הַמַּסְקָנָה הַהֲפוּכָה עַל יְדֵי הֶקֵּשׁ הֶגְיוֹנִי מִכּוֹחַ סְמִיכוּת: הַצִּבּוּר מֵבִיא מִנְחַת חוֹבָה מֵחִטִּים, כְּלוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַמּוּבָאוֹת בְּחַג שָׁבוּעוֹת, וְהַצִּבּוּר גַּם מֵבִיא מִנְחַת חוֹבָה מִשְּׂעוֹרִים, מִנְחַת הָעוֹמֶר. כָּךְ גַּם יָחִיד, הַמֵּבִיא מִנְחָה מֵחִטִּים כְּקָרְבַּן נְדָבָה, יָכוֹל כְּמוֹ כֵן לְהָבִיא מִנְחָה מִשְּׂעוֹרִים כְּקָרְבַּן נְדָבָה. לָכֵן, כְּדֵי לִמְנוֹעַ הֶסֵּק זֶה, הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה" (ויקרא ב:ח), וּמְלַמֵּד: אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ חָמֵשׁ מְנָחוֹת כִּמְנָחוֹת יָחִיד.

הברייתא מעלה קושי: או שמא הפסוק אומר "אלה" לא כדי להוציא מנחות יחיד אחרות אלא כדי ללמד הלכהלגבי מי שנודר להביא מנחה ואומר: הרי זה מוטל עלי להביא מנחה, בלי לפרט סוג מסוים של מנחה, והוא מלמד שעליו להביא את כל חמשתן. הברייתא מסבירה: הפסוק אומר: "מאלה," ומכאן שאם מי שנדר רוצה, הוא מביא מנחה אחת, ואם הוא רוצה, הוא מביא את כל חמשתן.

הברייתא ממשיכה: רבי שמעון אומר: כאשר הפסוק אומר: "המנחה" (ויקרא ב:ח), הדבר בא לרבות את שאר המנחות, כגון מנחת גויים ומנחה המובאת על ידי נשים, לעניין החובה של הגשה. אפשר היה לחשוב שאני צריך לרבות מן הפסוק הזה אפילו את שתי הלחם ולחם הפנים. לכן, הפסוק אומר: "מאלה," ומכאן שלא כל המנחות כלולות בחובת ההגשה.

הברייתא שואלת: ומה ראית שהביא אותך לכלול את שאר מנחות בחובת ההגשה, ולהוציא את שתי הלחם ואת לחם הפנים מהלכה זו? אפשר היה להציע את המסקנה ההפוכה, לכלול את שתי הקרבנות הללו ולמעט את האחרים. הברייתא משיבה: אני כולל את שאר המנחות, שכן יש חלק מהן הנשרף באש על המזבח, ואני מוציא את שתי הלחם ואת לחם הפנים מחובת ההגשה, שכן אין חלק מהן הנשרף באש על המזבח. אלא, הכוהנים אוכלים אותן בשלמותן.

הברייתא שואלת: אבל לגבי מנחת הנלווית לנסכים, שהיא כולה נשרפת באש, לפי היגיון זה אפשר היה לחשוב שהיא צריכה הגשה. הברייתא משיבה: הפסוק קובע: "והבאת את המנחה אשר ייעשה מאלה לה', והקריבה אל הכהן, והגישה אל המזבח" (ויקרא ב:ח). מכאן שדין הגשה חל רק על אותן מנחות המנויות בפרק זה, ולא על המנחה הבאה עם נסכים, שאינה נזכרת בו.

הברייתא שואלת: וכי לא כבר למדת מן הלשון: "והקריב אותה", שמנחת סוטה כלולה בדרישת ההקרבה? הברייתא משיבה: מאחר שהפסוק יכול היה לומר: והקריב, ובמקום זאת הוא אומר: "והקריב אותה," תוספת זו באה למעט את המנחה הבאה עם נסכים מדרישת ההקרבה. הברייתא שואלת: ומה ראית שהביא אותך לרבות את שאר המנחות בדרישת ההקרבה ולמעט את המנחה הבאה עם נסכים מדרישה זו?