זהו ביטוי מרבה אחד אחרי השני, האחד בהקשר של השמן והאחר בהקשר של הלבונה. ויש עיקרון שלפיו ביטוי מרבה אחד אחרי השני אינו בא אלא לצמצם. לפיכך, הנחת לבונה על כל כמות של מנחת חוטא פוסלת את המנחה.

ויש מי שאומרים שיש נוסח אחר של הדיון: רב יצחק בר יוסף אומר שרבי יוחנן מעלה דילמה: אם אדם הניח שמן בכל כמות שהיא על גבי כזית של מנחת חוטא, מהי ההלכה? הגמרא מבהירה: מאחר שהתורה אומרת לגבי שמן: "לא ישים עליה שמן", ואילו לגבי לבונה נאמר: "ולא יתן עליה לבונה", האם אנו דורשים שההנחה של השמן תהיה כמו הנתינה של הלבונה, שחייבת להיות כזית, או לא? לא נמצאה תשובה, ולכן הגמרא אומרת שהדילמה תעמוד ללא הכרעה.

§ המשנה מלמדת: אם אדם שם שמן על השיריים של מנחת חוטא או מנחת קנאות שהביאה סוטה, אינו עובר על איסור. בעניין זה, לימדו חכמים בברייתא: כאשר הכתוב אומר: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה," אפשר שהיית חושב שההפרדה הזאת לשני איסורים נפרדים חלה רק כאשר שני כוהנים עושים את המעשים הללו, שאחד מהם שם שמן על המנחה ואילו האחר נותן לבונה. אולי במקרה זה כל אחד מהם חייב בנפרד ללקות, אבל אם כוהן אחד שם גם שמן וגם לבונה על מנחה, אפשר שהיית חושב שהוא לוקה רק מלקות אחת.

לכן, הפסוק קובע: "עליה," הן לגבי השמן והן לגבי הלבונה, ומכאן שהפסוק מדבר על המנחה עצמה, ואינו מתייחס לכהן המבצע את העבודה. מאחר ששתי הפעולות האסורות יכולות להיעשות באותה מנחה, אדם שעושה את שתיהן חייב לקבל שתי מלקויות.

יתר על כן, אפשר היה לחשוב שפסוק זה משמעו כי אסור אפילו להניח כלי המכיל שמן או לבונה על גבי כלי שמכיל את המנחה, ושאם הניח אדם כלי כזה על המנחה הוא בכך פסל אותה. לכן, הפסוק אומר "עליה," ומכאן שהפסוק מדבר על המנחה עצמה. אסור להניח שמן או לבונה על המנחה עצמה, אך אין איסור להניח כלי המכיל שמן או לבונה על גבי כלי שמכיל את המנחה.

משנה:ישנן ארבע קטגוריות של מנחות: אלו שטעונות הגשה, טקס המחייב את הכוהנים לשאת את הקרבן בידיהם ולהגישו אל הקרן הדרומית-מערבית של המזבח, אך אינן טעונות תנופה; אלו שטעונות גם הגשה וגם תנופה; אלו שטעונות תנופה אך לא הגשה; ואלו שאינן טעונות לא תנופה ולא הגשה.

המשנה מפרטת: ואלו הן מנחות שטעונות הגשה אך אינן טעונות תנופה: מנחת סולת; מנחה הנעשית במחבת; מנחה הנעשית במרחשת; מנחה האפויה בתנור, שיכולה לבוא בצורת חלות או בצורת רקיקים; מנחת כהנים; מנחת הכהן המשיח; מנחת גויים; מנחה המובאת על ידי נשים; ומנחת חוטא.

רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן המשיח אינן טעונות הגשה של המנחה אל המזבח, מפני שאין בהן קמיצה, ויש כלל שכל מנחה שאין בה קמיצה, אין בה גם הגשה.

גמרא:רב פפא קבע עיקרון בנוגע לכל המשניות במסכת מנחות: בכל מקום שלמדנו במשנה שאדם מביא מנחת מאפה, למדנו שעליו להביא עשרה פריטים מאותו סוג, בין כיכרות ובין רקיקים. הגמרא שואלת: מה רב פפא מלמד אותנו?

הגמרא מסבירה: קביעה זו של רב פפא באה למעט את דעתו של רבי שמעון, שאומר: מי שנדר להביא מנחת מאפה תנור חייב להביא עשרה פריטים. אם ירצה, רשאי להביא עשר חלות או עשרה רקיקים, ואם ירצה רשאי להביא חצי מהם בתור חלות ואת החצי האחר בתור רקיקים. רב פפא מלמד אותנו שהתנא של המשנה סובר שאין לעשות כן; כל העשרה חייבים להיות מאותו סוג.

§ המשנה מלמדת שהתנא הראשון ורבי שמעון חלוקים בשאלה האם מנחת כהנים ומנחת כהן משיח טעונות את טקס ההגשה. הגמרא שואלת: מנין נלמדים דברים אלו? הגמרא משיבה: כפי שלימדו חכמים בברייתא: פסוק הדן במנחה הנעשית במחבת קובע: “והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח” (ויקרא ב:ח). אילו הפסוק היה אומר רק: והבאת את אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח, תוך השמטת המילים: המנחה, הייתי אומר: אין לי אלא שהקומץ הקרב על המזבח בלבד טעון הגשה.

מניין נגזר שההלכה זו חלה על כל המנחה? הכתוב אומר את הלשון היתרה: "המנחה," המלמדת שיש להביא את כל המנחה אל המזבח קודם לקמיצת הקומץ. הברייתא מוסיפה ושואלת: מניין נגזר שההלכה זו חלה על מנחת חוטא? הכתוב אומר: "המנחה." הוספת ה"א הידיעה באה לרבות את מנחת החוטא.

הברייתא מעלה קושי: מדוע נחוץ פסוק כדי ללמד שדרישת ההגשה חלה על מנחת חוטא? אולם הלכה זו יכולה להילמד באמצעות היקש לוגי. הברייתא מפרטת: הליך הגשת מנחה נאמר כאן, בהקשר של מנחת חוטא,