כפי שאמר האדון לגבי הנזיר (Nazir מה ע"א): ואם גילח לאחר הקרבת אחד משלושתם, כלומר, לאחר שהקריב את חטאתו, עולתו או שלמיו, יצא ידי חובתו בדיעבד, כלומר, השלים בהצלחה את תקופת נזירותו. בהתאם לכך, אין קרבן מסוים שמכשיר אותו.

הגמרא מקשה מברייתא: לגבי אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או אם לא ניתן מדמו על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית של המצורע, אשם זה קרב על המזבח וטעון נסכים, בהתאם להלכה של אשם מצורע. אבל המצורע חייב אף על פי כן להביא אשם אחר כדי להכשירו לאכול מן הקרבנות. ברייתא זו היא תיובתא גמורה על דבריו של רב, שאמר שאשם מצורע שנשחט שלא לשמו פסול לגמרי, משום שלא הכשיר את המצורע.

§ הגמרא חוזרת לדיונה בנוגע למנחת העומר. ורבי שמעון בן לקיש אומר, לגבי מנחת עומר שממנה כהן קמץ שלא לשמה, שהיא כשרה והקומץ מוקטר על המזבח. אבל את שייריה אין לאכול על ידי הכוהנים עד שכהן יביא מנחת עומר אחרת באותו היום ובכך יתיר את המנחה הראשונה לאכילה, שכן האיסור על אכילת התבואה החדשה עדיין בתוקפו.

הגמרא שואלת: אבל אם אין לאכול את שייריה על ידי הכוהנים עד שהם יביאו מנחת עומר אחרת, כיצד יכולה הקומץ שניטל ממנחת העומר הזאת להיות מוקרב על המזבח? לפני שמנחת העומר מוקרבת, התבואה החדשה אסורה באכילה, והפסוק אומר: "ממושבות ישראל הרוויים במים; למנחה ולעולה ולשלמים" (יחזקאל מה:טו), שממנו נלמד שאין מקריבים אלא ממה שמותר לעם היהודי.

רב אדא בר אהבה אמר בתגובה: ריש לקיש סבור שקורבן אינו נחשב לכזה שזמנו טרם הגיע אם יש להקריבו באותו יום. בהתאם לכך, מאחר שהתבואה החדשה תהיה מותרת לאכילה באותו יום שבו הקומץ הזה הוסר ממנחת העומר, היא כבר נחשבת ראויה להקרבה על המזבח.

רב אדא, בנו של רב יצחק, מקשה על הסברו של רב אדא בר אהבה מתוך ברייתא: יש הלכה החלה על עופות שאינה חלה על מנחות, ויש הלכה החלה על מנחות שאינה חלה על עופות. הברייתא מפרטת: יש הלכה החלה על עופות שאינה חלה על מנחות, שכן עופות יכולים להיות מובאים כנדבה בשם שני אנשים, כלומר, שני אנשים יכולים לנדור יחד להביא קרבן עוף אחד. אבל לגבי מנחות נאמר: "וכי תקריב נפש מנחה" (ויקרא ב:א), ללמד שרק יחידים יכולים לנדור להביא מנחה.

הברייתא ממשיכה: והלכה נוספת החלה על עופות אך לא על מנחות נוגעת למי שעדיין לא הביא את קורבן כפרתו, כלומר, איש שחווה הפרשה דמוית זיבה [zav], או אישה שחוותה הפרשה של דם רחמי לאחר תקופת נידתה [zava], או אישה לאחר לידה, או מצורע, שכל אלה חייבים להביא קורבן כדי להשלים את תהליך כפרתם. הם מביאים קורבן עוף, ולא מנחה.

ויתרה מזו, באשר לעופות, איסורם הכללי הותר כאשר הם מוקדשים, כלומר, הריגת עוף שאינו קדוש על ידי מליקת עורפו הופכת אותו לנבילה, שאכילתה אסורה, ואילו מליקת עוף של קרבן מאפשרת להקריבו על המזבח ומתירה אותו לאכילה, מה שאין כן במנחות, כלומר, אין איסור החל על המרכיבים הבלתי מקודשים של מנחה שאינו חל גם על מנחות עצמן.

הברייתא ממשיכה: ויש הלכה החלה על מנחות שאינה חלה על עופות. שכן מנחות טעונות הנחה בכלי שרת, והן טעונות תנופה והגשה, כלומר, יש להגישן לקרן המזבח קודם לקמיצה. ולבסוף, ישנן מנחות של הציבור כשם שיש מנחות של יחידים, כגון מנחת העומר שהיא מנחת ציבור, מה שאין כן בעופות. קרבנות עוף אינם טעונים שימוש בכלי שרת, אינם טעונים תנופה או הגשה, ואין קרבנות עוף של הציבור.

רב אדא, בנו של רב יצחק, מסביר את קושייתו: ואם כן הוא שקומץ שהוסר ממנחת עומר שלא לשמה כשר להקטרה על המזבח, אם כן גם לגבי מנחות אתה מוצא שהאיסור הכללי שלהן הותר כאשר הן מוקדשות. ומהי המנחה הזאת שהותרה? זו מנחת העומר שממנה הוסר קומץ שלא לשמה, שכן אף על פי שהתבואה החדשה נשארת אסורה לעם היהודי עד שתובא מנחת עומר אחרת, הקומץ של מנחה זו רשאי להיות מוקרב על המזבח.

הגמרא משיבה: מאחר שקורבן אינו נחשב לכזה שזמנו טרם הגיע אם יש להקריבו באותו יום, הקרבת אותו קומץ אינה איסור שהותר. אלא, מלכתחילה היה ראוי להקרבה על המזבח, כאילו כבר הובאה מנחת עומר אחרת כדי להתירו.

רב ששת מעלה קושיה מתוך ברייתא הדנה בטהרת המצורע: אם הכהן עשה את נתינת השמן על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית של המצורע לפני נתינת הדם מאשם המצורע על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, כלומר, מעשיו היו בסדר הפוך מזה שנקבע בתורה (ראו ויקרא י״ד:י״ד–י״ז), הוא ממלא את הכלי המחזיק לוג של שמן והוא אחר כך נותן שמן על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית של המצורע שוב לאחר נתינת הדם. אם הכהן עשה את נתינת השמן על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית של המצורע לפני נתינת שבע ההזאות של השמן לפני ה׳, הוא ממלא את הכלי המחזיק לוג של שמן ושוב נותן שמן על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית של המצורע לאחר נתינת שבע ההזאות.

רב ששת מסביר את קושייתו: ואם תאמר שקורבן אינו נחשב כמי שזמנו עדיין לא הגיע אם יש להביאו באותו יום, אם כן מדוע צריך הכהן להניח את השמן על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית של המצורע שוב? מה שעשה, כבר עשה, כלומר, מאחר שהשמן עתיד היה להיות מונח על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית של המצורע באותו יום, ההנחה צריכה להיות תקפה אפילו אם נעשתה שלא כסדר.

רב פפא אמר בתשובה: ההלכות של מצורע שונות, שכן נכתב לגביהן ביטוי של הוויה, כפי שנאמר בפסוק: "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא י״ד:ב׳). המונח "תהיה" מציין כי כך תהיה כפי שהיא, כלומר, תהליך טהרתו של מצורע חייב להיעשות בהתאם לסדר המדויק שנקבע בתורה.

רב פפא מקשה מברייתא: אם הכהן שחט את חטאתו של המצורע לפני שחיטת אשמו, כלומר, מעשי הכהן היו בסדר הפוך מזה שנקבע בתורה (ראו ויקרא י"ד:י"ג–י"ט), לא יהיה כהן אחר המערבב את דם חטאת המצורע כדי למנוע ממנו להיקרש, כדי שאשמו יישחט ודמו ייזרק לפני דם חטאתו. אלא, החטאת מונחת עד שתעבור צורתה, כלומר, עד הבוקר הבא, שאז היא נפסלת בוודאות משום שלנה במקדש במשך הלילה, ואז אפשר להוציאה אל המקום המיועד לשריפה. הקושיה היא כך: אם קורבן שצריך להיות מוקרב באותו יום אינו נחשב לכזה שזמנו עדיין לא הגיע, מדוע יש להשאיר חטאת זו עד שתעבור צורתה? היה צריך לראותה כאילו נשחטה לאחר האשם.

הגמרא שואלת: מדוע רב פפא מעלה את הקושיה הזאת? והרי רב פפא עצמו הוא שאמר: ההלכות של מצורע שונות, שכן נאמר לגביהן לשון של הוויה, המורה שיש לשמור על סדר השחיטה של קרבנות המצורע? אלא, זה מה שקשה לרב פפא מן הברייתא: אפשר לומר שקביעה זו, ההלכה שסדר הדברים מעכב בתהליך טהרתו של מצורע, חלה רק על עבודה קרבנית, ואילו שחיטה אינה נחשבת עבודה. ואם קרבן אינו נחשב כמי שעדיין לא הגיע זמנו אם יש להקריבו באותו יום, אזי כהן אחר היה צריך לערבב את דמו של חטאת המצורע כדי למנוע ממנו להיקרש, וכהן צריך להקריב את האשם ולהגיש את דמו בינתיים, ולאחר מכן עליו להקריב את החטאת.

אלא, רב פפא אמר: זהו טעמו של ריש לקיש, שאמר שקומץ מנחת העומר שנקמץ שלא לשמה כשר וניתן להקטירו על המזבח: משום שהוא סבור כי הארת האופק המזרחי בבוקר היום השישה עשר בניסן מתירה את התבואה החדשה לעם היהודי עוד לפני הקרבת מנחת העומר, כפי שרבי יוחנן וריש לקיש שניהם אומרים: אפילו בזמן שבית המקדש קיים,