ולפיכך אביי סבור כי יש דבר כזה כמו הקטרה בעלת משמעות הלכתית של קומץ, אפילו אם היא פחותה מנפח של כזית. מכאן שהביטוי "כל שאור" מלמד שאם הקריב פחות מכזית של קומץ שהיה חמץ, הוא חייב.

ורבא אומר: אין ישות כזו כמו קומץ שהוא פחות משיעור של שני זיתים, ולפיכך המצווה שלא לשרוף חמץ מתייחסת מלכתחילה לקומץ מלא של שני כזיתים. ורבא סבור שאין דבר כזה כמו שריפה בעלת משמעות הלכתית של קומץ אם הוא פחות מנפח של כזית. לכן, אי אפשר ללמוד מן הביטוי "ככל שאור" שאפשר להתחייב על הקרבת חמץ של פחות מכזית אחד. אלא, הביטוי חייב להתייחס למקרה שבו חצי מן הקומץ הוא חמץ.

§ הגמרא דנה במחלוקת נוספת בין אביי לרבא בנושא זה: נאמר: לגבי מי שמעלה תערובת העשויה מחמץ ומדבש על המזבח, רבא אומר: הוא לוקה ארבע מלקויות על מעשה זה, שכן הפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב:יא), כולל ארבעה איסורים נפרדים. הוא לוקה מלקות אחת משום האיסור להקריב חמץ, והוא לוקה מלקות שנייה משום האיסור להקריב דבש, והוא לוקה מלקות שלישית משום האיסור להקריב תערובות של חמץ, והוא לוקה מלקות רביעית משום האיסור להקריב תערובות של דבש.

אביי אומר: אין לוקים על לאו שבכללות, כלומר, מצווה אחת בתורה הכוללת מעשים אסורים רבים ושונים. מאחר שכל המעשים הללו נכללים באיסור: "לא תבערו", הוא נחשב לאו שבכללות, שעליו אין לוקים.

הגמרא מצטטת מחלוקת בין החכמים בנוגע לדעתו של אביי. יש שאומרים שאביי מודה כי בכל מקרה העובר עבירה לוקה אחת של מלקות על הקרבת חמץ, והוא גם לוקה מלקות שנייה על הקרבת דבש, שכן אלה אינם נחשבים לאיסורים כלליים. מאחר שהביטוי: "לא תקטירו," מתייחס הן לחמץ והן לדבש, הרי זה כאילו נכתב: לא תקטיר חמץ; לא תקטיר דבש.

ויש מי שאומרים שאביי סבור שהעובר אינו לוקה כלל אפילו מלקות אחת, שכן האיסור שעבר עליו אינו מסוים לדבר אחד, כמו האיסור של חסימה. העיקרון שאדם חייב מלקות על הפרת איסור נלמד מן הסמיכות של המצווה: "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ״ה:ד׳), לפסוקים המזכירים מלקות. מן הסמיכות הזאת מסיקים שאין אדם חייב מלקות על הפרת איסורים שנסיבותיהם אינן דומות לאלו של חסימה, כגון איסור כללי שאינו מתייחס למעשה מסוים אחד.