אַף נִשְׁחָט עַל אוֹתוֹ מוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵת – אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בִּמְחַמֵּץ אַחַר מְחַמֵּץ שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״ וְ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״.

בִּמְסָרֵס אַחֵר מְסָרֵס, שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״, אִם עַל כּוֹרֵת הוּא חַיָּיב, עַל נוֹתֵק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא נוֹתֵק אַחַר כּוֹרֵת, שֶׁהוּא חַיָּיב.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמֵטִיל מוּם בְּבַעַל מוּם, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״.

וְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי, הָכְתִיב ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״? הָהוּא לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא.

בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא – דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא.

אֶלָּא, לְמַעוֹטֵי פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, בְּמוּמָם נָמֵי (לִיתַּסְרִי) [לִיתַּסְרוּ], קָא מַשְׁמַע לַן.

וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכׇל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מוּם, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ בָּצֵק אוֹ דְבֵילָה עַל גַּבֵּי הָאוֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל מוּם״. אָמַר ״מוּם״ וְאָמַר ״כׇּל מוּם״.

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הִנִּיחַ שְׂאוֹר עַל גַּבֵּי עִיסָּה, וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ – חַיָּיב עָלֶיהָ כְּמַעֲשֵׂה שַׁבָּת. וּמַעֲשֵׂה שַׁבָּת כִּי הַאי גַּוְונָא מִי מִיחַיַּיב? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה