אַף נִשְׁחָט עַל אוֹתוֹ מוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵת – אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם.
הבהמה אף עשויה להישחט על סמך אותו מום. רבי יהודה אומר: אפילו אם הבכור ימות אם לא יקיזו את דמו, אין מקיזים את דמו כלל.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בִּמְחַמֵּץ אַחַר מְחַמֵּץ שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״ וְ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״.
הגמרא דנה במקרים דומים, כולל דוגמאות הנוגעות למנחות. רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: כל החכמים החולקים בשאלה אם מותר להקיז דם מבכור שנחסמה זרימת דמו מודים שמי שמחמיץ מנחה לאחר שאחר כבר החמיץ אותה, חייב מלקות על ההחמצה הנוספת, כפי שנאמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ" (ויקרא ב:יא), ונאמר גם: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו:י). מכאן שאדם חייב על כל מעשה החמצה שנעשה במנחה.
בִּמְסָרֵס אַחֵר מְסָרֵס, שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״, אִם עַל כּוֹרֵת הוּא חַיָּיב, עַל נוֹתֵק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא נוֹתֵק אַחַר כּוֹרֵת, שֶׁהוּא חַיָּיב.
בדומה לכך, הכול מסכימים שמי שמסרס בהמה לאחר מי שמסרס אותה חייב, כפי שנאמר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה', ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב:כד). אם אדם חייב כאשר שלפוחיות הזרע נכרתות, אז כאשר האשכים מנותקים לגמרי, האם אינו קל וחומר שהוא חייב? אלא, פסוק זה בא לרבות מי שמנתק את האשכים לאחר מי שכורת את שלפוחיות הזרע, כדי להורות שהוא חייב. לכאורה, אדם חייב על סירוס בהמה שכבר נעשתה עקרה.
לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמֵטִיל מוּם בְּבַעַל מוּם, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״.
חכמים אלה חלוקים רק בנוגע למי שמטיל מום בבהמה שכבר היא בעלת מום, כגון כזו שמחזור הדם שלה מכווץ. רבי מאיר סבור שכפי שנאמר בפסוק: "תמים יהיה לרצון; כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב:כא), קביעה כוללת זו כוללת אפילו הטלת מום בקורבן שכבר הוא בעל מום. וחכמים סבורים שהביטוי "תמים יהיה לרצון" מלמד שהאיסור להטיל מום חל רק על בהמה שהיא כעת תמימה, כלומר ללא מום, ולכן יכולה להיות לרצון, כלומר שהיא ראויה להיקרב על המזבח. אם הבהמה כבר בעלת מום, אין איסור להטיל בה מום נוסף.
וְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי, הָכְתִיב ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״? הָהוּא לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא.
הגמרא מנתחת מחלוקת זו. ולפי שיטתו של רבי מאיר, הלומד את ההלכה מן הביטוי "לא יהיה בו מום", האם לא נאמר גם: "תמים יהיה לרצון"? הגמרא משיבה: אותו פסוק בא למעט רק בעל חיים שהיה בעל מום מלכתחילה, כלומר, בעל חיים שנולד עם מום. במקרה כזה, אין איסור להטיל בו מום נוסף. אבל אם בעל החיים היה בתחילה תמים ולאחר מכן התפתח בו מום, אסור להטיל בו מום נוסף.
בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא – דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא.
הגמרא דוחה הצעה זו: אין צורך להוציא בעל חיים שהיה בעל מום מלכתחילה, שכן הרי הוא רק כמו עץ דקל, כלומר, זהו דבר שלעולם אינו יכול לקבל מעמד של בעל חיים המוקדש כקרבן. לכן, ברור שהאיסור להטיל מום אינו חל על בעל חיים זה.
אֶלָּא, לְמַעוֹטֵי פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, בְּמוּמָם נָמֵי (לִיתַּסְרִי) [לִיתַּסְרוּ], קָא מַשְׁמַע לַן.
אלא, רבי מאיר סבור שהביטוי "יהיה תמים לרצון" בא למעט בעלי חיים מוקדשים שנפסלו, ללמד שלאחר פדיונם, כאשר הם נעשים חולין, האיסור להטיל בהם מום שוב אינו חל עליהם. מיעוט זה נחוץ, שכן היה אפשר להעלות על דעתך לומר שמאחר שאסור לגזוז בעלי חיים מוקדשים שנפסלו או להשתמש בהם לעבודה גם לאחר שנפדו והם חולין, שמא יהיה אסור גם להטיל בהם מום. לפיכך, פסוק זה מלמדנו שאין איסור להטיל מום בבעלי חיים אלה.
וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכׇל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מוּם, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ בָּצֵק אוֹ דְבֵילָה עַל גַּבֵּי הָאוֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל מוּם״. אָמַר ״מוּם״ וְאָמַר ״כׇּל מוּם״.
הגמרא מנתחת את דעתם של החכמים. וגם לפי דעת החכמים, המבססים את דעתם על הביטוי: "לרצון יהיה תמים", האם לא נאמר: "כל מום לא יהיה בו," דבר המורה על הרחבת האיסור להטיל מום? הגמרא משיבה: אותו פסוק נצרך למה שנלמד בברייתא: הכתוב אומר: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב:כא). אין לי אלא שלא יהיה בו מום שנגרם במישרין על ידי מעשה אדם. מניין נלמד שאסור לגרום שיוטל בו מום בעקיפין באמצעות גורמים אחרים, כגון שאין מניחים בצק או תאנים דחוסות על אוזנו כדי שיבוא כלב וייטול אותן, ובכך ינשוך חלק מאוזן הבהמה וישאיר אותה בעלת מום? הכתוב אומר: "כל מום." נאמר: "מום," ונאמר "כל מום"; המילה "לא" באה ללמד שאין לגרום מום בעקיפין.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הִנִּיחַ שְׂאוֹר עַל גַּבֵּי עִיסָּה, וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ – חַיָּיב עָלֶיהָ כְּמַעֲשֵׂה שַׁבָּת. וּמַעֲשֵׂה שַׁבָּת כִּי הַאי גַּוְונָא מִי מִיחַיַּיב? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה
§ הגמרא חוזרת לדון בהחמצת מנחה. רבי אמי אומר: אם אדם הניח שאור, כלומר, בצק שהחמיץ עד כדי כך שכבר אינו משמש למאכל אלא כחומר מחמיץ לבצק אחר, על גבי הבצק של מנחה, והלך וישב לו להמתין, כלומר, שלא עשה פעולה נוספת, והבצק אז החמיץ מאליו, הרי הוא חייב מלקות על כך. דבר זה דומה לעשיית מלאכה בשבת. הגמרא מקשה על ההשוואה הזאת: וכי אדם חייב על עשיית מלאכה בשבת במקרה כזה? והרי רבה בר בר חנה אומר