כִּי פְּלִיגִי, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְצָמַק וְחָזַר וְתָפַח, דְּמָר סָבַר: יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא, וּמַר סָבַר: אֵין דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא.
כאשר הם חלוקים מדובר במקרה שבו האוכל בתחילה היה בו השיעור הנדרש לטומאה, והוא הצטמק עד שהיה פחות משיעור זה, ולאחר מכן הוא שוב תפח לשיעור הנדרש לקבלת טומאה. המחלוקת היא שחכם אחד, כלומר שמואל, רבי שמעון וריש לקיש, סובר: יש פסול בדבר שבקדושה, לרבות טומאה. במילים אחרות, אם בשלב מסוים היה האוכל פחות מן השיעור הנדרש, הוא נפסל לגמרי מלקבל טומאה, אף אם לאחר מכן שב ותפח. ואילו חכם אחד, כלומר רב, רב חייא ורבי יוחנן, סובר: אין פסול בדבר שבקדושה. אפילו אם בשלב מסוים איבד האוכל את יכולתו לקבל טומאה, אם לאחר מכן הוא תופח, הוא יכול לשוב ולהיטמא.
וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּיֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרִין? וְהָתְנַן: כְּבֵיצָה אֳכָלִין שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ, וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת, כְּזַיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וּכְזַיִת פִּיגּוּל, וּכְזַיִת נוֹתָר, וּכְזַיִת חֵלֶב – טְהוֹרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וָחֵלֶב.
הגמרא שואלת: והאם יש מי שאומר שיש פסול בענייני טהרה? והלוא למדנו במשנה (טהרות ג:ו): במקרה של כביצה של אוכל טמא שהניחו בחמה ולכן הצטמק לפחות מכביצה; וכן במקרה של כזית של בשר מן המת, או כזית מנבלת בהמה, או כעדשה משרץ, שכולם מטמאים; או כזית של פיגול, או כזית של נותר, או כזית של חֵלֶב, אם אחד מאלה הונח בחמה והצטמק, הרי הם טהורים, כלומר, אינם מטמאים דברים אחרים, ואין חייבים עליהם כרתמשום איסורי פיגול, נותר, או חֵלֶב.
הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְתָפְחוּ – טְמֵאִין, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וָחֵלֶב. תְּיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרִין! תְּיוּבְתָּא.
המשנה ממשיכה: אם, לאחר שהצטמקו בשמש, נטל אדם מאכלים אלה והניח אותם בגשם, וכתוצאה מכך הם שוב תפחו לשיעור המינימלי לטומאה, הם טמאים, כפי שהיה לפני שהצטמקו. דין זה חל על טומאת מת, טומאת נבלת בהמה, וטומאת אוכלים, וחייבים גם כרת עליהם משום פיגול, נותר, או חֵלֶב אסור. מכאן מוכח שהמאכל אינו נפסל לצמיתות. לכן, ההפרכה של דעתו של מי שאומר שיש פסול בענייני טהרה היא הפרכה ניצחת.
תָּא שְׁמַע: תּוֹרְמִין תְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגְרוֹת, בְּמִנְיָן.
§ הגמרא חוזרת למחלוקת בשאלה האם יש למדוד אוכל לפי נפחו הנוכחי או לפי נפחו ההתחלתי. בוא ושמע ברייתא: (תוספתא, תרומות 4:2): מותר להפריש תרומה ומעשרות מתאנים טריות עבור תאנים מיובשות, שהתכווצו וכעת הן קטנות יותר משהיו כשהיו טריות. במילים אחרות, אפשר לייחד תאנים טריות כתרומה ומעשר כדי לפטור את התאנים המיובשות, למרות ההבדל בין שני סוגי התאנים הללו. הפרשה זו יכולה להיעשות רק לפי מניין, למשל עשר תאנים טריות עבור תשעים תאנים מיובשות. אין להפריש תרומה זו לפי נפח, כלומר על ידי הפרשת תאנים טריות בנפח של עשירית ממידת התאנים המיובשות. הטעם הוא שנפח התאנים הטריות גדול מזה של התאנים המיובשות, ולכן הוא יפריש פחות תאנים טריות מכפי שהיה מפריש אילו חישב לפי מניין.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לִכְמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּמוֹת שֶׁהֵן – הָוֵה לֵיהּ מַרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת.
הגמרא מנתחת הלכה זו. מובן, אם אתה אומר שמודדים פריטי מזון כפי שהיו בתחילה, אז מאחר שכאשר החלה החובה להפריש תרומה, נפח התאנים היבשות היה זהה לזה של הטריות, הרי זה מובן; יש לחשב את כמות התאנים שיש להפריש כתרומה לפי מספרן, בלי להתחשב בנפחן הנוכחי. אבל אם אתה אומר שיש למדוד מאכלים כפי שהם כעת, אז מאחר שנפח התאנים היבשות קטן מזה של התאנים הטריות, הוא יפריש כמות גדולה מן הנדרש, ומקרה זה הוא דוגמה למי שמרבה את מעשרותיו.
וּתְנַן: הַמַּרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת – פֵּירוֹתָיו מְתוּקָּנִים, ומַעְשְׂרוֹתָיו מְקוּלְקָלִין.
ולמדנו בברייתא (תוספתא, דמאי ח:י): במקרה של מי שמרבה את מעשרותיו, כלומר, הוא מפריש יותר מעשירית מן התוצרת כמעשר, שאר תוצרתו נעשית מותרת לאכילה, שכן הופרשו ממנה המעשרות כראוי. אבל מעשרותיו מקולקלים, שכן הכמות שמעבר לעשירית אינה מעשר, והיא עצמה לא הופרש ממנה מעשר, ולכן היא נשארת תוצרת שלא הופרשו ממנה מעשרות. אם כן, כיצד אפשר שהגרוגרות הטריות ייחשבו תרומה ומעשרות כראוי במקרה זה?
אֶלָּא מַאי לִכְמוֹת שֶׁהֵן? אֵימָא סֵיפָא: גְּרוֹגְרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִדָּה.
הגמרא שואלת: אלא, מה תטען; שמודדים מאכלים כפי שהיו בתחילה? אם כן, אמור את הסיפא של אותה ברייתא: מותר להפריש מעשרות מתאנים מיובשות עבור תאנים טריות רק במידה של נפח, כלומר, תאנים מיובשות שהן עשירית מנפח התאנים הטריות. אין להפריש לפי מניין, שכן הדבר יביא לפחות תאנים מיובשות מאשר הפרשה לפי נפח.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּמוֹת שֶׁהֵן – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לִכְמוֹת שֶׁהֵן – מַרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת הוּא.
הגמרא מנתחת הלכה זו. מובן, אם אתה אומר שמודדים מאכלים כפי שהם כעת, הרי זה שפיר. אבל אם אתה אומר שמודדים מאכלים כפי שהיו בתחילה, כאשר התאנים היבשות היו טריות, היה צריך להספיק להפריש מספר קטן יותר של תאנים יבשות, התואם את הטריות. מאחר שהברייתא מורה לו להפריש מספר גדול יותר של תאנים יבשות מן הנדרש, אף זה הוא מקרה של מי שמרבה את מעשרותיו.
אֶלָּא, הָכָא בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה עָסְקִינַן, וְרֵישָׁא בְּעַיִן יָפָה, וְסֵיפָא בְּעַיִן יָפָה הִיא.
לכן, ברייתא זו אינה יכולה לשמש הוכחה לאף אחת מן הדעות. מאחר ששתי האמירות של הברייתא נראות סותרות, בהכרח שברייתא זו למעשה אינה עוסקת במעשרות, שיש להפרישם לפי מידה מדויקת. אלא, כאן אנו עוסקים בתרומה רגילה. לפי דין תורה אין שיעור קבוע לתרומה רגילה; גרעין אחד של תבואה פוטר את כל היבול. החכמים קבעו טווח של שיעורים: אחד מארבעים לנתינה בעין יפה, אחד מחמישים לנתינה בינונית, ואחד משישים לנתינה בעין רעה. בהתאם לכך, מי שרוצה לתת בנדיבות צריך לתת מעט יותר מן השיעור המדויק. ולכן, הרישא של הברייתא עוסקת במי שרוצה להפריש תרומהבנדיבות, ובסיפא, שבה גם הוא נותן יותר מן הנדרש, היא גם מתייחסת למי שרוצה להפריש את תרומתובנדיבות.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אַבָּא הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר גְּרוֹגְרוֹת שֶׁבַּמַּקְצוּעַ עַל תִּשְׁעִים שֶׁבַּכַּלְכַּלָּה, וְאִי בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה, עֶשֶׂר מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?
הגמרא מקשה: אם כן, אמור את הסיפא: רבי אלעזר, בנו של רבי יוסי, אמר: אבא, כלומר, רבי יוסי, היה מפריש עשר תאנים מיובשות שהיו בכלי עבור תשעים תאנים טריות שהיו בסל. ואם ברייתא זו עוסקת בתרומה רגילה, אם כן ביחס לאזכור זה של עשר תאנים מיובשות, מה מטרתו? שיעור זה היה גדול לאין שיעור אפילו מן הכמות של מתנה נדיבה שקבעו חכמים.
אֶלָּא הָכָא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עָסְקִינַן, וְאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל הוּא. דְּתַנְיָא: אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ – בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.
אלא, כאן אנו עוסקים בתרומה של המעשר, שהלוי מפריש ממעשרו ונותן לכהן. תרומה זו היא עשירית מן המעשר הראשון. ופסיקה זו היא בהתאם לדעתו של אבא אלעזר בן גומל. כפי שנלמד בברייתא: אבא אלעזר בן גומל אומר לגבי הפסוק: "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כאילו הייתה דגן מן הגורן" (במדבר יח:כז), שמתוך השימוש בלשון רבים במילה "שלכם", הפסוק מדבר על שתי תרומות. האחת היא תרומה רגילה, כלומר, דגן מן הגורן, והשנייה היא תרומת המעשר. הפסוק משווה בין שתי התרומות הללו.
כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה, כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד
אבא אלעזר בן גומל מסביר: כשם שתרומה רגילה ניטלת באומדן, שכן אין דרישה שהכמות המופרשת תימדד בדיוק; ואפשר ליטול אותה במחשבה, שכן אין חובה להפרישה בפועל לפני אכילת שאר התוצרת, כך גם תרומת המעשר יכולה להינטל באומדן
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria