מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן וְכוּ׳.
ביחס למנחת המחבת של הכהן הגדול, שהיא מנחה הבאה בשיעור של עשירית האיפה סולת, מן המנחה הנלווית לקרבן כבשים, שהיא גם מנחה הבאה בשיעור של עשירית האיפה סולת, ולא ממנחה המובאת בשיעור של שתי עשיריות או שלוש עשיריות האיפה סולת.
מַתְנִי׳ לֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵיבָה? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁל צִיבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵימָה הָיְתָה קְרֵיבָה.
משנה: אם לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, מנכסיו של מי הובאה ונקרבה מנחת החביתין? רבי שמעון אומר: היא מובאת ונקרבת מנכסי הציבור. רבי יהודה אומר: היא מובאת ונקרבת מנכסי היורשים של הכהן הגדול. ובמשך כל התקופה עד שמונה כהן גדול חדש, מנחת החביתין הייתה קרבה כעשירית שלמה של איפה סולת.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ״.
גמרא:חכמים לימדו בברייתא: במקרה שבו הכהן הגדול מת ולא מינו אחר כהן גדול במקומו, מניין נלמד שאת מנחת החביתין שלו יש להקריב מנכסי היורשים של הכהן הגדול? הפסוק קובע ביחס למנחת החביתין: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" (ויקרא ו:טו).
יָכוֹל יַקְרִיבֶנָּה חֲצָאִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ״ – כּוּלָּהּ וְלֹא חֶצְיָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
אפשר היה לחשוב שהיורשים צריכים להקריב אותה לחצאין כפי שעושה הכהן הגדול. לכן הפסוק קובע "אותה," ללמד שעליהם להקריב את כל העשירית של האיפה ולא חצי ממנה; זהו דבריו של רבי יהודה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״חׇק עוֹלָם״ – מִשֶּׁל עוֹלָם, ״כָּלִיל תׇּקְטָר״ – שֶׁתְּהֵא כּוּלָּהּ בְּהַקְטָרָה.
רבי שמעון אומר: המשך הפסוק: "חוקת עולם [olam] היא לה', מלמד שבמקרה זה של כהן גדול שמת ועדיין לא הוחלף, הקרבן מובא מן הנכסים של העולם [olam], כלומר, מן הציבור. סוף הפסוק: "כליל תוקטר לה', מלמד שאף על פי שהוא מובא על ידי הציבור ולא על ידי כהן, כל העשירית האיפה צריכה להיות מוקרבת ולא נאכלת.
וְהַאי ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?
הגמרא שואלת: והאם אותו פסוק: "והכהן המשיח אשר ימלא את ידו תחתיו מבניו יקריב אותה," בא ללמד זאת ההלכה שרבי יהודה דרש ממנו?
הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״, יָכוֹל יְהוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַקְרִיבִין קׇרְבָּן אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳״, אַהֲרֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּבָנָיו בִּפְנֵי עַצְמָן. ״בָּנָיו״ – אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת.
פסוק זה נצרך למה שנלמד בברייתא: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו" (ויקרא ו:יג). אפשר היה לחשוב שמכיוון שהפסוק מדבר על הקרבן בלשון יחיד, משמעותו היא שאהרן ובניו צריכים להקריב קרבן אחד. לכן הפסוק אומר: "אשר יקריבו לה'", בלשון רבים, ללמד שאהרן מקריב קרבן לעצמו ככהן הגדול, ובניו מקריבים קרבנות לעצמם ככהנים הדיוטות. כאשר הפסוק מתייחס אל "בניו," אלו הם הכהנים ההדיוטות. כל כהן חייב להביא מנחת מחבת כקרבן חניכה כאשר הוא מתחיל את עבודתו.
אַתָּה אוֹמֵר כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ – הֲרֵי כֹּהֵן גָּדוֹל אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״בָּנָיו״? אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת.
האם אתה אומר שזה מתייחס לקרבן החניכה של כהנים הדיוטות, או שמא זה מתייחס רק למנחת המחבת של הכהנים הגדולים? כאשר הפסוק אומר בהמשך אותו קטע: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה; חק עולם לה׳, כליל תקטר" (ויקרא ו:טו), הרי בכך נזכרת מנחת המחבת של הכהן הגדול. כיצד אבין את משמעות המונח "בניו" בויקרא ו:יג? אלו הם הכהנים ההדיוטות, והפסוק מתייחס לקרבן החניכה שלהם. לפיכך, פסוק טו מתייחס לחובה הבסיסית של הכהן הגדול להביא את מנחת המחבת, ולא למקרה של כהן גדול שמת.
אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו בָּנָיו יַעֲשֶׂה״, מַאי ״מִבָּנָיו״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
הגמרא משיבה: הפסוק מלמד הן את החובה הבסיסית של הכהן הגדול להביא את מנחת החביתין מדי יום, והן את העובדה שכאשר הוא מת, יורשיו חייבים להביא את הקרבן עד שיתמנה כהן גדול חדש. אם היה כך שהפסוק מלמד רק שיורשיו של כהן גדול שמת חייבים להביא את מנחת החביתין עד שיתמנה כהן גדול חדש, היה על הפסוק רק לכתוב: הכהן המשיח אשר יהיה תחתיו, בניו יקריבו. מה הצורך לומר: "מבין בניו"? למד מן העובדה שהפסוק משתמש בביטוי זה ששתי הלכות נלמדות מן הפסוק.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״אֹתָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁלֹּא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וְלֹא חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן.
הגמרא שואלת: ומה עושה רבי שמעון, הלומד את ההלכה שיש להקריבו כולו מן הביטוי: "כליל תוקטר," עם אותה מילה "אותה," שממנה רבי יהודה לומד הלכה זו? הגמרא משיבה: הוא צריך אותה כדי ללמד שבמקרה של כהן גדול שמת לאחר שהקריב את המחצית הראשונה של מנחת החביתין שלו, ואז מינו אחר לכהן גדול במקומו, הכהן הגדול המחליף לא יביא לא חצי עשרון של סולת מביתו ולא יקריב את חצי העשרון הנותר של הראשון, הכהן הגדול הראשון, כלומר קודמו.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִן ״וּמַחֲצִיתָהּ״? וָי״ו לָא דָּרֵישׁ.
הגמרא שואלת: שילמד הלכה זו מן הלשון: "ומחציתה" (ויקרא ו:יג), כפי שנדון בדף נ ע"ב; המילה "ו", שנוספה על ידי האות וי"ו בתחילת המילה, נדרשת ללמד שהכהן הגדול המחליף חייב להביא עשירית האיפה שלמה של סולת. הגמרא משיבה: הוא לא למד את ההלכה משם, משום שאינו דורש את האות היתרה וי"ו שבמילה ההיא, שכן הוא סבור שאין משמעות לתוספתה.
וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״חׇק עוֹלָם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? חוּקָּה לְעוֹלָם תְּהֵא.
הגמרא שואלת: ומה עושה רבי יהודה, הסבור שאם הכהן הגדול מת ועדיין לא נתמנה אחר תחתיו, מנחת החביתין מובאת על ידי יורשי הכהן הגדול הקודם, עם אותו ביטוי: "חוק עולם הוא לה'", שממנו רבי שמעון דורש שהיא מובאת משל ציבור? הגמרא משיבה: הדבר מלמד שהחוק המחייב את הכהן הגדול להקריב את מנחת החביתין חל לעולם.
״כָּלִיל תׇּקְטָר״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא עֶלְיוֹנָה (מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל) בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״, וְתַחְתּוֹנָה (מִנְחַת כֹּהֵן הֶדְיוֹט) בְּ״לֹא תֵאָכֵל״.
הגמרא שואלת: לשיטת רבי יהודה, למה אני צריך את הביטוי: "כליל תוקטר"? הגמרא משיבה: הוא צריך אותו למה שנלמד בברייתא: אין לי אלא שניתן ללמוד כי מנחת החביתין של הכהן הגדול הנזכרת למעלה כלולה בציווי: "כליל תוקטר" (ויקרא ו:טו), ושמנחת הנדבה של כהן הדיוט הנזכרת למטה כלולה באיסור: "לא תאכל" (ויקרא ו:טז).
מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּלִיל״ ״כָּלִיל״ לִגְזֵירָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן ״כָּלִיל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כָּלִיל״,
מניין נגזר שחובה להחיל את מה שנאמר על אותו פסוק על זה, ואת מה שנאמר על פסוק זה על אותו? הפסוק אומר לגבי מנחת המחבת: "כליל," והפסוק משתמש במילה "כליל" לגבי מנחת נדבה של כהן, כדי ללמד גזירה שווה: נאמר כאן, לגבי מנחת המחבת של הכהן הגדול: "כליל" (ויקרא ו׳:ט״ו), ונאמר שם, לגבי מנחת הנדבה של כהן הדיוט: "כליל" (ויקרא ו׳:ט״ז).
מָה כָּאן בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״, אַף לְהַלָּן בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״. וּמָה לְהַלָּן לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ, אַף כָּאן לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתָהּ.
כשם שכאן, בנוגע למנחת מחבת, היא כלולה בציווי: "כליל תקטר," כך גם שם, מנחת הנדבה של כהן הדיוט כלולה בציווי: כליל תקטר. וכשם ששם, בנוגע למנחת הנדבה של כהן הדיוט, הכתוב בא להטיל איסור על אכילתה, כך גם כאן, בנוגע למנחת המחבת של הכהן הגדול, הכתוב בא להטיל איסור על אכילתה.
וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל צִיבּוּר דְּאוֹרָיְיתָא?
הגמרא שואלת: והאם רבי שמעון סבור שבמקרה שבו הכהן הגדול מת ועדיין לא מונה אחר תחתיו, הדרישה שקורבן המַחֲבַת יובא מן הרכוש של הציבור היא מדאורייתא, כפי שעולה מן העובדה שהוא לומד הלכה זו מן הפסוק?
וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. גּוֹי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, שָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים – (קְרֵיבָה) [קְרֵיבִין] מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר.
אבל האם לא למדנו במשנה (שקלים ז:ו) שרבי שמעון אמר: בית הדין התקין שבע תקנות בנוגע להיבטים הכספיים של הקרבנות וההקדשות; וזו התקנה, כלומר, שעלות הנסכים הנלווים לקרבנה של בהמה שנמצאה מוטלת על הציבור, היא אחת מהן. ואלו הן שאר התקנות: במקרה של נכרי ששלח את עולתו מארץ הים, ושלח עמה כסף לקניית הנסכים שחובה לצרף אליה, הנסכים קרבים על חשבונו. ואם הנכרי לא כיסה את עלות הנסכים, תנאי בית דין הוא שהנסכים קרבים על חשבון הציבור, מכספים הנלקחים מאוצר המקדש.
וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ זְבָחִים – יֵשׁ לוֹ נְסָכִים קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר.
וכן, במקרה של גר שמת ללא יורשים והותיר בעלי חיים שהקדיש כקורבנות, אם יש לו נסכים, כלומר, אם גם הפריש נסכים או כסף למטרה זו, הנסכים מוקרבים מנכסיו. ואם לא עשה כן, הנסכים מוקרבים מכספי ציבור.
וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל צִיבּוּר.
וכן תקנה נוספת: זהו תנאי בית דין בנוגע לכהן גדול שמת, ולא עדיין מינו אחר כהן גדול תחתיו, שמנחת החביתין שלו תוקרב מן הציבור. לאחר מכן מונה רבי שמעון שלוש תקנות נוספות. מכל מקום, ברור ממשנה זו שרבי שמעון סבור שהלכה זו בנוגע לקרבנו של כהן גדול שמת היא תקנה דרבנן, ולא דין תורה.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: (שְׁנֵי) [שְׁתֵּי] תַּקָּנוֹת הֲווֹ.
רבי אבהו אמר בתגובה: למעשה, רבי שמעון סבור שההלכה הזו היא מדין תורה. אך למעשה, היו שתי תקנות שתוקנו בעניין זה.
דְּאוֹרָיְיתָא מִדְּצִיבּוּר, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא מִידַּחְקָא לִישְׁכָּה – תַּקִּינוּ דְּלִגְבֵּי מִיּוֹרְשִׁים, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא פָשְׁעִי בַּהּ – אוֹקְמוּהָ אַדְּאוֹרָיְיתָא.
בתחילה נהגו בהתאם למה שנקבע בדין תורה, ואם כהן גדול מת וטרם נתמנה כהן גדול אחר תחתיו, הייתה מנחת החביתין שלו קרבה מכספי הציבור. משראו שהיו הכספים שבלשכת האוצר של המקדש מתדלדלים, התקינו חכמים תקנה שתשלום הקרבן ייגבה מיורשיו של הכהן הגדול הקודם. משראו שהיורשים מתרשלים בדבר ואינם מביאים את הקרבן, הם ביטלו את התקנה הקודמת והעמידוה על ההלכה כפי שהיא בדין תורה, שהוא בא מכספי הציבור.
וְעַל פָּרָה שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּתַנְיָא: ״חַטָּאת הִיא״, מְלַמֵּד שֶׁמּוֹעֲלִין בַּהּ – ״הִיא״, בָּהּ מוֹעֲלִין,
§ הגמרא מצטטת את המשך המשנה בשקלים (ז, ז): וְבית הדין התקין תקנה לגבי פרה אדומה, שאין אדם חייב להביא קרבן על מעילה בהקדש אם נהנה מאפרה. הגמרא שואלת: מדוע הברייתא אומרת שזו תקנת בית דין, והלא למעשה מן התורה היא? שכן שנינו בברייתא: הכתוב אומר לגבי פרה אדומה: "חטאת היא" (במדבר יט, ט), ומלמד שפרה אדומה דינה כחטאת, בכך שאדם חייב על מעילה בה. מכך שנאמר: "היא חטאת" משמע שאם אדם נהנה ממנה, מן הבהמה עצמה, הוא חייב על מעילה בהקדש,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria