הגמרא שואלת: בכל מקרה, השאלה בעינה עומדת: מדוע המשנה אומרת שישה כבשים, כאשר למעשה המספר הנדרש הוא שבעה? הגמרא משיבה: אלא, התנא מדבר באופן כללי, ומתייחס לכמה כבשים בדוקים נדרשים במהלך השנה. ולמה התכוון באמירתו: מספיקים לשבת ולשני ימי החג של ראש השנה? אין זה אלא נועד לשמש כסימן, כדי לסייע לזכור שצריכים להיות די כבשים לקרבן התמיד של שלושה ימים.

לפי זה, לשון המשנה גם היא מדויקת, שכן היא מלמדת: די לשבת ולשני ימי החג של ראש השנה, ואינה מלמדת שצריכים להיות שישה כבשים לשבת ולשני ימי החג של ראש השנה, דבר שהיה מצביע על כך שכבשים אלה מיועדים אכן להיות מוקרבים בימים הללו. הגמרא מסיקה שאכן אפשר ללמוד מן לשון המשנה שזו הפרשנות הנכונה.

§ המשנה מלמדת: אם הכוהנים לא הקריבו כבש בבוקר כקורבן התמיד, אף על פי כן עליהם להקריב כבש אחר הצהריים כקורבן התמיד. אם לא הקטירו את חצי המידה של הקטורת בבוקר, עליהם להקטיר את חצי המידה אחר הצהריים. רבי שמעון אמר: ואף במקרה כזה, המידה כולה הוקרבה אחר הצהריים, שכן עבודת התמיד על מזבח זהב חדש נפתחת רק בהקטרת קטורת הסמים אחר הצהריים, ואז היו מקטירים מידה שלמה. הגמרא שואלת: מי הזכיר בכלל את חנוכת כלי המקדש, כלומר, מה הרלוונטיות שלה למשנה?

הגמרא משיבה שהמשנה חסרה, וכך היא מלמדת: אם לא הקריבו כבש לקרבן התמיד בבוקר, לא יקריבו כבש אחר הצהריים. באיזה מקרה נאמר דבר זה? הוא נאמר במקרה שבו עבודת המזבח החדש טרם נחנכה, שכן תחילה יש לחנכו בקרבן התמיד של הבוקר. אבל אם עבודת המזבח כבר נחנכה, אז יקריבו את כבש קרבן התמיד אחר הצהריים אף על פי שלא הקריבו את כבש קרבן הבוקר.

רבי שמעון אמר: מתי חלה הלכה זו? היא חלה בזמן שבו אי-הקרבת קורבן התמיד של שחר הייתה משום שהם היו מנועים מלהקריבו בשל אונס או שלא הקריבוהו בשוגג. אבל אם הכוהנים פעלו במזיד ולא הקריבו כבש בבוקר כקורבן התמיד, אין להם להקריב כבש בין הערביים כקורבן התמיד. לעומת זאת, אם לא הקטירו את חצי המידה של הקטורת בבוקר, עליהם להקטיר את חצי המידה בין הערביים בלי קשר לנסיבות.

הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים, שאם כבש התמיד של שחר לא הוקרב ועדיין לא נחנכה עבודתו של מזבח חדש, אזי גם כבש של בין הערביים אינו קרב? הגמרא מסבירה שהדבר נלמד כפי שלימדו חכמים בברייתא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כט:לט). פסוק זה מלמד שהשני שבכבשי התמיד קרב בין הערביים, אבל אם הוא הראשון שמוקרב, אין הוא רשאי להיות מוקרב בין הערביים.

באיזה מקרה נאמרה אמירה זו? היא נאמרה במקרה שבו עבודת מזבח חדש טרם נחנכה, שכן תחילה יש לחנכו בקרבן התמיד של שחר. כאשר הפסוק מתייחס לקרבן הראשון או השני, כוונתו לקרבן הראשון או השני שהוקרב אי פעם על המזבח. אבל אם עבודת המזבח כבר נחנכה, אז אפילו אם זהו הראשון המוקרב באותו יום, יש להקריבו אחר הצהריים.

רבי שמעון אמר: מתי חלה הלכה זו? היא חלה בזמן שבו אי-הקרבת קורבן התמיד של שחר הייתה משום שהם היו מנועים מלהקריבו בשל אונס או שלא הקריבוהו בשוגג. אבל אם הכוהנים פעלו במזיד ולא הקריבו כבש בבוקר כקורבן התמיד, אין להם להקריב כבש בין הערביים כקורבן התמיד. לעומת זאת, אם לא הקטירו את חצי המידה של הקטורת בבוקר, עליהם להקטיר את חצי המידה בין הערביים בלי קשר לנסיבות.

הגמרא שואלת: האם מתקבל על הדעת שמפני שהכוהנים חטאו בכך שנמנעו במזיד מלהקריב את קורבן התמיד של שחר, המזבח יהיה כולו בטל? רבא אמר שכך רבי שמעון אומר: הם, הכוהנים שנמנעו במתכוון מלהקריב את קורבן התמיד של שחר, לא יקריבו את קורבן התמיד של בין הערביים; אבל כוהנים אחרים יקריבו אותו.

לעומת זאת, אם הכוהנים פעלו במזיד ולא הקטירו את הקטורת בבוקר, אפילו אותם כוהנים עצמם רשאים להקטיר אותה אחר הצהריים. הטעם לכך הוא שמאחר שהקטרת הקטורת אינה שכיחה וגורמת למי שעושים זאת להתעשר, היא יקרה לכוהנים, והם לא יתרשלו בקיום עבודה זו.

§ המשנה מלמדת שאם הם לא הקטירו את חצי המידה של הקטורת בבוקר, עליהם להקטיר את חצי המידה אחר הצהריים. רבי שמעון אמר: ובמקרה כזה, המידה כולה הוקרבה אחר הצהריים. הטעם להבדל בין הקרבנות התמידיים ובין הקטורת הוא שעבודת המזבח הזהב החדש מתחילה רק בהקטרת קטורת הסמים של אחר הצהריים, ואז היו מקטירים מידה שלמה. הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא: עבודת מזבח זהב חדש מתחילה בהקטרת קטורת הסמים של הבוקר? הגמרא משיבה: השאלה אם קטורת הבוקר או של אחר הצהריים פותחת את עבודת מזבח זהב חדש היא מחלוקת בין תנאים.

אביי אמר: מסתבר שההלכה צריכה להיות כדעת מי שאומר שהיא הותחלה בקטורת הסמים של בין הערביים, כפי שנאמר לגבי מזבח הזהב: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים; בבוקר בבוקר, בהיטיבו את הנרות, יקטירנה. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים, יקטירנה, קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם" (שמות ל:ז–ח).

העובדה שמסירים את האפר מנרות המנורה בבוקר מעידה שהנרות הודלקו קודם לכן, שכן אילו הכהן לא היה מבצע את ההדלקה של הנרות בערב הקודם, מניין היה האפר מוסר בבוקר? דבר זה מוכיח שהמנורה הייתה צריכה להידלק לראשונה בערב. מאחר שהפסוק אומר: "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים, יקטירנה, קטורת תמיד לפני ה'", בהכרח שהקטורת הוקטרה לראשונה בערב.

הגמרא שואלת: ולפי מי שאומר שעבודתו של מזבח זהב חדש נחנכת בהקטרת קטורת הסמים של הבוקר, מנין נלמדת הלכה זו? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מחנוכת מזבח העולה. כשם ששם, עבודתו של מזבח עולה חדש נחנכת על ידי קרבן התמיד של שחר ולא של בין הערביים, כך גם כאן, עבודתו של מזבח זהב חדש נחנכת על ידי הקטרת קטורת הסמים של הבוקר.

§ המשנה מלמדת: והתחלת השימוש בשולחן חדש נעשתה רק עם סידור לחם הפנים בשבת. הגמרא שואלת: אבל האם המשנה מתכוונת לציין שאם לחם הפנים הונח על השולחן ביום חול, הרי רק שהשימוש בשולחן חדש אינו מתחיל, אבל לחם הפנים מתקדש? ההלכה היא שלחם הפנים מתקדש רק כאשר מניחים אותו על השולחן בשבת.

הגמרא משיבה: המשנה מלמדת אותנו זאתהלכהעצמה, שחנוכת השימוש בשולחן חדש וקידוש לחם הפנים כאשר הוא מונח על השולחן נעשים רק בשבת. זהו כפי שהמשנה מלמדת בסיפא בנוגע לחנוכת השימוש במנורה חדשה: והשימוש במנורה חדשה נחנך רק באמצעות הדלקת שבעת נרותיה בין הערביים.

§ הגמרא מצטטת הלכה נוספת הנוגעת להקטרת קטורת. חכמים לימדו בברייתא: זוהי קטורת שהוקרבה עבור יחיד ולא עבור הציבור על המזבח החיצון, ולא על מזבח הזהב כרגיל; וזו הייתה הוראת שעה, שהותרה באופן זמני לאותו זמן בלבד. הגמרא מבהירה: לאיזה מקרה מתייחסת הברייתא? רב פפא אמר: היא מתייחסת לקטורת שהביאו נשיאי השבטים בחנוכת המשכן (ראו במדבר, פרק ז).

הגמרא שואלת: אך בנוגע לקטורת של יחיד, האם רק על המזבח החיצון היא אינה מותרת בדרך כלל להקטרה, אבל יחיד רשאי להקריב קטורת על המזבח הפנימי, כפי שעולה מן הברייתא? ועוד, על המזבח החיצון, האם רק יחיד אינו רשאי להקריב קטורת, אבל הציבור רשאי להקריב קטורת על המזבח החיצון?

אבל האם לא שנינו בברייתא בניגוד לשתי ההסקות הללו: אפשר היה לחשוב שיחיד רשאי לנדב ולהביא קטורת בדומה לקטורת שהביאו נשיאי השבטים למקדש כקורבן מתנה, ואני אקרא לגבי קטורת זו, כמו במקרה של קורבנות מתנה אחרים: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג:כד). לכן, הפסוק אומר לגבי המזבח הפנימי: "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל:ט). מכאן שיחיד אינו רשאי להקטיר קטורת אפילו על המזבח הפנימי.

אפשר היה לחשוב שרק יחיד אינו רשאי להביא מתנת קטורת על המזבח הפנימי, כשם שיחיד אינו מביא את קרבנו החובה הדומה לזה של מתנת הקטורת, כלומר, מאחר שיחיד לעולם אינו חייב להקריב קטורת, אף אינו רשאי להקריבה בנדבה;