שאם הם נעשו קשורים זה בזה ולאחר מכן אחד מהם אבד, שהפריט האבוד מונע את קיום המצווה עם האחר, כלומר, הפריט הנותר פסול וחייב בשריפה. רבי יוחנן מבהיר: ומהו הדבר שקובע את הקשר ביניהם? זוהי השחיטה של הכבש. אם הלחמים היו קיימים בזמן השחיטה, אזי הלחמים והכבש מתקדשים כיחידה אחת. לפיכך, אם אחד מהם אבד, האחר פסול וחייב בשריפה.

באשר לקביעת הקשר בין הלחמים לכבשים, עולא אמר כי החכמים במערב, ארץ ישראל, מעלים דילמה: האם הנפה של הכבשים והלחמים לפני שחיטת הכבשים קובעת קשר בין הכבשים ללחמים, כך שאם אחד מהם אובד האחר נעשה פסול, או שאינה קובעת קשר ביניהם?

הגמרא שואלת: מדוע יש התלבטות לגבי סוגיה זו? פתור זאת מתוך דבריו של רבי יוחנן, שכן רבי יוחנן אומר כי השחיטה של הכבשים יוצרת זיקה בין הכבשים ללחמים. ניתן להסיק בדרך של היקש כי התנופה, הקודמת לשחיטה, אינה יוצרת זיקה ביניהם.

הגמרא משיבה: ביחס לאמירה של רבי יוחנן עצמה אולה מעלה את הדילמה: האם ברור לרבי יוחנן שהשחיטה יוצרת זיקה ביניהם אך התנופה אינה יוצרת זיקה ביניהם? או שמא ברור לו כי השחיטה יוצרת זיקה ביניהם, אך הוא מסופק אם התנופה יוצרת זיקה ביניהם אם לאו. לפי האפשרות השנייה, הסיבה שהזכיר שחיטה היא שהיה בטוח לגביה. הגמרא מציינת שהשאלה תעמוד ללא הכרעה.

רבי יהודה בר חנינא אמר לרב הונא, בנו של רב יהושע: אך כאשר נאמר: "והיו קודש לה' לכהן" (ויקרא כג:כ), הרי זה נכתב מיד לאחר שהפסוק מזכיר תנופה, ואף על פי כן רבי שמעון בן ננס ורבי עקיבא חולקים, על סמך ביטוי זה, בשאלה האם ניתן להביא את הלחמים בלי הכבשים או להקריב את הכבשים בלי הלחמים. מכאן עולה שהתנופה אינה יוצרת קשר מחייב בין שני הדברים הללו.

רב הונא, בנו של רב יהושע, השיב לרבי יהודה בר חנינא: ולפי שיטתך שאפשר להסיק את ההלכה על סמך מיקומו של הביטוי: "והיו קודש לה' לכהן", האם ביטוי זה מתייחס לזמן שאחרי התנופה אך לא אחרי השחיטה של הכבשים? הרי הכתוב מדבר על נתינתם לכהן, דבר שנעשה לאחר שהכבשים נשחטו. אם כן, כיצד נחלקו רבי שמעון בן ננס ורבי עקיבא בנוגע לפסוק זה?

אלא, מה יש לך לומר בנוגע לפסוק זה? הוא חייב להתייחס לזמן שלפני השחיטה, ומה פירוש: "והיו קודש לה' לכהן"? פירושו דבר שבסופו של דבר ניתן לכהן. אף כאן, אפשר להסביר שהפסוק מתייחס לזמן שלפני התנופה, ופירושו דבר שבסופו של דבר ניתן לכהן. שאלת האם התנופה יוצרת זיקה בין הכבשים ללחמים נותרת אפוא שאלה פתוחה.

הגמרא שואלת: אך האם אכן כך הוא שהשחיטה יוצרת זיקה ביניהם? והרי הגמרא מקשה סתירה על כך מברייתא העוסקת בקורבן תודה, המורכב מקורבן בהמה המלווה בארבעים כיכרות לחם. הברייתא קובעת: אם אחת מכיכרות הלחם הנלוות שלה נשברה לפני ששחט את קורבן התודה, יביא כיכר אחרת וישחט את קורבן התודה.

אבל אם אחת מן הלחמים הנלווים שלה נשברה לאחר ששחט את קרבן התודה, אי אפשר להביא לחם אחר, מפני שלחמי התודה מתקדשים על ידי שחיטת הבהמה, שכבר נעשתה. לפיכך, הדם צריך להיזרק על המזבח והבשר צריך להיאכל, אך הוא לא קיים את נדרו להביא קרבן תודה, והלחמים כולם פסולים.

אם אחת מן החלות הנלוות לו נשברה לאחר שהדם נזרק על המזבח, החלות אינן נחשבות פסולות והאדם קיים את נדרו להביא קרבן תודה. הוא מפריש את ארבע החלות עבור הכהן מן השלמות עבור החלה השבורה. הכהן מקבל חלות שלמות ולא את השבורה.

הברייתא ממשיכה: אם אחד מלחמיו הנלווים יצא מתחום חומות ירושלים לפני ששחט את קורבן התודה, אין הוא פסול, משום שהלחמים עדיין לא התקדשו בשחיטה. לכן, הוא מחזיר אותו לתוך העיר ושוחט את קורבן התודה.

אם אחת מן הלחמים הנלווים לה יצאה מתחום חומות ירושלים מששחט את קרבן התודה, הלחמים נפסלים. לפיכך, הדם ייזרק על המזבח והבשר ייאכל, אך הוא לא קיים את נדרו להביא קרבן תודה והלחמים כולם פסולים. אם אחת מן הלחמים יצאה מתחום חומות ירושלים לאחר שנזרק הדם על המזבח, שאר הקרבן כשר, והוא מפריש את ארבעת הלחמים לכהן מן אלה שנשארו בפנים העיר עבור הלחם שיצא החוצה מחומות העיר.

הברייתא ממשיכה: אם אחד מלחמיו המלווים נטמא לפני ששחט את קרבן התודה, הוא מביא לחם אחר ושוחט את קרבן התודה. אבל אם אחד מלחמיו המלווים נטמא לאחר ששחט את קרבן התודה, אז הדם צריך להיזרק על המזבח והבשר צריך להיאכל, והוא קיים את נדרו להביא קרבן תודה. זאת בשל העובדה שהציץ מרצה על קרבנות שהם טמאים. אף על פי כן, הלחם שנטמא פסול, שכן הציץ מרצה על הקרבן אך אינו מטהר דברים טמאים.

הברייתא מסכמת: אם אחת מן החלות הנלוות לה נטמאה לאחר שהדם נזרק על המזבח, הוא מפריש את ארבע החלות הניתנות לכהן מן החלות שנותרו טהורות עבור החלה הטמאה.

הגמרא מגיעה לשאלתה: אם עולה על דעתך לומר שהשחיטה יוצרת זיקה בין הכבשה לבין שתי הלחם של שבועות, וכן בין קרבן הבהמה לבין לחמי התודה, אזי במקרים שבהם כיכר לחם נפסלה לאחר שנשחטה הבהמה אך לפני שנזרק הדם, מאחר שהבהמה והלחמים נקשרו זה בזה באמצעות השחיטה, משעה שהלחם נפסל, גם קרבן התודה צריך להיפסל. לפיכך, אין לזרוק את דם הקרבן על המזבח ואין לאכול את הבשר, בניגוד למה שנאמר בברייתא.

הגמרא משיבה: קרבן התודה שונה, שכן הרחמן קרא לו שלמים, כפי שנאמר בפסוק: "זבח שלמיו לתודה" (ויקרא ז:יג). לפיכך, כשם שקרבן שלמים קרב בלא לחמים, כך גם קרבן תודה יכול ליקרב בלא לחמים.

§ רבי ירמיה אומר: אם תאמר שהנפה יוצרת זיקה בין הלחמים לכבשים, אז במקרה שבו הלחמים אבדו לאחר ההנפה,