זִיל טְפֵי.
הוא נחות יותר מאישה, ולכן ראוי לומר ברכה נוספת על כך שלא נולד עבד.
תָּנוּ רַבָּנַן: חִלָּזוֹן זֶה, גּוּפוֹ דּוֹמֶה לַיָּם, וּבְרִיָּיתוֹ דּוֹמָה לְדָג, וְעוֹלֶה אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּבְדָמוֹ צוֹבְעִין תְּכֵלֶת, לְפִיכָךְ דָּמָיו יְקָרִים.
§ החכמים לימדו: חילזון זה, שהוא מקור הצבע תכלת המשמש בציצית, יש לו המאפיינים הבאים: גופו דומה לים, צורתו דומה לזו של דג, הוא עולה פעם אחת בשבעים שנה, ובדמו צובעים צמר בתכלת לציצית. הוא נדיר, ולכן הוא יקר.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵין לָךְ כׇּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁכְּתוּבָה בְּתוֹרָה, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בְּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית.
נִלְמַד בברייתא שרבי נתן אומר: אין מצווה, אפילו קלה, הכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה; ולעולם הבא איני יודע כמה שכר ניתן. צא ולמד מן המעשה הבא בעניין מצוות ציצית.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית, שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ, שִׁיגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים וְקָבַע לָהּ זְמַן, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, בָּא וְיָשַׁב עַל הַפֶּתַח.
היה מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית. אותו אדם שמע שיש זונה באחת הערים שמעבר לים שהייתה נוטלת ארבע מאות מטבעות זהב כשכרה. הוא שלח לה ארבע מאות מטבעות זהב וקבע זמן כדי להיפגש עמה. כשהגיע זמנו, בא וישב בפתח ביתה.
נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁיגֵּר לִיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיָשַׁב עַל הַפֶּתַח. אָמְרָה הִיא: יִכָּנֵס. נִכְנַס, הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת, שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף וְאַחַת שֶׁל זָהָב, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת סוּלָּם שֶׁל כֶּסֶף, וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב.
שפחתה של אותה זונה נכנסה ואמרה לה: אותו אדם ששלח לך ארבע מאות מטבעות זהב בא וישב בפתח. אמרה: ייכנס. הוא נכנס. היא הציעה לו שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב. בין כל אחת ואחת מהן הייתה סולם עשוי מכסף, והמיטה העליונה הייתה זו שהייתה עשויה מזהב.
עָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי עֶלְיוֹנָה כְּשֶׁהִיא עֲרוּמָּה, וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עָרוֹם כְּנֶגְדָּהּ, בָּאוּ אַרְבַּע צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו, נִשְׁמַט וְיָשַׁב לוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אָמְרָה לוֹ: גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי, שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מָה מוּם רָאִיתָ בִּי.
היא עלתה וישבה עירומה על המיטה העליונה, וגם הוא עלה כדי לשבת עירום מולה. בינתיים, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו. הוא ירד וישב על גבי הקרקע, וגם היא ירדה וישבה על גבי הקרקע. אמרה לו: אני נשבעת בגאפה של רומי שלא אניח לך ללכת עד שתאמר לי איזה מום ראית בי.
אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפֶה כְּמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִיוָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ, וּכְתִיב בָּהּ: ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ שְׁתֵּי פְעָמִים – אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע, וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לְשַׁלֵּם שָׂכָר. עַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים.
הוא אמר לה: אני נשבע בעבודת המקדש שמעולם לא ראיתי אישה יפה כמוך. אבל יש מצווה אחת שה׳, אלוהינו, ציווה אותנו, ושמה ציצית, ובפרשה שבה היא מצווה, נכתב פעמיים: "אני ה׳ אלוהיכם" (במדבר טו:מא). הכפילות של ביטוי זה מלמדת: אני הוא שייפרע מן העוברים על מצוותיי, ואני הוא שייתן שכר למקיימיהן. כעת, אמר האיש, ארבע כנפות הציצית נראו לי כאילו היו ארבעה עדים שיעידו נגדי.
אָמְרָה לוֹ: אֵינִי (מניחך) [מַנִּיחָתְךָ] עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מָה שִׁמְךָ, וּמָה שֵׁם עִירְךָ, וּמָה שֵׁם רַבְּךָ, וּמָה שֵׁם מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לָמֵד בּוֹ תּוֹרָה. כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ.
היא אמרה לו: לא ארשה לך ללכת עד שתאמר לי: מה שמך, ומה שם עירך, ומה שם רבך, ומה שם בית המדרש שבו למדת תורה? הוא כתב את המידע והניח אותו בידה.
עָמְדָה וְחִילְּקָהּ כׇּל נְכָסֶיהָ, שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת, וּשְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים, וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ, חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת.
היא קמה וחילקה את כל רכושה, ונתנה שליש כשוחד לשלטון, שליש לעניים, ושליש לקחה עמה ברשותה, נוסף על אותן מיטות של זהב וכסף.
וּבָאת לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּיא. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִּיּוֹרֶת. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים. הוֹצִיאָהּ כְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ. אָמַר לָהּ: לְכִי זְכִי בְּמִקָּחִךְ.
היא באה לבית המדרש של רבי חייא ואמרה לו: רבי, הורה לתלמידיך לגבי ושיעשו אותי גיורת. רבי חייא אמר לה: בתי, שמא נתת עינייך באחד מן התלמידים ולכן את רוצה להתגייר? היא לקחה את הפתק שהתלמיד נתן לה מידה ונתנה אותו לרבי חייא. הוא אמר לה: לכי, החזיקי במקחך.
אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִיסּוּר, הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶיתֵּר. זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.
אותן מיטות שהיא הציעה לו בדרך אסורה, היא כעת הציעה לו בדרך מותרת. הגמרא משלימה את דבריה על שכר המצוות ומציינת כיצד סיפור זה ממחיש את העיקרון: זהו השכר שניתן לו בעולם הזה, ולגבי העולם הבא, איני יודע כמה שכר יינתן לו.
אָמַר רַב יְהוּדָה: טַלִּית שְׁאוּלָה, כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, מִיכָּן וְאֵילָךְ חַיֶּיבֶת.
§ רב יהודה אומר: במקרה של טלית שאולה, במשך שלושים הימים הראשונים היא פטורה מציצית; מכאן ואילך היא חייבת.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַדָּר בְּפוּנְדְּקִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּחוּץ לָאָרֶץ – כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, מִיכָּן וְאֵילָךְ חַיָּיב. אֲבָל הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – עוֹשֶׂה מְזוּזָה לְאַלְתַּר, מִשּׁוּם יִישּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הגמרא מציינת: הבחנה זו נשנית גם בברייתא: במקרה של מי שמתגורר בפונדק [פונדקי] בארץ ישראל, או מי ששוכר בית מחוץ לארץ ישראל, במשך שלושים הימים הראשונים הוא פטור ממצוות מזוזה; מכאן ואילך הוא חייב. אבל מי ששוכר בית בארץ ישראל חייב לקבוע מזוזה מיד, משום יישוב ארץ ישראל.
תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אֲבָל אֵין לוֹ – מְעַכֶּבֶת.
§ המשנה מלמדת: היעדר התפילין של היד אינו מעכב את קיום המצווה של תפילין של ראש, והיעדר התפילין של ראש אינו מעכב את קיום המצווה של תפילין של יד. רב חסדא אמר: לימדו זאת רק במקרה שיש לו את התפילין האחרות, אך הן אינן עמו או שאינו יכול להניחן מסיבה כלשהי. אבל אם אין לו כלל את התפילין האחרות, אזי היעדרן מעכב את קיום המצווה להניח את התפילין שיש לו.
אָמְרוּ לוֹ: אָמַרְתָּ? אֲמַר לְהוּ: לָא, אֶלָּא מַאן דְּלֵית לֵיהּ תְּרֵי מִצְוֹת, חַד מִצְוָה נָמֵי לָא לֶיעְבֵּיד?! וּמֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע.
מאוחר יותר, התלמידים אמרו לו: האם אתה עדיין אומר כך? רב חסדא אמר להם: לא, אלא הייתי אומר את ההפך: לגבי מי שאין לו היכולת לקיים שתי מצוות, האם גם לא יקיים את המצווה האחת שיש לו היכולת לקיים? הגמרא שואלת: ומה סבר בתחילה כאשר אמר שלא להניח אחד מן התפילין בהיעדר האחר? הגמרא משיבה: הוא סבר שהדבר נובע מגזירה, שמא יתרשל ולא ינסה להשיג את התפילין החסרות לו.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִילִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה.
רב ששת אומר: כל מי שאינו מניח תפילין עובר על שמונה מצוות עשה. הכוונה היא למצווה להניח תפילין של יד ושל ראש, שכל אחת מהן נזכרת בארבע פרשיות שונות (שמות יג:ט; שמות יג:טז; דברים ו:ח; דברים יא:יח).
וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה עֲשֵׂה.
וכל מי שאין לו ציציות על בגדיו עובר על חמש מצוות עשה. זאת משום שמצוות הציצית נאמרת ארבע פעמים בקטע העיקרי העוסק בציצית בספר במדבר: "ועשו להם ציצית... ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר טו:לח–לט). ציווי נוסף מופיע בפסוק: "גדילים תעשה לך" (דברים כב:יב).
וְכׇל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה עֲשֵׂה.
וכל כהן שאינו עולה לדוכן כדי לשאת את ברכת הכוהנים מבטל שלוש מצוות עשה האמורות בפסוקים: "כה תברכו את בני ישראל; אמור להם" (במדבר ו:כג), וכן: "ושמו את שמי על בני ישראל" (במדבר ו:כז).
כֹּל שֶׁאֵין לוֹ מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי עֲשֵׂה, ״וּכְתַבְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״.
כל מי שאין לו מזוזה בפתחו עובר על שתי מצוות עשה, שנאמר בפסוקים: "וכתבתם" על מזוזות ביתך" (דברים ו:ט), ו: "וכתבתם" על מזוזות ביתך" (דברים יא:כ).
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין מַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
וריש לקיש אומר: כל המניח תפילין חי חיים ארוכים, כפי שנאמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria