וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא מוּפְסֶקֶת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד? דִּילְמָא דְּאִי בְּלַאי.
הדבר מותר בתנאי שהחוטים אינם קרועים. הגמרא שואלת: האם יש להסיק מברייתא זו שתמיד מותר להתיר ציציות מבגד אחד כדי לקבוע אותן בבגד אחר? הגמרא דוחה הסקה זו: שמא דין ברייתא זו חל רק אם הבגד הראשון בלה ואינו ראוי עוד ללבישה.
תָּנוּ רַבָּנַן: טַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת – כׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין פּוֹטְרִין בָּהּ, חוּץ מִקָּלָא אִילָן.
החכמים לימדו בברייתא: במקרה של טלית שעשויה כולה מצמר תכלת, חוטים מכל סוג של צבע פוטרים אותה, כלומר, הציציות שאינן תכלת יכולות להיות בכל צבע מלבד אינדיגו, צבע שאינו ניתן להבחנה מתכלת. דבר זה מלמד שאם אדם קשר חוטים צבועים באינדיגו לצד החוטים הצבועים בתכלת, הציציות פסולות.
מֵיתִיבִי: טַלִּית אֵין פּוֹטֵר בָּהּ אֶלָּא מִינָהּ. טַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת – מֵבִיא תְּכֵלֶת וְדָבָר אַחֵר וְתוֹלֶה בָּהּ, וְקָלָא אִילָן לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.
הגמרא מקשה מברייתא: טלית נפטרת רק על ידי חוטים ממינה. במקרה של טלית שעשויה כולה מצמר תכלת, מביא תכלת [tekhelet] וחוטים מדבר אחר, כלומר, חוטים בצבע שונה, וקושר אותם בה. ואינו רשאי להביא חוטים צבועים באינדיגו יחד עם החוטים הצבועים בtekhelet. אבל אם הביא חוטים צבועים באינדיגו יחד עם החוטים הצבועים בtekhelet, הציציות כשרות.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּטַלִּית בַּת אַרְבָּעָה חוּטִין, כָּאן בְּטַלִּית בַּת שְׁמוֹנָה חוּטִין.
רב נחמן בר יצחק אמר: אין זה קשה, משום שכאן, בברייתא הסוברת שהציציות כשרות בדיעבד, מדובר בטלית שיש בה רק ארבעה חוטים, שניים של תכלת ושניים של אינדיגו. שם, בברייתא הסוברת שהציציות פסולות בדיעבד, מדובר בטלית שיש בה שמונה חוטים, ארבעה של תכלת וארבעה של אינדיגו. במקרה זה, חכמים חששו שאדם ייטול את ארבעת חוטי האינדיגו מבגד זה וישתמש בהם בבגד אחר, מתוך מחשבה שהם תכלת.
שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד? דִּלְמָא דְּאִי עֲבַד.
הגמרא שואלת: האם תסיק מכך שחכמים חששו שמא ייטול אדם את חוטי האינדיגו מבגד זה כדי להשתמש בהם בבגד אחר, שבדרך כלל מותר להתיר ציציות מבגד אחד כדי לקובען בבגד אחר? הגמרא משיבה: שמא חששם היה שאם אדם אכן יעביר את החוטים, הוא עלול לטעות בין אינדיגו לתכלת, אך אין מותר להעביר את החוטים לכתחילה.
אִיתְּמַר, רַב אָמַר: אֵין מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד.
נאמר שיש מחלוקת בין אמוראים בנוגע להלכה זו. רב אומר: אין להתיר ציציות מבגד אחד כדי לקבוע אותן בבגד אחר. ושמואל אומר: מותר להתיר אותן מבגד אחד ולקבוע אותן בבגד אחר.
רַב אָמַר: אֵין מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר.
הגמרא מביאה מחלוקות נוספות בין רב לשמואל: רב אומר: אין מדליקין מנר חנוכה אחד לנר חנוכה אחר. ושמואל אומר: מדליקין מנר חנוכה אחד לנר חנוכה אחר.
רַב אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה.
רבי שמעון פוסק שמותר לגרור חפצים בשבת למרות האפשרות שבכך ייצור תלם בקרקע. יצירת תלם היא מלאכה האסורה בשבת, אך מכיוון שאין הוא מתכוון ליצור את התלם, ואין ודאות שתלם אכן ייווצר, מותר לגרור את החפץ. רב אומר: ההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון לעניין גרירת חפצים בשבת. ושמואל אומר שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון לעניין גרירת חפצים בשבת.
אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילֵּי דְּמָר עָבֵיד כְּרַב, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל: מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וּמַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה.
אביי אמר: בכל ענייני ההלכה של הרב, רבה, הוא נהג בהתאם לדעת רב, מלבד שלושה אלה שבהם נהג בהתאם לדעת שמואל. הוא פסק כי מותר להתיר ציציות מבגד אחד כדי לקובען בבגד אחר, ומותר להדליק מנר חנוכה אחד לנר חנוכה אחר, וההלכה היא בהתאם לדעת רבי שמעון בנוגע לגרירת חפצים בשבת.
דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה, כִּסֵּא וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ.
כפי שנלמד בברייתא שרבי שמעון אומר: אדם רשאי לגרור מיטה, כיסא או ספסל על הקרקע בשבת, ובלבד שאינו מתכוון לעשות חריץ בקרקע. ואף אם נוצר חריץ בשוגג, אין צריך לחשוש לכך.
רַב יְהוּדָה מָסַר לֵיהּ לְקַצָּרָא, רַב חֲנִינָא עָבֵיד לֵהּ סִיסָא, רָבִינָא חָיֵיט לְהוּ מֵיחָט.
הגמרא מספרת כי רב יהודה היה מוסר את בגדיו שיש בהם ציציות לכובס, ולא חשש שמא החוטים הצבועים בתכלת יינתקו ושהכובס יחליף אותם בחוטים הצבועים באינדיגו. רב חנינא היה קושר אגודה בציציותיו כדי שלא יינתקו בשעת הכביסה. רבינא היה תוחב אותן לכיס שעשה בבגד ותופר את כיסוי הכיס כדי להגן על הציציות.
תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה.
§ החכמים לימדו בברייתא: כמה חוטים מניחים על בגד? בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים מוכנסים לנקב שבבגד, כך שבסך הכול משתלשלים שמונה חוטים, ובית הלל אומרים: שלושה חוטים מוכנסים לבגד.
וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ. וְשָׁלֹשׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַחַת מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל אָדָם. אָמַר רַב פָּפָּא: טֶפַח דְּאוֹרָיְיתָא אַרְבַּע בְּגוּדָל, שֵׁית בִּקְטַנָּה, חֲמֵשׁ בְּתִילְתָּא.
וכמה צריך להיות תלוי [משולשת] מעבר לקשרים ולכריכות? בית שמאי אומרים: ארבעה רוחבי אצבע, ובית הלל אומרים: שלושה רוחבי אצבע. ושלושת רוחבי האצבע שבית הלל אומרים שצריכים להיות תלויים הם כל אחד רבע טפח [tefaḥ] של כל אדם בינוני. הגמרא מציינת כי רב פפא אמר: הטפח של התורה הוא ארבעה רוחבי אצבע אם נמדד לפי האגודל; שישה רוחבי אצבע אם נמדד לפי הזרת; וחמישה אם נמדד לפי האצבע השלישית, כלומר האצבע האמצעית.
אָמַר רַב הוּנָא: אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ אַרְבַּע, וּמְשׁוּלֶּשֶׁת אַרְבַּע, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: שְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מְשׁוּלֶּשֶׁת שָׁלֹשׁ.
רב הונא אומר שההלכה היא: יש לקשור ארבעה חוטים בתוך ארבעה טפחים משפת הבגד, והם צריכים להשתלשל ארבעה טפחים מעבר לקשרים והכריכות. ורב יהודה אומר: יש לקשור שלושה חוטים בתוך שלושה טפחים משפת הבגד, והם צריכים להשתלשל שלושה טפחים מעבר לקשרים והכריכות.
אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מְשׁוּלֶּשֶׁת אַרְבַּע.
רב פפא אומר שההלכה היא שיש לחבר ארבעה חוטים בתוך שלושה טפחים משפת הבגד, ועליהם להשתלשל ארבעה טפחים מעבר לקשרים ולכריכות.
לְמֵימְרָא דְּאִית לְהוּ שִׁיעוּרָא, וּרְמִינְהוּ: ״צִיצִית״ – אֵין צִיצִית אֶלָּא יוֹצֵא, וְאֵין צִיצִית אֶלָּא מַשֶּׁהוּ, וּכְבָר עָלוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לַעֲלִיַּית יוֹחָנָן בֶּן בְּתִירָא, וְאָמְרוּ: צִיצִית אֵין לָהּ שִׁיעוּר; כַּיּוֹצֵא בּוֹ, לוּלָב אֵין בּוֹ שִׁיעוּר.
הגמרא שואלת: האם יש לומר שלציצית יש שיעור נדרש? ומעלה הגמרא סתירה לכך מברייתא: הכתוב אומר: "ועשו להם ציצת" (במדבר טו:לח). ציצת אינה אלא מה שיוצא מכנף הבגד, והמונח ציצת מציין רק שצריכים להיות חוטים בכל אורך שהוא. וכבר אירע שזקני בית שמאי וזקני בית הלל עלו לעלייתו של יוחנן בן בתירא, ודנו בדבר ואמרו: לציצית אין שיעור. וכן, ללולב אין שיעור.
מַאי לָאו אֵין לָהּ שִׁיעוּר כְּלָל? לָא,
מה, האם אין פירוש הדבר שלציציות פולחניות אין כלל מידה נדרשת כלשהי? הגמרא משיבה: לא,