ואם אדם מבוגר יוצא לרשות הרבים לעיתים כשהוא לובש אותו, חובה שיהיו בו ציציות. אבל אם הוא אינו גדול דיו כדי שקטן יוכל לכסות את ראשו ואת רוב גופו בו, אזי אפילו אם אדם מבוגר יוצא לרשות הרבים לעיתים כשהוא לובש אותו, הוא פטור מציציות. וכן גם לעניין כלאיים, כלומר, האיסור ללבוש צמר ופשתן יחד.

ודנו בכך: מה פירוש: וכן לעניין כלאים? אם נאמר שפירושו: וכן לעניין איסור כלאים, שאם קטן אינו יכול לכסות בו את רוב ראשו ורוב גופו, איסור כלאים אינו חל, הרי זה קשה: והרי שנינו במשנה (Kilayim 9:2): אין פטור לעניין איסור כלאים בבגד שמבוגר אינו לובש אפילו לעיתים ברשות הרבים?

ורב נחמן בר יצחק אומר כהסבר: אלא, משמעות הברייתא היא: וכן גם לעניין אם טלית של פשתן חייבת בציצית. אם הטלית גדולה דיה כדי שקטן יכסה בה את ראשו ורוב גופו, הרי היא חייבת בציצית, ולבישת הבגד עם הציצית אינה הפרה של איסור כלאיים. אבל אם הבגד קטן מזה, אסור להטיל בו ציצית, משום איסור כלאיים. לכן, אי אפשר להסביר את דברי שמואל כמשמעם שטלית הפטורה מציצית מפני שהיא קטנה מדי אינה כפופה לאיסור כלאיים.

אלא, למה הכוונה באמירה שגלימה הפטורה מציצית אינה כפופה לאיסור כלאיים? מדובר במקרה שבו קבעו ציציות על בגד שכבר היו קבועות בו ציציות. אף על פי שמערכת הציציות השנייה מיותרת, מכל מקום אין בכך משום הפרה של איסור כלאיים.

הגמרא שואלת: אבל האם רבי זירא לא כבר אמר זאת פעם אחת כאשר קבע שאם אדם קשר ציציות לבגד שכבר היו קשורות בו ציציות, ולאחר מכן הסיר את מערכת החוטים הראשונה, הבגד כשר? הגמרא משיבה: אחת נאמרה מתוך חברתה בדרך של היסק, ורבי זירא לא אמר את שתי האמירות.

§ החכמים לימדו בברייתא: גלימה ארוכה מאוד המקופלת לשניים חייבת בציצית בקפל. ורבי שמעון סבור שהיא פטורה מן הציצית בקפל, מפני שאין זה המקום שבו מצויות כנפות הבגד. ורבי שמעון וחכמים מסכימים שאם קיפל אותה ותפר אותה, היא חייבת בציצית בקפל.

הגמרא מקשה: אם אחד תפר אותו, הרי ברור שחובה להטיל ציצית בקפל. הגמרא מסבירה: לא, נצרך לומר הלכה זו, משום שמדובר במקרה שבו חיבר אותו בסיכות ולא תפר אותו בדרך המקובלת.

הגמרא מספרת כי רבה בר הונא הגיע לביתו של רבא בר רב נחמן, והוא ראה שרבא בר רב נחמן לבש גלימה שהייתה מקופלת ושהוא קבע בה ציציות בפינות של הקפל. הגלימה נפרשה, והחוט שהיה בפינת הקפל בא ונח סמוך לראשו, כלומר, באמצע הגלימה, כאשר שני צדי הגלימה היו לפניו ומאחוריו של רבא בר רב נחמן.

רבה בר הונא אמר לרבא בר רב נחמן: זו אינה הכנף של הבגד שעליה כותב הרחמן בתורה. רבא בר רב נחמן הלך והשליך אותה מעליו, והתכסה בגלימה אחרת.

רבה בר הונא אמר לרבא בר רב נחמן: האם אתה סבור שציצית היא חובה המוטלת על האדם? אין הדבר כן. אלא, זו חובה החלה על כל טלית שאדם מחזיק בבעלותו. לכן, לך וקבע בה ציצית כראוי.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שברייתא תומכת בדעתו של רבה בר הונא: מסופר על הדורות הראשונים של אנשים חסידים שמשארגו שלושה טפחים מאורך הבגד, היו קובעים את החוטים הלבנים והתכלת בשתי הפינות הראשונות, אף על פי שהבגד עדיין לא היה מוכן ללבישה. נראה שזה מוכיח שיש חובה לקבוע ציצית בכל הטליתות שברשות אדם, אף אם אינו לובש אותן כעת. הגמרא דוחה ראיה זו: החסידים היו שונים, שכן היו מחמירים על עצמם. לכן, אין להביא ראיה לדרישה המעשית מהתנהגותם.

הגמרא מציינת כי דבר זה חולק על מה שמלאך אמר. שכן מלאך מצא את רב קטינא כשהוא לובש גלימה של פשתן, הפטורה מציצית. המלאך אמר לו: קטינא, קטינא, אם אתה לובש גלימה של פשתן בקיץ וסרבלה [sarbela], שיש לה רק שתי כנפות ולכן אף היא פטורה מציצית, בחורף, מה יהא על ציציות התכלת? כתוצאה מכך, לעולם לא תקיים את המצווה.

רב קטינא אמר לו: האם אתם מענישים אותנו אפילו על אי־קיום מצוות עשה? המלאך אמר לו: בשעה שיש חרון אף ודין מן השמים, אנו מענישים אפילו על אי־קיום מצוות עשה.

הגמרא מנסה להסיק מסקנות מדברי המלאך: מובן, אם תאמר שמצוות ציצית היא חובה המוטלת על האדם, זהו הטעם שרב קטינא היה נחשב חייב בשעת חרון אף, שכן לא קבע ציציות בגלימתו ובכך הזניח את החובה המוטלת עליו. אבל אם תאמר שזו חובה להטילן בכל גלימה שאדם מחזיק, מאחר שגלימותיו של רב קטינא לא היו חייבות בציצית, הוא לא היה חייב להטיל בהן ציצית. מדוע שייענש בשעת חרון אף?

הגמרא משיבה: אלא, מה יש להניח, שזו חובה המוטלת על האיש? אף על פי כן, נניח שהרחמן חייב אותו כאשר הוא לובש גלימה שיש לה ארבע כנפות ולכן היא כפופה לחובה של ציצית, אך כאשר הוא לובש גלימה שאינה כפופה לחובה של ציצית, האם הרחמן החשיב אותו כחייב?

אלא, זה מה שהמלאך אומר לרב קטינא: האם אתה מבקש תחבולות [תצדקי] כדי לפטור את עצמך מקיום מצוות ציצית?

רב טובי בר קיסנא אומר ששמואל אומר: בגדים שאינם נלבשים אלא מונחים בתוך קופסה חייבים בציצית, משום שהמצווה חלה על הבגד ולא על האדם. אבל שמואל מודה במקרה של זקן, שבו הבגד נעשה כתכריך לכבודו, שהתכריך פטור. מה הטעם לכך? הרחמן אומר בתורה שיש להטיל ציצית על כנפות הבגדים "אשר תכסה בה" (דברים כ״ב:י״ב). זה התכריך אינו עשוי לצורך כיסוי עצמו.

הגמרא מעירה: באותה שעה, כלומר, בשעת קבורתו של אדם, בוודאי אנו קובעים ציציות על התכריך, מפני שאחרת יהיה בכך משום: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" (משלי יז:ה). אם לא היינו מניחים אותן, היה זה ללעוג למת, כאילו להקניטו שעכשיו שוב אינו מחויב במצוות.

§ רַחֲבָא אוֹמֵר שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמִקְרֶה שֶׁל גְּלִימָה שֶׁנִּקְרְעָה בְּאַחַת מִפִּנּוֹתֶיהָ, אִם נִקְרְעָה מֵעֵבֶר לְשָׁלוֹשָׁה טְפָחִים מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד, מֻתָּר לִתְפֹּר אוֹתָהּ. אֲבָל אִם נִקְרְעָה בְּתוֹךְ שָׁלוֹשָׁה טְפָחִים מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד, אָז אָסוּר לִתְפֹּר אוֹתָהּ. יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחוּט שֶׁבּוֹ תָּפַר אֶת הַבֶּגֶד לְצִיצִיּוֹת הַמִּצְוָה, שֶׁבְּמִקְרֶה כָּזֶה הַחוּטִים יִהְיוּ פְּסוּלִים מִשּׁוּם הָעִקָּרוֹן: הָכֵן אוֹתוֹ, וְלֹא מִמַּה שֶּׁכְּבָר הוּכַן.

הגמרא מעירה: הלכה זונלמדת גםבברייתא: במקרה של גלימה שנקרעה באחת מפינותיה, אם נקרעה יותר משלושה טפחים משפת הבגד, מותר לתפור אותה. אבל אם נקרעה בתוך שלושה טפחים משפת הבגד, רבי מאיר אומר: אין לתפור אותה. וחכמים אומרים: מותר לתפור אותה.

וגם רבי מאיר וחכמים מסכימים שאין להביא חתיכת בד, אפילו אם יש בה שיעור של אמה על אמה, ממקום אחר, שיש בה חוטי לבן ותכלת, ולחבר אותה אל טלית. זאת משום שיש לחבר את הציציות ישירות לכנף הבגד, ולא לחברן לחתיכת בד ואז לחבר את אותה חתיכה לבגד. וגם רבי מאיר וחכמים מסכימים שמותר להביא חוטי לבן או תכלת ממקום אחר ולחבר אותם אל הבגד, כלומר, מותר להסיר חוטים מבגד אחד כדי לחברם לבגד אחר.